ממלאים את החלל:
האסטרונאוטים שעברו לפוליטיקה

אחרי 39 טיסות מבצעיות במלחמת המפרץ, מאות נחיתות על נושאת מטוסים וכמעט חודשיים מצטברים של טיסות חלל בארבע משימות של מעבורות החלל, כטייס ומפקד, מָרְק קֶלִי (Kelly) נכנס השבוע לפעילות מסוכנת באמת. טייס הקרב והאסטרונאוט בן ה-56 ניצח בהתמודדות על אחד משני המקומות של מדינת אריזונה בסנאט של ארצות הברית, ובסוף החודש ייכנס למשרדו החדש בוושינגטון, לתקופת כהונה של שש שנים. קלי, נציג המפלגה הדמוקרטית, גבר בבחירות על טייסת קרב אחרת, מרתה מקסאלי (McSally) מהמפלגה הרפובליקנית, לאחר שמסע הבחירות שלו התמקד בענייני בריאות ובהתמודדות הכושלת של הממשל עם מגפת הקורונה.

קלי הגיע לפוליטיקה בעקבות אסון במשפחתו. רעייתו, חברת בית הנבחרים גבריאל גיפורדס (Giffords) נורתה בראשה במהלך עצרת פוליטית בעיר טוסון ב-2011, ונפצעה אנושות. היא לא הייתה הנפגעת היחידה: באירוע הירי נרצחו ששה בני אדם ונפצעו עוד 16. לאחר שהשתקמה מהפציעה הקשה, הקימה גיפורדס עם קלי עמותה התומכת בהטלת הגבלות על נשיאת נשק. גם הנושא הזה היה כמובן על הפרק במסע הבחירות שלו, לצד תמיכתו בהסדרת ביטוח בריאות ציבורי בארצות הברית. בתשדירי הבחירות שלו הרבה קלי לציין כי למד הרבה מנסיונו כטייס קרב וכאסטרונאוט, והבטיח לרתום את הידע שרכש לטובת הציבור. עם בחירתו מצטרף קלי לחבורה מצומצמת למדי של אסטרונאוטים שפנו לקריירה פוליטית.

ממפקד למתמודד. קלי בחליפת חלל ובעצרת בחירות בעיר פניקס | צילומים: נאס"א, Gage Skidmore, ויקיפדיה

טלפון מהנשיא

האסטרונאוטים הראשונים של ארצות הברית הפכו מייד עם בחירתם לידוענים, והדבר משך את תשומת ליבם של נבחרי ציבור ויועצים פוליטיים, שביקשו לפזר גם על המערכת הפוליטית קצת מאבק הכוכבים של טייסי החלל. לקראת הבחירות של 1964 ניסו בכירים במפלגה הדמוקרטית לשכנע שניים משבעת האסטרונאוטים הראשונים של תוכנית מרקורי להתמודד על מושב בסנאט. גורדון קופר (Cooper) סירב, אבל ג'ון גלן (Glenn), שהיה האמריקאי הראשון במסלול סביב כדור הארץ, נענה לבקשת ידידו, שר המשפטים רוברט קנדי, אחיו של הנשיא שיזם את המרוץ לירח. גלן פתח במסע הבחירות שלו למושב מטעם מדינת אוהיו, אבל כמה חודשים לפני הבחירות עצמן, טייס הקרב שהשלים 149 גיחות מבצעיות במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה – וטיסת חלל מוצלחת – נפצע קשה דווקא בנפילה באמבטיה. הוא נחבל בראשו, סבל מזעזוע מוח ומפגיעה באוזן הפנימית, ובעצת רופאיו פרש ממסע הבחירות כדי להתאושש.

גם המפלגה הרפובליקנית לטשה עיניה לאסטרונאוטים בעלי שם. לאחר ההצלחה של משימת אפולו 8, שבה טסו בני אדם לראשונה סביב הירח, הודיע מפקד המשימה, פרנק בורמן (Borman), על פרישה מנאס"א, וראשי המפלגה הרפובליקנית לחצו עליו להתמודד על מושב בסנאט. הוא סירב. שותפו למשימה, ג'ים לאבל (Lovell), פיקד שנתיים לאחר מכן, ב-1970, על משימת אפולו 13, שהייתה אמורה לנחות על הירח, וכמעט הסתיימה באסון עקב פיצוץ בחללית. לאחר שחזר כגיבור אמריקאי הסתערה עליו המפלגה בכל כוחה כדי שיתמודד על מושב בסנאט מטעם מדינת ויסקונסין, שבה גדל. הדברים הגיעו לכך שהנשיא, ריצ'רד ניקסון (Nixon) עצמו, טילפן ללאבל, ואף הבטיח לדאוג למימון מסע הבחירות שלו. לאבל עמד בסירובו, כנראה בחוכמה נוכח גורלו הפוליטי של ניקסון בשנים הבאות.

חיזור נמרץ מכל דרגי המערכת הפוליטית, עד הבית הלבן. צוות אפולו 8. מימין: המפקד פרנק בורמן, ביל אנדרס וג'ים לאוול | צילום: נאס"א

מכה גדולה בכנף

ב-1970 ניסה ג'ון גלן שוב את כוחו בהתמודדות פוליטית. הפעם הוא לא החליק באמבטיה, אבל מעד כבר בבחירות המוקדמות, והפסיד למועמד אחר את ההתמודדות על המושב. גלן לא ויתר, התמודד שוב ב-1974 והפעם נבחר למשרה. הוא שירת היטב את תושבי אוהיו, ונבחר לארבע תקופות כהונה ברציפות. לקראת הבחירות ב-1984 החליט להתמודד על נשיאות ארצות הברית, אבל פרש מהמרוץ להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות אחרי תוצאות מאכזבות בסיבובי הבחירות הראשונים. בסך הכל שירת גלן בסנאט 25 שנים ברציפות, עד שהחליט לפרוש ב-1999. בשנתיים האחרונות שלו כסנאטור היה עסוק גלן בעניין אחר: הוא שכנע את נאס"א לאפשר לו לטוס שוב לחלל, כמומחה מטען במעבורת חלל. ב-1998 שוגר גלן, בן 77, לעשרה ימים בחלל, ונכון לכתיבת מאמר זה הוא האדם המבוגר ביותר שזכה לצאת מכדור הארץ.

קריירה ארוכה בסנאט שהתחילה בתאונה באמבטיה. ג'ון גלן בחליפת חלל (מימין) ובסנאט | צילומים: נאס"א, ויקיפדיה, נחלת הכלל

מבין 12 האסטרונאוטים שדרכו על הירח, האחרון שעשה זאת היה הריסון שמיט (Schmitt), טייס רכב הנחיתה של משימת אפולו 17. בשונה מכל שאר האסטרונאוטים של תוכנית אפולו וקודמותיה, שמיט לא היה טייס מקצועי בעל הכשרה צבאית, אלא דוקטור לגיאולוגיה שנבחר לנאס"א במסגרת קבוצה קטנה של מדענים אסטרונאוטים, וצורף למשימת אפולו 17 בעיקר בגלל לחץ ציבורי על נאס"א לפתוח את מועדון הטייסים ולהנחית על הירח גם מדען בעל השכלה רלוונטית. לאחר שהתקבל לנאס"א עבר שמיט קורס טיס והכשרת אסטרונאוטים מלאה, ותפקד היטב על הירח גם כאסטרונאוט וגם כמדען. שלוש שנים לאחר שובו מהירח פרש מנאס"א והתמודד על מושב בסנאט מטעם מדינת ניו מקסיקו. שמיט הרפובליקני ניצח, ושימש בסנאט יושב ראש ועדת המשנה לענייני מדע, טכנולוגיה וחלל. בסיום כהונתו התמודד שוב על המושב, אך הפסיד למועמד הדמוקרטים, פרש מהפוליטיקה ועבר לעולם העסקים, שם שימש יועץ לכמה חברות בתחומי הגיאולוגיה והחלל.

בניגוד לג'ים לאבל, שטס לחלל ארבע פעמים בטרם פרש אחרי משימת אפולו 13, שותפו למשימה האחרונה, ג'ק סוויגרט (Swigert) טס לחלל רק פעם אחת. ב-1977 החליט לפרוש מנאס"א ולהתמודד על מושב בסנאט, אבל הובס כבר בהתמודדות הפנימית על מועמדות הרפובליקנים בקולורדו. הוא פנה לעסקים, וב-1982 החליט להתמודד על מושב בבית הנבחרים. במהלך מסע הבחירות התברר שחלה בסרטן בראשו, עבר טיפולים והתאושש, אבל חודשיים לאחר מכן אובחן אצלו סרטן במוח העצם. הוא התמודד בבחירות, ניצח ברוב גדול, אבל מת מהסרטן שמונה ימים לפני שנכנס לתפקידו.

אסטרונאוט נוסף שפנה לפוליטיקה היה ג'ק לוזמה (Lousma), שלא הספיק לטוס בתוכנית אפולו אבל בילה יותר מחודשיים בתחנת החלל האמריקאית סקיילאב. ב-1984 הוא התמודד על מושב בסנאט מטעם הרפובליקנים במדינת מישיגן, אך הפסיד. הסיבה העיקרית לתבוסתו הייתה כנראה שבמהלך מסע הבחירות שלו במדינה שהייתה מרכז תעשיית הרכב האמריקאית, סיפר לקבוצת אנשי עסקים מיפאן כי הוא נוהג במכונית "טויוטה" יפנית.

בעידן מעבורות החלל הרבה פחות אסטרונאוטים זכו למעמד של ידוענים, וגם קרנם הפוליטית ירדה בהתאם. היחיד – עד קלי – שניסה להתמודד על משרה פוליטית היה חוסה הרננדס (Hernandez), שטס לחלל פעם אחת ב-2009. בבחירות של 2012 הוא התמודד מטעם הדמוקרטים על מושב בבית הנבחרים כאחד מנציגי קליפורניה, אך הפסיד. מאז רמז כמה פעמים שיתמודד שוב, אך בינתיים לא עשה זאת.

הריסון שמיט על הירח (משמאל) וכסנאטור עם מושל קליפורניה (ולימים הנשיא) רונלד רייגן | צילומים: נאס"א, ויקיפדיה, נחלת הכלל

מהקונגרס לחלל

לצד האסטרונאוטים שהחליטו להתמודד לאחר שובם מהחלל במגרש הפוליטי, יש גם שני פוליטיקאים אמריקאים שעשו את המסלול ההפוך - לפחות זמנית. ג'ייק גארן (Garn) ייצג את מדינת יוטה בסנאט במשך כמעט 20 שנה, מ-1974, ובין השאר היה חבר בוועדת המשנה שפיקחה על התקציב של כמה סוכנויות לאומיות, בהן נאס"א. סוכנות החלל, שחיפשה דרכים יצירתיות לגייס תמיכה ציבורית ותקציבים פדרליים, הציעה לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: להצטרף כמשקיף מטעם הקונגרס למשימה של מעבורת החלל דיסקאברי ב-1985. גארן, שלפני הקריירה הפוליטית היה טייס קרב בצי האמריקאי וטיפס לדרגה המקבילה לאלוף-משנה, קפץ כמובן על המציאה.

גארן עבר כמה חודשי הכשרה בעודו מתמרן בין משרתו בוושינגטון לאימוני האסטרונאוטים. בטיסה עצמה הוא לא נדרש לעשות דבר כמעט: תרומתו למשימה הסתכמה בהפעלת ניסויים פשוטים ביותר ובהיותו הנבדק בכמה ניסויים רפואיים. את התפקיד השני הוא מילא בהצלחה יתרה, משום שסבל ממחלת חלל קשה, וממילא לא היה כשיר לעשות הרבה. האירוע הזה הונצח במדד בשם סולם גארן שפיתחו כמה מדענים לדירוג חומרתה של מחלת חלל - תחושת הסחרחורת והבחילות הפוקדת לעתים אסטרונאוטים בתנאי חוסר כבידה.

את הטענות כי שובץ לטיסת חלל כדי שידאג במסגרת תפקידו לתקצוב נדיב של נאס"א פטר גארן בביטוי "ענבים חמוצים", הרומז כי מבקריו מונעים בעיקר מקנאה. מחברי הספר Come Fly with Us, העוסק במומחי המטען של מעבורות החלל, מציינים כי על אף הביקורת שמתחו עליו פוליטיקאים ועיתונאים, גארן תמך בקידום טיסות מאוישות לחלל עוד לפני שזכה לטוס בעצמו, והמשיך לתמוך בהן גם לאחר מכן, עד פרישתו מהסנאט ב-1993.

כמה חודשים אחרי גארן, בינואר 1986, שוגר לחלל חבר קונגרס נוסף, ציר בית הנבחרים ביל נלסון (Nelson) מהמפלגה הדמוקרטית. שלא כמו גארן, נלסון לא היה טייס אלא עורך-דין, ובהתאם – תרומתו למשימת המעבורת "קולומביה" הייתה מצומצמת אפילו יותר. הוא היה מעורב בהפעלת ניסוי פשוט אחד, ובעיקר השתדל לא להפריע. נאס"א בחרה בו לטוס לחלל כנראה משום שייצג את מחוז הבחירה בפלורידה שבו שוכן מרכז החלל שלה, קייפ קנאברל.

עשרה ימים בלבד לאחר שובו של נלסון מהחלל שוגרה המעבורת צ'לנג'ר, אך התפוצצה באוויר זמן קצר לאחר השיגור, וכל שבעת אנשי הצוות נהרגו. האסון, שנגרם בין השאר עקב שאננות של נאס"א בכל הנוגע לבטיחות הטיסות במעבורת, הביא לשינוי מדיניות, ואחריו הופסקו טיסות החלל של מי שלא היו אסטרונאוטים מקצועיים, בהם גם הפוליטיקאים.

תרם למשימה בעיקר את מחלת החלל שלו. הסנאטור ג'ייק גארן בחליפת הקונגרס ובחליפת החלל | צילומים: נאס"א, ויקיפדיה, נחלת הכלל

לרוסיה באהבה

המעבר מטיסת חלל לפוליטיקה לא התרחש רק בארצות הברית. הרבה לפני שג'ון גלן התאושש מהחבטה בראשו, האישה הראשונה בחלל, ולנטינה טרשקובה (Tereshkova) כבר הייתה פוליטיקאית בכירה בברית המועצות. טרשקובה רצתה להמשיך בקריירה בתחום החלל, אך לאחר טיסתה ב-1963 הפכה לסמל לאומי ותעמולתי, ואולצה לפנות לתחום הפוליטי. כבר ב-1966 היא נבחרה לסובייט העליון ובהמשך שירתה שנים רבות במועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית ובנשיאות הסובייט העליון, למעשה עד התפרקות ברית המועצות. במקביל לתפקידיה הפוליטיים השלימה טרשקובה דוקטורט בהנדסת אווירונאוטיקה, המשיכה להתקדם בצבא עד לדרגת גנרל וגם עסקה בהדרכת קוסמונאוטים.

למרות שהקריירה הפוליטית נכפתה עליה, לאחר התפרקות ברית המועצות היא בחרה להמשיך בה. ב-1995 התמודדה על מושב בדוּמָה, הבית התחתון של הפלמנט הרוסי, והפסידה. גם ב-2003 היא לא נבחרה, אך לא התייאשה. ב-2011 זכתה לבסוף במושב, וב-2016 נבחרה שוב. לא רק שהיא טייסת החלל הוותיקה ביותר שנכנסה לפוליטיקה, היא גם בעלת הקריירה הפוליטית הארוכה ביותר, ועדיין ממשיכה בה.

בעקבות טרשקובה, גם האישה הסובייטית השנייה שטסה לחלל המשיכה לפוליטיקה. סבטלנה סביצקאיה (Savitskaya) השלימה שתי משימות מוצלחות בתחנת החלל סליוט 7, ב-1982 וב-1984, וגם הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה שביצעה הליכת חלל. ב-1996 היא נבחרה לדוּמָה מטעם המפלגה הקומוניסטית, ומאז נבחרה שוב עוד ארבע פעמים.

עוד שתי נשים רוסיות טסו לחלל, וגם שתיהן המשיכו לפוליטיקה. ילנה קונדקובה (Kondakova) טסה ב-1994 למשימה של כמה חודשים בתחנת החלל מיר, וב-1997 השתתפה במשימה של המעבורת האמריקאית אטלנטיס, במסגרת שיתוף הפעולה הטרי בין המעצמות. ב-1999 נבחרה לדוּמָה, והיא ממשיכה בתפקידה גם כיום. ילנה סרובה (Serova) בילתה חצי שנה בתחנת החלל הבינלאומית ושנה לאחר שובה הצטרפה גם היא לקוסמנואוטיות המשרתות בדוּמָה.

מי שעשה את הכיוון ההפוך ברוסיה הוא יורי בטורין (Baturin), מהנדס ודוקטור למשפטים, ששימש יועץ לענייני משפט וביטחון לנשיא הראשון של רוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות, בוריס ילצין (Yeltsin). הוא ייצג את הנשיא בכמה ועדות חשובות, ובין השאר היה מזכיר מועצת הביטחון הרוסית ופרופסור למשפט ותקשורת. ב-1998 עבר הכשרת קוסמונאוטים וטס פעמיים לחלל: באותה שנה לתחנת החלל מיר, ושלוש שנים אחר-כך לתחנת החלל הבינלאומית. בסך הכל הוא בילה כשלושה שבועות בחלל, בטרם שב לתפקידי דוברות וייעוץ. כיום הוא חבר במועצה המדעית של רוסיה.

טרשקובה לאחר טיסת החלל, עם מנהיג ברית המועצות כרושצ'וב (מימין) והקוסמונאוטים פופוביץ' וגגרין (משמאל) | מקור: ארכיון RIA Novosti, ויקיפדיה

מקנדה עד צ'כיה 

לצד ארצות הברית וברית המועצות / רוסיה, מדינות אחרות שיגרו נציגים לחלל, אך במספרים קטנים הרבה יותר. מסיבה זו האסטרונאוטים שלהן – בעיקר הראשונים – זכו לפופולריות ציבורית רבה, שנרתמה לעיתים לטובת קריירה פוליטית.

מרק גָרְנוֹ (Garneau) היה הנציג הראשון של קנדה בחלל ב-1984, טס עוד פעמיים במעבורות החלל האמריקאיות, ולאחר מכן מונה לראש סוכנות החלל הקנדית. ב-2006 התמודד על מושב בפרלמנט והפסיד, אך כעבור שנתיים הצליח להיבחר ומאז שמר על מקומו בבית המחוקקים. ב-2015 מונה לשר התחבורה של קנדה, תפקיד שהוא ממשיך למלא עד היום.

מרקוֹס פונטס (Pontes) היה טייס קרב ברזילאי שנבחר ב-1998 לעבור הכשרת אסטרונאוטים בנאס"א, כדי לטוס במעבורת חלל ולהתקין רכיב מתוצרת ברזיל בתחנת החלל הבינלאומית. הוא השלים את ההכשרה, אבל ברזיל לא סיפקה את החלק, ובסופו של דבר רקמה עיסקה אחרת, שבמסגרתה התאמן פונטס ברוסיה, שוגר לתחנת החלל בחללית סויוז ב-2005 ובילה שם עשרה ימים. הוא היה הדרום-אמריקאי הראשון בחלל, אך למרות הפופולריות שלו לא הצליח להיבחר לפרלמנט בשני נסיונותיו, ב-2014 וב-2018. בשנת 2019 מינה אותו נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו (Bolsonaro) לשר המדע, הטכנולוגיה והחדשנות, תפקיד שהוא ממשיך למלא כיום.

גם האסטרונאוט הספרדי פדרו דוּקֶה (Duque), השלים הן את ההכשרה האמריקאית והן את הרוסית, אבל הוא גם טס לחלל עם שתי הסוכנויות. ב-2003 ביקר בתחנת החלל הבינלאומית עם חללית סויוז רוסית, חמש שנים לאחר שטס לחלל בפעם הראשונה, במעבורת החלל דיסקאברי, אותה משימה שהחזירה את ג'ון גלן לחלל אחרי שנים רבות בסנאט. אולי בהשפעת עמיתו האמריקאי פנה גם דוקה לפוליטיקה: ב-2018 מינה אותו ראש הממשלה לשר המדע. לאחר התפרקות הממשלה הוא התמודד על מושב בפרלמנט, ניצח, וגם שמר על תפקידו בממשלה, שאותו הוא ממשיך למלא.

הרופאה הצרפתיה קלודי הֵיינֶרֵה (Haigneré) טסה פעמיים בחלליות סויוז רוסיות, למשימות בתחנת החלל מיר ובתחנת החלל הבינלאומית. ב-2002 מונתה לשרת המחקר והטכנולוגיה בממשלת צרפת, ולאחר מכן לשרה לעניינים אירופיים, אך לא התמודדה בבחירות.

שני אסטרונאוטים איטלקים, פרנקו מַלֶרְבָּה (Malerba), שהיה האיטלקי הראשון בחלל, ב-1992 ואומברטו גִידוֹנִי (Guidoni), שטס פעמיים במעבורות אמריקאיות, נבחרו לאחר מכן לפרלמנט האירופי. גידוני עדיין מכהן בפרלמנט, אך מלרבה פרש ב-1999. טייס חלל נוסף שנבחר לפרלמנט האירופי הוא ולדימיר רמק (Remek), שב-1978 טס במשימת סויוז-28 כנציג צ'כוסלובקיה בתוכנית החלל הסובייטית, והיה האדם הראשון בחלל שאינו אמריקאי או רוסי. הוא המשיך למלא תפקידים בכירים בחיל האוויר הצ'כי, ולאחר מכן פנה לעסקים, בטרם נבחר לפרלמנט האירופי ב-2004. לאחר פרישתו ב-2013 מונה לשגריר צ'כיה במוסקבה.

מטיסה בחלל ללשכת השר. מימין: מרק גרנו, פדרו פוקה, מרקוס פונטס | צילומים: International Maritime Organization, Government of Spain, Edilson Rodrigues/Agência Senado, ויקיפדיה

למרות שהרשימה נראית ארוכה, בסופו של דבר מתוך כ-560 בני אדם שטסו לחלל, רק מעטים מאוד פנו לפוליטיקה, ורק בודדים ממש הצליחו בכך והפכו את העיסוק הפוליטי לקריירה. אפשר לייחס את זה להבדלים המובנים בין שני המקצועות: בעוד טייסים ואסטרונאוטים הם במקרים רבים אינדיבידואלים המתאימים עצמם לעבודה בצוות מצומצם, במערכת הפוליטית יש צורך במגע עם קהל גדול ובשיתופי פעולה רבים. בעוד תרבות העבודה בתחום הטיס מבוססת על אמינות ויושרה, הפוליטיקה לעיתים מעודדת דווקא את ההיפך. בעוד טייסי חלל נהנים בדרך כלל מחיבוק תקשורתי וציבורי, הפוליטיקאים חשופים לרוב לביקורת נוקבת. עם זאת, יש גם דמיון, ושני תחומי העיסוק מושכים בדרך-כלל אנשים תחרותיים והישגיים, חרוצים וחדורי מטרה.

המערכת הפוליטית, על כל חסרונותיה, היא זו שמשפיעה בסופו של דבר על גורלנו ועל תנאי חיינו. לדעתי האישית המערכת הזו רק תרוויח מהצטרפות של יותר אסטרונאוטים ואנשי מדע בכלל, והרווח יהיה של כולנו.