מי ימלל גבורות?

הוא נולד בכפר קטן למשפחת כוהנים תחת שלטון זר ועריץ. כשמלך אכזר הטיל גזרות על הפולחן הדתי של בני עמו, הוא התגייס לקרב, הנהיג את המרד בכובשים הזרים וניצח אותם בקרבות של מעטים מול רבים, בדרך לשחרור ארצו והקמת מדינה עצמאית.

נשמע לכם מוכר? זהו כמובן סיפורו של יהודה המכבי, מנהיג המרד היהודי בשלטון היווני (הסלאוקי) ובמלך אנטיוכוס אפיפנס. אבל מעבר להיותו סיפור היסטורי, זהו מיתוס גבורה שבחרנו לספר לעצמנו מתוך מגוון רחב של סיפורים אפשריים אחרים על אותן עובדות היסטוריות. למשל איננו מספרים על מרד של מיליציה של קנאים דתיים אכזרים שהוביל לטבח בעם ולממלכה מושחתת, וגם לא על שלטונו הלא יציב של אנטיוכוס אפיפנס בימי דעיכתה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטא בחוסר שקט בחלקים נרחבים של האימפריה ובמרידות במקומות נוספים.

איננו מספרים סיפורים אחרים, כי אנחנו צריכים גיבורים שיספקו לנו מודלים להזדהות ולהגדרה עצמית. מחקרים מגלים שגיבורים ממלאים תפקיד חשוב בפיתוח מוטיבציה להצלחה אצל ילדים. במקביל הם מלכדים קבוצות סביב סיפורים משותפים, החל במשפחה קטנה וכלה באומה שלמה.

מיהו גיבור?

מה הופך אדם לגיבור, ולמה אנחנו זקוקים לגיבורים? גיבורים ניתן למצוא בכל התרבויות האנושיות, מהזמן בו החלו בני האדם לכתוב וכנראה עוד הרבה לפני כן. מהאפוס של גִלְגָמֵש, היצירה הספרותית המוקדמת ביותר המוכרת לנו שנכתבה לפני 4,100 שנה, דרך האודיסיאה, המלך ארתור, רובין הוד ופרודו באגינס, ועד לסיפורי גבורה על אנשים שסיכנו את חייהם כדי להציל כלבלב אובד, המופיעים בעיתונים והופכים ויראליים ברשתות החברתיות – סיפורי גיבורים מלווים אותנו בכל אשר נלך.

כשמתחקים אחר המיתוסים של סיפור הגיבור מגלים שלרבים מהם יש מאפיינים דומים. הסיפור הקלאסי מתמקד בדמות בודדת, לרוב גבר, שעוזב את ביתו ואת הסביבה המוכרת והבטוחה ויוצא למסע או הרפתקה בעולם מסוכן הרבה יותר. בתחילה חסרה לגיבור תכונה חשובה כלשהי – לרוב אלו ביטחון עצמי, או צניעות והכרה בכוחו של הגורל, או הבנה של מטרתו בחיים. במהלך הסיפור הגיבור מגלה אומץ ותושייה, ומצליח להתגבר על כל הסכנות ולהשלים את מטרתו. לא פחות חשוב, הוא חוזר אל עולמו המוכר, אחרי שלמד, גדל ורכש ביטחון עצמי או כל תכונה אחרת שהייתה חסרה לו.

אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לאותו סיפור קלאסי הוא אודיסאוס, גיבורו של הומרוס. אודיסאוס עוזב את ביתו כדי להילחם במלחמת טרויה, והסיפור מתמקד בעשר השנים לאחר המלחמה, שבהן הוא מנסה לחזור לביתו אך נתקל בשורה של אסונות ומפלצות. בסופו של דבר, הוא גובר על כל מה שעומד בדרכו וחוזר אל אשתו באיתקה. אודיסאוס הוא אמיץ ורב תושיה, אך לוקה ביוהרה – הוא רואה את עצמו כגדול וחזק עד כדי כך שהוא אינו כפוף לאלים ולגזרות הגורל.

לא כל הגיבורים הם לוחמים קוטלי דרקונים או קיקלופים – תכונותיו של הגיבור עשויות להשתנות במקומות וזמנים שונים. הפסיכולוג פיליפ זימברדו (Zimbardo) הגדיר 12 סוגים של גיבורים, מקדוש מעונה ועד לגיבור צבאי, מהרפתקן ועד לחושף שחיתויות. ובכל זאת, יש כמה מאפיינים שמגדירים מיהו גיבור, על צורותיו השונות.

במחקר שפורסם ב-2015, חוקרים מאירלנד שאלו 189 נבדקים מהן התכונות שהם מקשרים לגיבורים ולמעשי גבורה. לא הייתה אף תכונה שכל הנבדקים ציינו, אך היו כמה תכונות שחזרו שוב ושוב, ושהחוקרים לפיכך ראו כתכונות המרכזיות של הגיבור: אומץ, מוסריות, הגנה והצלה, נחישות, כנות, עזרה והקרבה עצמית, חוסר אנוכיות, השראה. תכונות אחרות, כמו חוזק, מנהיגות, צניעות או חוכמה, הופיעו רק אצל חלק קטן יותר מהמשיבים, וסווגו כתכונות שוליות יותר. מחקרים נוספים אישרו שאנשים רואים בתכונות המרכזיות האלו את מהותו של הגיבור.

ההנהגה הציונית הפכה אותו באופן מודע למיתוס של גבורה ציונית. טרומפלדור במלחמת העולם הראשונה | מכון ז'בוטינסקי, נחלת הכלל

השראה ומוטיבציה

למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לסיפורי הגיבורים? במאמר מ-2015, סקוט אליסון (Allison) וג'ורג' גת'אלס (Goethals) טענו שסיפורי הגיבורים ממלאים שני תפקידים חשובים: הראשון קשור למידע שנמצא בסיפורים אלו, והשני להשראה שהם נותנים לנו, והצורה שבה הם מניעים אותנו לפעולה.

סיפורי גיבורים, טוענים אליסון וגת'אלס, מעניקים לנו תבנית פעולה או תסריט, לאיך אדם יכול, ואולי צריך, לנהל את חייו. מנהיגים גדולים, כמו וינסטון צ'רצ'יל, הרבו לקרוא ביוגרפיות של מנהיגים שקדמו להם וניסו לפעול לפי הדוגמה שלהם. הכומר ולוחם זכויות האדם בארצות הברית, מרטין לותר קינג, לדוגמה, פעל במוצהר לפי התבנית שהתווה מנהיג קודם, מהטמה גנדי, שנאבק לעצמאותה של הודו.

אבל הסיפורים נותנים לנו יותר מאשר רק מקור לחיקוי - הם עוזרים לנו להבין את העולם הסובב אותנו, ומלמדים אותנו על קורבן, על משמעות, על טוב ורע. הם מביעים את הערכים של החברה שהם נכתבו בה, מה נחשב ראוי ואפילו מעורר הערצה ואילו פעולות אסורות ונחשבות רעות, וכך עוזרים להנחיל את אותם ערכים לדורות הבאים.

למד רבות ממנהיגים היסטוריים שקדמו לו. וינסטון צ'רצ'יל שהנהיג את בריטניה במלחמת העולם השנייה | ויקיפדיה, נחלת הכלל

בנוסף, חוקרים רבים טוענים שאגדות וסיפורי גיבורים מפתחים אינטליגנציה רגשית – הם עוזרים למי שקורא או שומע אותם, ובמיוחד לילדים, להבין, לנהל ולהביע את רגשותיהם. השומעים חולקים עם גיבורי הסיפורים רגשות של פחד, כאב וצער, מבלי שיצטרכו לעמוד במצבים המפחידים או הכואבים בעצמם. כך הסיפורים עוזרים להם לפתח שיטות להתמודדות עם רגשות כאלו.

התפקיד השני של סיפורי הגיבורים נוגע לרגשות החיוביים שהם מעוררים – ובמיוחד רגש של התעלות מוסרית, שנובע משמיעה של סיפורי הקרבה עצמית או סיכון עצמי למען מטרה מוסרית כלשהי, לרוב הצלת חייהם של בני אדם אחרים. אנחנו מזדהים עם הגיבורים בסיפורים אלו, והם דוחפים אותנו לנסות ולבחור בחירות מוסריות בעצמנו. לפי החוקרים, היכולת לעורר השראה היא אולי התכונה החשובה ביותר של הגיבור, והמאפיין הברור ביותר שלו.

למסקנות דומות הגיעו גם החוקרים מאירלנד, כאשר שאלו נבדקים מהם לדעתם התפקידים שגיבורים ממלאים. הם קיבלו תשובות כמו להגן, לעזור ולהציל, אבל גם "להפוך את העולם למקום טוב יותר", "להזכיר לאנשים את הטוב שבעולם", ולעורר תקווה, השראה ומוטיבציה. היות שרוב בני האדם, רוב הזמן, אינם צריכים שיצילו אותם באופן פיזי, נראה שעבור רובנו הגיבורים הם קודם כל מקור השראה, והם עוזרים לנו על ידי כך שהם מראים לנו את דרך הפעולה הנכונה, מספקים מוטיבציה ואמונה שיכול להיות טוב, ושאנחנו יכולים להיות טובים יותר.

הפכה לסמל של הלאומיות הצרפתית, וגם של הכוח של נשים להנהיג ולהוביל. ד'אן ד'ארק | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

אפקט באטמן

להזדהוּת עם גיבורים, ולהשראה שהם מעוררים, עשויות להיות השפעות גם בטווח הקצר. ילדים רבים אוהבים להעמיד פנים, בעזרת תחפושות או בלעדיהן, שהם דמות נערצת מסרט או מספר. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שאותה העמדת פנים עוזרת להם לדחות סיפוקים, ולהתמיד כשהם ניצבים בפני משימות קשות או מתסכלות.

במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב, ילדים היו מסוגלים לדחות סיפוק בצורה טובה יותר כאשר הם עטו גלימה של סופרמן. החוקרים, בהובלתה של פרופ' רחל קרניול, הציבו בפני הילדים גרסה של מבחן המרשמלו, שבה נאמר להם שהחוקר צריך לעזוב את החדר, ואם הם יחכו בשקט ולא יזוזו מהכסא עד שהוא יחזור הם יוכלו לקבל חטיף שהם רוצים במיוחד. אם נמאס להם לחכות, הם יכולים לקרוא לחוקר לחזור לחדר – אלא שאז יקבלו חטיף אחר, שהם פחות רוצים.

בשלב זה, החוקר נתן לחלק מהילדים גלימה שאותה הציג בתור גלימה של סופרמן, ואמר להם שהם יכולים ללבוש אותה. לחלק מהילדים שקיבלו את הגלימה החוקר הוסיף ואמר שסופרמן הוא גיבור על עם כוחות מיוחדים, יש לו הרבה סבלנות והוא טוב מאוד בלחכות. אותם ילדים שקיבלו את גלימת סופרמן התאפקו זמן רב יותר, והדבר היה נכון במיוחד לגבי הילדים שקיבלו בנוסף את ההסבר על "הכוחות המיוחדים" של סופרמן. בקבוצה זו, 15 מתוך 22 ילדים הצליחו לחכות עשרים דקות עד שהחוקר חזר, בלי שקראו לו, בעוד שבקבוצה שקיבלה את הגלימה בלבד רק שמונה ילדים הצליחו בכך, ובקבוצת הביקורת, נטולת הגלימה, שני ילדים בלבד.

העמדת הפנים עוזרת בהתמודדות עם משימות מתסכלות ובדחיית סיפוקים. ילדים בתחפושות | צילום אילוסטרציה: Shutterstock

במחקר נוסף, שנערך בארצות הברית, ילדים בני ארבע ושש התבקשו לבצע מטלה משעממת, אך "חשובה מאוד" לטענת המבוגרים שהציגו להם אותה: ללחוץ על מקש מסוים כל פעם שהופיעה על מסך המחשב גבינה, אבל לא כשהופיע עליו חתול. החוקרים האריכו את משך הזמן בין תמונה לתמונה, כדי שהמשימה תהיה עוד יותר משעממת. הם ביקשו מהילדים "להיות עוזרים טובים" ולמלא כמה שיותר מהמשימה, אבל גם נתנו להם אפשרות להפסיק לזמן מה ולשחק במשחק על אייפד שעמד בסמוך.

באחת הקבוצות, הילדים התבקשו לבחור באחת מתוך ארבע דמויות: באטמן, בוב הבנאי, דורה החוקרת או רפונזל מ"פלונטר". לאחר שבחרו, הם קיבלו אביזר של הדמות ללבוש: גלימה, כובע, תיק או כתר, והחוקרים התייחסו אליהם בתור הדמות ואף הנחו אותם לשאול את עצמם "האם באטמן עוזר? האם באטמן עובד קשה?" בשתי הקבוצות האחרות, הילדים הונחו לשאול "האם אני עובד קשה?" או להתייחס אל עצמם בגוף שלישי, ולשאול "האם [השם שלהם] עובד קשה?".

התוצאות הראו כי הילדים שחיקו את גיבוריהם התמידו במשימה ולקחו פחות הפסקות מהילדים בקבוצות האחרות: הם ישבו מול מסך המחשב 46 אחוזים מהזמן, לעומת 36 אחוזים אצל הילדים שפנו אל עצמם בגוף שלישי, ו-29 אחוזים בקבוצת הביקורת. "העמדת הפנים, כאילו הם גיבורים חזקים ונערצים, עשויה לסייע לילד לבטא בעצמו תכונות של ביטחון עצמי ויכולת", אמרה רייצ'ל וייט (White), שהובילה את המחקר, בריאיון לוול סטריט ג'ורנל.

סרטון על מחקר הילדים והדמויות הנערצות (באנגלית):

לקח עמו סמלים יהודיים, ישראליים וציוניים, והנחיל מורשת לחינוך המדעי בישראל. אילן רמון | צילום: NASA, נחלת הכלל

ההיסטוריה מגדירה את ההווה

סיפורי הגיבורים ממלאים תפקיד לא רק עבור הפרט, אלא גם עבור החברה שבה הוא חי, שם הם הופכים למיתוסים: סיפורים שתרבות מסוימת משתמשת בהם כדי להגדיר את זהותה. ההיסטוריונית יעל זרובבל, מאוניברסיטת ראטגרס בארצות הברית, מגדירה "מיתוס" כזיכרון קיבוצי של אירועים היסטוריים, שמשתמש באירוע ובמרכיבים מתוכו כדי להעביר מסרים ערכיים. בתור שכזה הוא משקף את ההווה, של החברה והפרטים המשתמשים בו, לא פחות משהוא משקף את ההיסטוריה שהוא מתיימר לייצג.

דוגמה לכך אפשר למצוא במיתוס הרזיסטנס הצרפתי – המחתרת שלחמה בנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריונית הצרפתית-טוניסאית לוסט ולנסי (Valensi) מסבירה שאחרי המלחמה התקשו הצרפתים להתמודד עם ההשפלה של תקופת הכיבוש הגרמני של ארצם, ועל כן מחקו מהזיכרון הקיבוצי שלהם את משטר וישי ושאר משתפי הפעולה עם הנאצים, והשאירו את המחתרת כזיכרון הדומיננטי של התקופה. העובדות ההיסטוריות אומנם מתועדות היטב ונשמרו גם בזיכרון הפרטי של אנשים שחיו אז, אך המיתוס ששרד הוא מיתוס של גבורה.

הזיכרון הקיבוצי נשמר בדרכים רבות: לפני המצאת הכתב הוא עבר בין השאר בסיפורים סביב המדורה, בחגים ובטקסים. גם כיום אנו מעבירים מיתוסים מדור לדור ומאדם לאדם באותן דרכים, אך גם בסיפורים כתובים, בשירים, בסרטים ואפילו בסיקור של אירועים חדשותיים. העברת המסרים בכל המסגרות והדרכים האלה בונה את המיתוס ואת הזיכרון המשותף ומתאימה אותו לרוח הזמן.

כשמדובר במיתוסים לאומיים או דתיים נכנסים לתמונה גם מנגנוני הממשל וההנהגה, שפועלים יחד לתווך את סיפורי הגבורה ולכוון אותם לפרשנות ה"נכונה". לדוגמה עם נפילתו של יוסף טרומפלדור ב-1920 (ראו מסגרת) פעלה ההנהגה הציונית בארץ ישראל באופן מודע ותכליתי לבנות מדמותו מיתוס מכונן של התיישבות בארץ ישראל והקרבה למען האומה. נקבע חג לאומי לזכרו ולזכר חבריו בי"א באדר, סיפורים ושירים על עלילותיו הוכנסו למקראות לילדים, ובבתי הספר נערכו טקסים לכבודו - הכל כדי להטמיע את הסיפור בזיכרון הקיבוצי ולהנחיל דרכו את הערכים הרצויים. כך עשו גם לגבי גיבורים מהעבר הרחוק יותר, כמו בר כוכבא, אלעזר בן יאיר במצדה וכמובן המכבים.

כאן אנו חוזרים שוב לגיבור חנוכה, יהודה המכבי. כשאנחנו חוגגים את ניצחונותיו, אנחנו יוצרים דרכו מוקד הזדהות שמאפשר לנו להרגיש חזקים יותר, כיחידים וכחברה גם יחד. בתוך כך אנחנו גם מגדירים באמצעותו את עצמנו ואת האידיאלים שאליהם אנחנו רוצים לשאוף כפרטים שמוכנים להילחם על אמונותיהם ועל הצדק, וכחברה השואפת לעצמאות לאומית. כך סיפור גבורה מלפני יותר מאלפיים שנה מעצב אותנו ומעוצב בדמותנו. חנוכה שמח!