יונקים שאין בשום מקום אחר, צמחים נדירים, זוחלים ייחודיים וחרקים יפהפיים. מסע לאי מדגסקר, גן עדן על סף אבדון, בגלל האדם

האוויר במַרוֹאַנְצֶטְרָה, שמורת טבע יפהפייה במזרח האי מדגסקר, מתוק כריחה של עוגה טרייה. אנחנו מזהים בו תערובת משכרת של וניל, ציפורן וקינמון. בושם היסמין ופרחי ילנג-ילנג עדינים ממלא אף הוא את הגבעות סביב, העשירות ביערות גשם המשתפלים עד לקו המים, ובהם צמחייה סבוכה המהווה בית למאות ואלפי מיני בעלי חיים שרובם אנדמיים למדגסקר – כלומר, אינם מצויים בשום מקום אחר – כמו לֶמוּרִים, זיקיות, לטאות ודו-חיים מרהיבים בצבעוניותם. מבט חטוף אל הים מגלה סירות דייגים המעלים את רשתותיהם, הנושאות שלל דגים טריים אל החוף שסרטנים אדומים מתרוצצים בו. ילדים משחקים יחפים בחול, ממתינים לקבל את פני אבותיהם השבים מהדיג, האימהות והבנות הבוגרות קולעות סלים ומכינות ארוחה בפתח צריפי עץ מפיצי עשן. מבין העצים ניתן לשמוע את קריאת האִינְדְּרִי, הלמור הגדול ביותר באי, המחפש את בת זוגו. זיקית חומה מטפסת על ענף, שולחת מבט עגול בנו ולשון זריזה בחרק מופתע. צפרדע אדומה כמו עגבנייה מזנקת מאבן לאבן. הכול נראה מאוד פסטורלי וחינני, אבל ככל שהפרטים הקטנים נחשפים, התמונה היפהפייה הזאת הולכת והופכת לעצובה יותר ויותר.

קצת רקע

רפובליקת מדגסקר היא מדינת איים באוקיינוס ההודי, מול חופי מזרח אפריקה. האי הראשי הוא מדגסקר, והוא האי הרביעי בגודלו בעולם – שטחו כ-590 אלף קמ"ר, בערך פי 28 משטחה של מדינת ישראל. חלקו המערבי נוצר לפני כ-165 מיליון שנה, כאשר יבשת-העל גונדוואנה החלה להתפצל לחלקים שיהפכו בעתיד, בין השאר, להודו ולאפריקה. מדגסקר היה מחובר לחלק שבו נמצאת כיום הודו, ולאחר מכן התנתק ממנו ונדד באיטיות בים. בעקבות ההתנתקות הזאת, בזכות מגוון תנאי השטח והאקלים וכן משום שהאדם התחיל ליישב את האי רק לפני כ-2,200 שנה, התפתח בו מגוון עצום של סביבות חיים ובהן צמחים ובעלי חיים ייחודיים לאי. יותר מ-90 אחוז מבעלי החיים באי הם אנדמיים. כשני שלישים ממיני הזיקיות בעולם חיים באי, ובהם הזיקית הקטנה ביותר, שנראתה כמו גפרור בכף ידי. עיקר פרסומו של האי הגיע, ובצדק, בזכות הלמורים, פרימטים הקרובים לקופים ונמצאים רק במדגסקר.

זיקית קטנה, שגודלה כגפרור | צילום: ליאת בן דוד
זיקית קטנה, שגודלה כגפרור | צילום: ליאת בן דוד

כ-27 מיליון מָלָגָשִׁים – תושבי מדגסקר -– חיים באי, ורובם המכריע חי בכפרים. המתיישבים הראשונים הגיעו כנראה מדרום אסיה ומאפריקה, ויצרו מגוון אנושי מרתק הכולל עושר של מסורות, טקסים, אמונות ואיסורים חמורים ומרתקים. הם גם יצרו שינוי סביבתי שהשפיע באופן הרסני על מגוון המינים באי. כך, למשל, מבין מיני הלמורים שחיו עד אז באי, הוכחדו 15 המינים הגדולים – הגדול מביניהם היה בגודל גורילה. מינים שונים של עופות, ובהם עופות קרקע כגון "עוף הפיל" שהיה העוף הגדול ביותר שפסע אי פעם על פני כדור הארץ, שני מינים של צבי ענק והיפופוטם גמדי – כל אלה נכחדו לבלי חזור. השפעה הרסנית זו צברה תאוצה במאה ה-16, עם הגעת האירופאים, שהגבירו את הניצול הסביבתי ללא בדל מחשבה על ההשלכות. ציד ובירוא יערות מסיביים גרמו לנזקים בלתי הפיכים.

רוב תושבי האי מתפרנסים מחקלאות, ובהתחשב בכך שלטענת המקומיים רק באמצע המאה ה-20 החלו להשתמש במעדר ובעגלות, לא מפתיע שהרוב המכריע של העבודה עדיין נעשה בידיים. כשאנו שואלים על משאבי טבע, התושבים הוותיקים ממתיקים סוד וטוענים שיש באי מחצבי זהב, אבני חן ו"אפילו גילו נפט, אבל הממשלה עדיין חוקרת אם הוא איכותי". הצעירים יותר כבר לא תמימים כל כך.

והדרת פני טבע 

חדקוניות ג'ירף, קליפ מתוך הסדרה "מדגסקר" של ה-BBC. בהגשת דייוויד אטנבורו

החיפושית הקטנה שטיילה על העלה הייתה נחושה. "צווארה" הכחול-כהה והארוך נד מצד לצד, והוא שהקנה לה את שמה: חדקונית הג'ירף, יפהפייה קטנה ואדומת גוף המטילה ביצה מופרית בעלה שאותו היא מגלגלת ומקפלת לסוג של קן דמוי עריסה מגולגלת. לאחר השלמת העריסה הנקבה מנתקת אותה מהצמח והעלה המגולגל נופל לקרקע, שם הטמפרטורה מתאימה להתפתחות הביצה עד שלב הזחל שיבקע, יעבור גלגול ויעוף בחזרה לעץ. מבט קצר אל הקרקע שמתחת לעצים מגלה פקעות רבות כאלה, מגולגלות וממתינות כאינקובטורים זעירים בבית יולדות. קריאה עמומה וקצרה גורמת לנו לשאת עיניים אל צמרתו של עץ סמוך, ולגלות כי מבין ענפיו מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף. בשעות בין הערביים מגיעים אל הענפים עטלפי פירות, והם מתנדנדים כשראשם למטה כמו ממתקים עטופים ותלויים הממתינים לקטיף. אנחנו מתבוננים בסביבה בשבע עיניים, בידיעה שהנחת יד על גבי אבן או ענף עלולה להפריע ללטאה מוסווית היטב, ומבחינים בשְׂמָמִית יוֹם מָלָגָשִׁית ירוקה-אדומה מתבוננת בנו במעלה גזע עץ.

תרמילי וניל מונחים לייבוש בשמש עד שהם משחימים | מקור: Shutterstock
תרמילי וניל מונחים לייבוש בשמש עד שהם משחימים | מקור: Shutterstock

הטבע במדגסקר מעורר את כל החושים במגוון אינסופי של צבעים, קולות, צורות וריחות, ואחת ההפתעות שאנו צפויים להן היא שאף שתבלינים כמו וניל וציפורן ושמנים ארומטיים שאנו מחשיבים כיוקרתיים הם אחד מענפי היצוא המרכזיים של האי, המקומיים אינם משתמשים בהם ואינם מבינים על מה כל המהומה כשאנחנו פוסעים כמסוממים אחרי הריחות. גם הלמורים ובעלי חיים אחרים מתעלמים מהם, עובדה המקלה את גידול התבלינים. בשונה מהסיפור המצוי לגבי הגעת הווניל למדגסקר, לטענת כמה חוואים מקומיים הווניל – צמח ממשפחת הסחלביים שמקורו במקסיקו – הובא לכאן על ידי מהגר מברזיל בסוף המאה ה-19, עם הקוליברי שמאביק אותו, בתקווה ששניהם ייקלטו ויהוו מקור הכנסה נאה. לרוע המזל, הציפור לא שרדה את המעבר, ולכן בעונת הפריחה פותחים בכל בוקר את הפרח לצורך האבקה ידנית. עם בוא האביב, כשתרמילי הווניל הירוקים מתחילים להצהיב, הם נקטפים ונדחסים לדוד, שם הם מתבשלים במשך חמש דקות ב-66-63 מעלות ומונחים לייבוש בשמש עד שהם משחימים. צמח הווניל הוא אפיפיט, כלומר צמח הגדל על גבי עץ תומך, ומכיוון שהוא זקוק לכמות גדולה מאוד של מים, הוא הצליח להיקלט רק בחוף המזרחי של האי, העשיר בכמויות נכבדות של מים וגשם. כשהמקומיים מדברים על "הזהב השחור", הם מתכוונים לתוצרת מטעי הווניל, הנמכרת בשוקי העולם במחיר גבוה להחריד – כשאנחנו ביקרנו באי, המחיר עמד על 600 דולר לקילוגרם אחד של וניל.

אפשר בקלות לטייל שבועות במרחביו של האי, שהטבע מפגין בו בנדיבות את יופיו המרהיב והמשונה לעיתים. האי עשיר בסביבות אקולוגיות שונות, ובהן יערות ומפלי מים הגולשים אל חופים מלאי דגים; אזורים מדבריים נרחבים המתהדרים בעצי באובב גדולים ועתיקים; יערות של קקטוסים וצמחים קוצניים; ושטחי ענק של תופעה גיאולוגית יפהפייה ומרתקת: צינגי.

סלעים משוננים. צינגי, "אזור שאי אפשר ללכת בו יחפים"| מקור: ויקיפדיה, Moq
סלעים משוננים. צינגי, "אזור שאי אפשר ללכת בו יחפים" | מקור: ויקיפדיה, Moq

צינגי – מילה שפירושה "אזור שאי-אפשר ללכת בו יחפים" – הוא מבנה של סלעי גיר שנדחפו מקרקעית הים כלפי מעלה, ואשר מים זורמים, רוחות, שינויי טמפרטורות ויצורים חיים יצרו בהם מבנים משוננים ומרתקים, הכוללים פתחים ומעברים בין הסלעים, מינרלים חשופים, מאובנים, צמחייה ייחודית ומערות נטיפים שהן בית לעטלפים, זוחלים, עכבישים, דוחיים בעלי צבעים עזים וארסיים בהחלט, דגים החיים במחשכים ועופות. אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה המקופל בין קפלי הסלעים, אבל גם מרחבי הצינגי וגם בתי הגידול האחרים באי הם הסביבה הטבעית לסיבה העיקרית לביקור במדגסקר: הלמורים.

עדינות כובשת לב

שני פרימטים מדגמנים למצלמה. ד"ר ליאת בן דוד ולמור חום | מקור: ליאת בן דוד
שני פרימטים מדגמנים למצלמה. ד"ר ליאת בן דוד ולמור חום | מקור: ליאת בן דוד

אני מודה שקצת חששתי. השיניים הלבנות בפיו של הלמור השחור שניצב לפניי נראו חדות למדי. הוא, מצידו, המתין רק כמה שניות עד שסבלנותו פקעה. לפני שהבנתי מה קורה, כף ידו אחזה בכף ידי, הוא נשא אלי מבט נוזף של "נו, באמת, כמה אני צריך לחכות", ובלי להמתין שנייה נוספת נטל בין שיניו את פרוסת הבננה שבידי. נדהמתי מהעדינות שבתנועותיו הזריזות: כף ידו היתה רכה ונעימה, וכשתפס את הפרוסה עשה זאת בזהירות כה רבה שלא חשתי אפילו את שפתיו. התוצאה הייתה למורים נוספים שהגיעו לקבל בננות, לטפס על ראשי, לשחק בכובעי ולהתיישב על כתפיי. באותם רגעים, לא היו מספיק בננות באזור – לא בשביל הלמורים, בשביל ההנאה שלי.

מבין שלל הסיבות הטובות להגיע למדגסקר, גולת הכותרת היא ללא ספק הלמורים, פרימטים שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. אף שהם מוגנים על פי חוק, המקומיים עדיין צדים אותם מדי פעם, אבל לשמחתנו זה נדיר. כתוצאה, הלמורים אינם חוששים מבני האדם וכשהם מבחינים בנו תגובתם היא בין התבוננות שקטה להתקרבות ואף טיפוס על גופנו כדי לשחק או לקבל מידינו פרוסת בננה. ברחבי האי זכינו להכיר מקרוב שלל למורים ממינים שונים. למור זנב-טבעת המשפחתי והידידותי ששמח לחלוק איתנו ארוחת ערב; הסיפאקות הרוקדות במופע אקרובטי של ממש; והאינדרי הגדולים שקראו ושרו זה לזה בין העצים. למור הכתר התיישב על ראשי, ולמור עכברי ננסי שגודלו לא יותר מאגרוף שימח אותנו במיוחד כשהציץ אלינו ממרומי עץ: הוא הפרימט השני בקוטנו בעולם, ועד לפני שני עשורים נחשב למין נכחד. גם היום נדיר לראותו. למקומיים, האינטראקציה אדם-למור היא טבע שני. בעבורנו, היא מעוררת מחשבה נוגה על המרחק שהאדם הציב בין עצמו לבין הטבע. זה בולט עוד יותר כשאנו צוללים לתוך אחד ההיבטים המרתקים של האי: המסורות, הטקסים ובעיקר האיסורים – ה"פאדי" (טאבו) – של המקומיים.

סיפאקה רוקדת. הלמור היחיד שקופץ על שתי רגליים, ומנתר על הקרקע בתנועה המזכירה ריקוד | צילום: ליאת בן דוד
סיפאקה רוקדת. הלמור היחיד שקופץ על שתי רגליים, ומנתר על הקרקע בתנועה המזכירה ריקוד | צילום: ליאת בן דוד

ואז הגיע האדם

המבט על פניה היה מתחנן. האישה הצעירה התכופפה, חלצה את נעליה, שילבה כפות ידיים ובצעדים איטיים נכנסה אל ליבו של מתחם קטן מוקף חוטים צבעוניים, שבמרכזו עץ מקושט בסרטים ורקמות צבעוניות. הקרקע סביב העץ הייתה מכוסה סלסלות פרי, פרחים, דבש, ממתקים ועוד תשורות שהביאו תושבי המקום ושנועדו לבקש מהעץ להגשים את תפילותיהם לפריון, פרנסה ובריאות, או להודות על משאלה שכבר התגשמה. האישה כרעה לפני העץ, ושפתיה נעו והעידו שהיא נושאת תפילה. כשסיימה, פסעה אחורה כשפניה עדיין נשואות אל העץ, עד שיצאה מבין חוטי המתחם ושבה אל נעליה. "היא תשוב להתפלל פה עד שמשאלתה תתקיים," טענה המדריכה שליוותה אותנו. "לפי גילה, זו כנראה משאלה לפרי בטן. כשזה יקרה, היא תבוא עם תינוקה ועם מתנה כלשהי כדי להביע תודה לעץ."

בטקס הקבורה השני המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה בהחלט | צילום: ליאת בן דוד
בטקס הקבורה השני המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה בהחלט | צילום: ליאת בן דוד

אי-אפשר לתאר את מדגסקר בלי להתייחס למגוון התרבותי העשיר והמרתק שלה. אף שהדת הרשמית היא הנצרות, רבים מהתושבים הם אנימיסטים, כלומר מאמינים שלכל דבר בטבע – נהר, עצים, אבנים, אוויר, פרחים וכן הלאה – יש נשמה הקשורה לכל שאר נשמות הטבע ומשפיעה עליהן. התקשורת המרתקת ביותר של התושבים היא עם כל שוכני העולם הבא ובעיקר עם אבותיהם המתים, ואחד הטקסים החשובים והמעניינים באי הוא טקס "היפוך העצמות": טקס קבורה שנייה. הקבורה הראשונה מתבצעת בארונות עץ, היא זמנית בלבד ומהווה בקושי פרומו למה שיקרה שלוש שנים מאוחר יותר. אז מוציאים את המתים מקברם, רוחצים ומלבישים אותם, משוחחים, מנגנים ושרים לכבודם ובעיקר שותים ועורכים סעודה מתמשכת של כמה ימים בחברת בני המשפחה המורחבת, המתאספת גם ממרחקים עצומים וגם מהעולם הבא, כי כל מתי המשפחה ורוחותיה שמחים להצטרף לחגיגה. למעשה, הכפר כולו מצטרף – והכול על חשבון משפחת המת המאושרת. במהלך שלושה ימים של חגיגות, המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה בהחלט. 

המקומיים מתייחסים ברצינות תהומית לשלל איסורי ה"טאבו" – האמונות הטפלות – הנפוצים בכל רחבי האי. כך, למשל, ישנם שבטים שבימי ראשון, שלישי או חמישי, תלוי בשבט, אינם עובדים בשדות כי בימים האלה רוחות המתים מהלכות בהם. על מקום קדוש אסור להצביע באצבע, רק באמצעות האגרוף הקפוץ כולו. סביב הפִּירוֹג – הקאנו המקומי, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד – יש כמה וכמה "טאבו": למשל, לאישה אסור לבנות פירוג, מותר לה רק לשוט בו. בזמן בניית הפירוג אסור לקיים יחסי מין. לילה לפני שכורתים את העץ שממנו יבנו את הפירוג יש להניח עליו את הגרזן, ללכת לישון ולהמתין שהרוחות יודיעו בחלום אם אפשר להמשיך. אם לא הופיע שום חלום, מותר להמשיך, ובכל מקרה את הכריתה מבצעים רק בשעות הבוקר. לנשים בהיריון אסור לאכול ג'ינג'ר או למור, כי אז אצבעות התינוק יהיו קצרות. אסור להן גם לגעת בזיקית, כי אז התינוק ייוולד מכוער. אסור למכור דגים במהלך הדיג, רק אחרי שעמל הדיג הסתיים. לצד הרצינות שבה מתייחסים המקומיים לטאבו, הם גם מוכנים להתגמש ולהתאים את האמונות שלהם לרצונו של השמאן המקומי, שיכול לבטל טאבו או להוסיף טאבו חדש, כראות עיניו.

סביב הפִּירוֹג – הקאנו המקומי, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד – יש כמה וכמה "טאבו" | מקור: Shutterstock
סביב הפִּירוֹג – הקאנו המקומי, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד – יש כמה וכמה "טאבו" | מקור: Shutterstock

נוסף על מנהגי הטאבו, קיים מנהג להעניק לילדים שמות בעלי משמעות, על פי נסיבות שההורים מבקשים להנציח – כך, למשל, אם ילד ייוולד ברחוב, ייתכן שהוריו יקראו לו רחוב; אם אמו נהנתה מבננה, היא עשויה לקרוא לבנה בננה.

עושר הולך ונכחד

אי-אפשר שלא לתהות כיצד העושר הזה היה משגשג לו רק יצור חי אחד היה זוכר את אחריותו כלפי סביבתו וכלפי עצמו: האדם הוא הגורם המזיק והקטלני ביותר באי, ולא נראה שזה עומד להשתפר בקרוב.

איי-איי, פרימט לילי בעל חזות מפחידה. המקומיים לעיתים יהרגו אותו בגלל אמונות טפלות | צילום: ליאת בן דוד
איי-איי, פרימט לילי בעל חזות מפחידה. המקומיים לעיתים יהרגו אותו בגלל אמונות טפלות | צילום: ליאת בן דוד

חיי היומיום אינם קלים. בערים אומנם כבר יש מים זורמים, אבל בכפרים עדיין יורדים לנהר להביא מים לשתייה, לרחצה ולכביסה, שגם בעיר נעשית כולה ביד במרכזים ובהם ברזים ציבוריים. בכל ערב, אנחנו לא יכולים שלא לחשוב מי כיבס את הסדינים שעל המיטות, ובאיזה נהר. חשמל מסופק בגנרטורים ובמתקנים סולריים, וגם בעיר הבירה קורה שיש אזורים ושעות בלילה ללא חשמל. הכבישים מעטים ומשובשים מאוד, והדבר מקשה את התנועה ואת העברת הסחורות ממקום למקום. הנישואין בכפרים נעשים באמצעות שידוך החל מגיל 13, ובהיעדר חינוך לבריאות בכלל וחינוך מיני בפרט, היריון בגיל צעיר מאוד הוא שכיח. כתוצאה, המשפחות גדולות יחסית – כל ילד נוסף הוא עוד זוג ידיים עובדות, והגברים מתנגדים לכל ניסיון לבקרת הילודה. אף שהבנות נוהגות למרוח על פניהן משחה מיוחדת שהן מכינות כדי להגן על עורן מפני השמש, על היגיינה בסיסית לא שמעו כאן. חלק הארי של הלידות מתבצע בבית על ידי מיילדות הכפר ותמותת התינוקות והיולדות גבוהה מאוד. כ-5 אחוזים מהילדים במדגסקר לא יעברו את גיל חמש, לעומת פחות מ-0.5 אחוז בישראל.

בהיעדר תקציב למשטר חיסונים ממלכתי, מגפות שונות כמו חצבת ואפילו דבר ריאתי פורצות מדי פעם וגובות חיי אדם – מאז אוקטובר 2018 ועד מועד כתיבת הכתבה הזאת, חלו בחצבת קרוב ל-20 אלף תושבים ברחבי האי, רובם ילדים מתחת לגיל 14. ההתפרצות האחרונה גבתה כבר למעלה מ-44 קורבנות. כשקמתי בוקר אחד עם כאב גרון ושיעול, הכסף והמראה המערבי שלי אפשרו לי לגשת לבית מרקחת בפאתי הכפר הנידח שבו שהינו ולרכוש את כל התרופות שהייתי זקוקה להן, אבל למרבית התושבים אין אמצעים דומים. גם ביטוח רפואי אין, וכך מי שזקוק לטיפול נאלץ לבחור אחד משלושה: לשלם הרבה כדי לקבל טיפול רפואי ברמה סבירה, להתחנן כדי לעורר רחמים בלב הרופאים, או לגשת אל שמאן הכפר ולקוות להירפא באמצעות צמחי מרפא, תבלינים, טקסים ותפילות של רפואה מסורתית. כמו במדינות עולם שלישי רבות, שבהן השלטון עסוק בעיקר בעצמו וברווחתו ומתנער מאחריותו כלפי אזרחיו ורווחתם, מבצע חיסונים מתאפשר בזכות הירתמות ארגון הבריאות העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים, המעורבים גם בפיתוח תשתיות ושירותי רווחה וחינוך. זה חשוב, אבל הניסיון מוכיח שזה לא מספיק. בהיעדר אופק משמעותי של פיתוח ותכנון בר קיימא ברמת המדינה, המלגשים עסוקים בעיקר בהישרדות. הם ממשיכים לכרות יערות ומנצלים את העץ לבנייה, בישול, חימום ובעיקר לייצוא. על פי מחקרים רבים, מאז הגעת האדם למעלה מ-90 אחוז מיערות האי הושמדו. קצב כריתת היערות וניצול הקרקע לחקלאות משפיע על כלל מרכיבי הסביבה, ובהם גם מחזור המים. כמויות הגשם עדיין מספיקות למחיה של בני אדם, אבל בקצב כריתת היערות הנוכחי תהליכי המדבור והכחדת המינים הולכים ומתרחבים. אין מי שיאכוף את הקנסות והעונשים הקבועים בחוק, או את המסורת הקובעת שמי שכרת עץ צריך לנטוע עשרה במקומו.

החוקים להגנת הסביבה אינם היחידים שאינם נאכפים במדגסקר. על פי החוק, החינוך הוא חובה עד גיל 14, אך למעלה ממחצית האוכלוסייה אינה יודעת קרוא וכתוב ואינה הולכת לבית הספר, משתי סיבות: אין די בתי ספר בנמצא, וגם כשיש, ההורים מעדיפים שהילדים הצעירים יסייעו בפרנסת המשפחה ויעבדו במטעים, בשדות ובדיג במקום ללכת ללמוד. הם דווקא רוצים שהילדים ילמדו, טענו כמה הורים ששוחחנו איתם, אבל בהיעדר הזדמנויות להתפתחות מקצועית, בית הספר הוא בזבוז זמן, לדעתם, מכיוון שהילדים ממילא יעסקו בחקלאות, מקור הפרנסה העיקרי באי. גם מורים הם מצרך נדיר באי, וכשכבר מגיע מורה לכפר, הוא יודע שחלק ניכר משכרו לא ישולם בכסף אלא בתוצרת מקומית – תרנגולות, עיזים ואפילו זבו, שמו של הבקר המקומי שכל חתן המכבד את עצמו דורש ומקבל מהורי כלתו ביום חתונתם. בלי השכלה, בלי אופק תעסוקתי ובלי שלטון שטובת התושבים והאי נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו, נוצר מעגל עוועים, המציב את אחד המקומות הנדירים והיפים בעולם בסכנה אמיתית של הכחדה.

ביקור בבית ספר יסודי. על קורת העץ העליונה הופיעה כתובת גיר: "חינוך לכול". בפועל, רוב הילדים בכפרים אינם לומדים | צילום: ליאת בן דוד
ביקור בבית ספר יסודי. על קורת העץ העליונה הופיעה כתובת גיר: "חינוך לכול". בפועל, רוב הילדים בכפרים אינם לומדים | צילום: ליאת בן דוד

למרות זאת, המלגשים שפגשנו היו אופטימיים. הם אוהבים את האי שלהם ומודעים לכך שהוא מיוחד ומושך, גם אם החיים בו קשים. כמה טוב שבאתם, אמרה לנו מקומית ולנגד עינינו פצחה בשירת "הבאנו שלום עליכם" בעברית צחה. לימדו אותי את השיר הזה בבית הספר, ואמרו שזה מה שיפתור את הבעיות שלנו, אמרה. אם רק נביא לכולם שלום ואהבה, ייפתרו כל הבעיות, הוסיפה, והמשיכה לשיר.

וזה כנראה נכון בכל מקום, לא רק במדגסקר.

0 תגובות