רק תנאי אקלים וסביבה מאוד מסוימים יכולים לאפשר את היווצרותם של מקווי מים עונתיים כמו בישראל. אולם בני האדם מאיימים כיום גם על מארג החיים העדין שבהם
מי כדור הארץ נעים בתנועה עולמית מתמדת ועוברים סדרה של תהליכים המוכרת כמחזור המים. בתנועתן המחזורית מולקולות המים עשויות להתאדות בצד אחד של העולם, לנוע מרחקים עצומים בתור אדים או עננים, ולבסוף לרדת חזרה כמשקעים במקום אחר לגמרי. אצלנו בארץ המשקעים יורדים בעיקר בחורף, ולכן זו העונה שבה הם נקווים כל שנה מחדש בבריכות, שמתאדות ונעלמות לאחר מכן בחום הקיץ. לכן בריכות חורף מאפיינות בעיקר אזורים עם אקלים ים תיכוני כמו אצלנו.
אך האקלים אינו מסביר איפה בריכות כאלה יכולות להיווצר ואיפה לא. כדי להבין את זה עלינו להכיר גם את מבנה הקרקע. כשגשם מגיע לקרקע, חלק ממנו נספג בה, חלק מחלחל והיתרה זורמת על פני השטח במה שמכונה נֶגֶר עילי. כמה בדיוק? תלוי במאפייני הקרקע ובתנאי הגשם והסביבה.
סוגים מסוימים של אדמה וסלעים מתאפיינים במבנה נקבובי המכיל חללים בגדלים שונים, בדומה לספוג. הכבידה פועלת על המים ומושכת אותם כלפי מטה, וכוחות תאחיזה (אדהזיה) בין מולקולות המים והקרקע שולחים אותם גם לכיוונים נוספים בחללי הקרקע, בדומה לנימיות של צמחים וגורמים להם להיספג בה בהדרגה.
כל עוד יורד רק מעט גשם הוא נספג במלואו בקרקע. כשהקרקע רוויה במים, כוח המשיכה גורם לחלק מהמים האגורים בה להמשיך לחלחל מטה. אך אם קצב ירידת המשקעים גבוה מקצב הספיגה והחלחול, המים מצטברים או זורמים על פני הקרקע. אדמה חולית, למשל כמו בחוף הים, מתאפיינית בגרגירים גדולים ורחוקים זה מזה, המאפשרים חלחול מהיר. לכן, כדי שתיווצר הצפה בקרקע חולית נצטרך הרבה מים בתוך זמן קצר. אם לא יגיעו מים נוספים, החלחול המהיר יבלע את ההצפה.
המצב שונה בקרקע חרסיתית, שהחלחול בה איטי מאוד מאחר שהיא מורכבת מחלקיקים קטנים מאוד, שגם מתנפחים עם ספיחת המים ומקשים עליהם לזרום למטה. גם על משטחי סלע ובאזורים עירוניים שאדמתם מכוסה אספלט ובטון, מרבית המים לא חודרים כלל וזורמים מיד בנגר עילי. לכן אחד התנאים לקיומה של בריכת חורף הוא קרקע עם חלחול איטי במיוחד, כך שנמצא אותן בדרך כלל על מצע סלעי או קרקע חרסיתית.
המדע של ספיגת המים וחלחולם לקרקע עשיר ומורכב. לא די לדעת את סוג הקרקע, אלא גם תנאים רבים אחרים. העקרונות האלה משמשים מדענים במגוון תחומים, החל בעיבוד הקרקע לניצול יעיל של מים בחקלאות, דרך מניעה של חדירת תרופות ורעלים למי התהום וחילוץ נפט מעומק האדמה, וכלה בהכנת הקפה המושלם.
הזרימה תלויה בסוג הקרקע. סימני זרימת המים אל בריכת החורף ברחובות ניכרים בקרקע החולית | צילום: יובל רוזנברג
אגן ההיקוות
חלחול איטי וטמפרטורה נמוכה שתאט את האידוי לא יגרמו לבדם להיווצרות של בריכת חורף אם המשקעים עצמם לא יגיעו אליה – ובכמות גדולה. לא די לשם כך בגשם שיירד ישירות על הבריכה, עליה לאגור מים משטח רחב המכונה אגן היקוות או אגן ניקוז.
אם פני הקרקע אינם מישוריים, המשקעים שלא נספגו בה יזרמו למקום נמוך יותר. ככל שהקרקע תלולה יותר, הזרימה תהיה מהירה יותר ופחות מים יחלחלו לתוכה. המים הזורמים יוצרים סדרה של חרצים וערוצים שמתנקזים אל עבר גוף מים גדול יותר כמו נחל, נהר, אגם, ים, או בריכת חורף. גבולו של אגן הניקוז נקרא קו פרשת המים, והוא עובר לרוב בשיא הגובה המקומי שממנו מתפלגת זרימת המים לשני צדדיו. למשל, ירושלים נמצאת על קו פרשת המים שבצד אחד שלו המים זורמים לים התיכון ובצד השני לים המלח.
גם מתחת לפני השטח עשויה להיות זרימה של מי תהום, שלפעמים זורמים בכיוונים שונים מאשר הנגר העילי. המים האלה עשויים לנבוע החוצה במעיין. נחלים, בתורם יכולים לאסוף מים מאגני ניקוז רבים. לעומת זאת, אם אגן הניקוז סגור, כל המים הזורמים בו נשארים בתחומו.
בריכות חורף נוצרות בדרך כלל באגן ניקוז סגור, ומרבית המים המגיעים אליהן הם נגר עילי, ולא מי תהום. זה משפיע כמובן גם על תכונות המים בבריכה. בעוד מי התהום אוספים מינרלים רבים מהקרקע שהם עוברים דרכה, הנגר העילי דל יחסית במלחים. העובדה הזאת חשובה להתפתחות חלק מבעלי החיים בבריכה.
הניקוז חשוב גם בעיר. בשטח העירוני מרבית המים לא מחלחלים לקרקע, אלא זורמים על פני השטח ויוצרים הצפות ונזקים. פתרון אחד הוא ניקוז מי הגשם למערכת הביוב, אך זה גורם לבזבוז מים אדיר ומערכת הניקוז לא מסוגלת להתמודד עם סערות גדולות. אחת הדרכים להימנע מכך היא יצירת מקומות שבהם המים יכולים להיאגר ולחלחל אט-אט אל מי התהום.
נוסף על המים עצמם, אגן ההיקוות מספק לבריכה חומר אורגני שהמים שטפו בדרכם, כלומר תרכובות מבוססות פחמן שמקורן ביצורים חיים. זמן קצר לאחר שהבריכה מתחילה להתמלא מים מופיעים בה מגוון צמחים ובעלי חיים. החומר האורגני המצוי בהם מספק אנרגיה לכל שוכני הבריכה הניזונים אלה מאלה.
כשהיצורים מתים או פולטים פסולת, הם מחזירים את חומרי המזון הללו לסביבה. חיידקים, פטריות ותולעים מפרקים את החומר האורגני לחומרים ההכרחיים ליצרנים בתחתית שרשרת המזון: הצמחים, האצות, ומגוון יצורים קטנים בשם פיטופלנקטון. אלו מנצלים את חומרי המזון מהקרקע והמים, יחד עם אור השמש, המים והאוויר, כדי לגדול ולייצר סוכרים, חלבונים, שומנים ושאר תרכובות אורגניות. בעלי החיים הצמחוניים, הכוללים סרטנים מסננים, ראשנים, וחרקים, ניזונים מהם ונטרפים בתורם בידי סרטנים וחרקים אחרים, וגם ראשנים של טריטונים וסלמנדרות אם יש כאלה בבריכה. טורפי העל בבריכה הם עופות המים. בנוסף, חלק מהחומר האורגני לא מתפרק לחלוטין ונשאר בשטח הבריכה בתור רקב אורגני שחלק מבעלי החיים הצמחוניים צורכים.
טורפי העל של בריכת החורף, הניזונים בין השאר מסרטנים ודו-חיים. תמירון בבריכת החורף ברחובות | צילום: גדעון ברנט
מערכת לא סגורה
האם בית הגידול הזה יכול להתקיים לבדו? בעוד חלק מדיירי הבריכה מתים בתוכה ומחזירים למערכת את חומרי המזון שצרכו, בעלי חיים אחרים מנצלים את הבריכה רק חלק מחייהם, אך מתים הרחק ממנה. כך עושים לדוגמה דו-חיים וחרקי מים רבים, שנמצאים בבריכה רק בשלבי החיים הראשונים ויוצאים ממנה בבגרותם. בנוסף, עופות רבים מבקרים בבריכה וניזונים ממאכלסיה, אך לאחר מכן ממשיכים הלאה וגורעים ממנה חומר אורגני נוסף.
נראה אפוא שבריכת החורף מספקת מזון לבעלי חיים רבים בסביבתה, שמרוקנים את מאגריה. כדי להחזיר את המשאבים שאבדו, מרבית בריכות החורף צריכות אספקת חומרי מזון מבחוץ. חומרי המזון האלה מגיעים מאגן הניקוז של הבריכה בעזרת הגשמים ששוטפים אותם אליה. לכן בריכת חורף מאוכלסת בצפיפות זקוקה לאגן ניקוז רחב ועשיר בצמחייה.
מחזור ההזנה הזה ממשיך גם בקיץ, כשצמחים ויצורים אחרים חיים את חייהם בשטח הבריכה היבשה. צמחים ובעלי חיים שגדלו בבריכה מתים ומתפרקים בה ובסביבתה גם בקיץ, וכך מזינים את הקרקע. צמחים משתמשים בחומרים האלה גם בעונה היבשה, והחומר האורגני שהם מייצרים זמין למאכלסי הבריכה כשהיא מתמלאת.
מכל הסיבות האלה, חשוב מאוד לשמור על אגני הניקוז של הבריכות. גודלה של בריכת חורף קשור בגורל אגן ההיקוות, שהיא מקיימת עמו יחסי גומלין. תהליכי עיור כמו סלילת כבישים והתפשטות הערים, כמו גם ניצול המים והקרקע לחקלאות, גורמים נזקים לבריכה. התהליכים האלה עלולים לשנות את אגן הניקוז ולהקטין את כמות המים המגיעים אליה, לזהם את מי הנגר בדלקים, דשנים וחומרי הדברה, ולהקטין את המגוון הביולוגי בבריכה ובסביבתה. לכך נוספים גם התייבשות ושינויים בשטח הבריכה עצמה.
מכל הסיבות האלה, מרבית בריכות החורף בארץ אבדו. הבריכה היא בית גידול ייחודי לבעלי חיים נדירים, וכיום בריכות חורף רבות נמצאות בקרבת ערים. הן מספקות לתושבי העיר אתר נופש חינוכי ומהנה, אך קיומן התקין לצד העיר מציב בפנינו אתגר רציני שעלינו להתייחס אליו בכובד ראש.
ראשן של חפרית מצויה | צילום: יובל רוזנברג, מתוך חשבון האינסטגרם rehovoteva, העוקב אחר הטבע ברחובות
מים ברחובות
לבריכת רחובות אגן היקוות המאופיין ברובו בנופים חקלאיים על אדמות חמרה בעלות שיפועים מתונים. שטחו כ-2500 דונם, שהם בערך פי 25 משטח הבריכה המלאה, המצויה על אדמת סחף מישורית וחרסיתית, המעכבת חלחול. כביש 40 חוצה את אגן ההיקוות ומשנה את משטר הזרימה בו. למרות זאת, שני מעברים תחתיים מאפשרים למים ולבעלי חיים לחצות אל עבר בריכת החורף. כתוצאה מהפגיעה המתמשכת באגן הניקוז כמות המים בבריכת רחובות פחתה באופן משמעותי עם השנים. אם בעבר היו בה מים עד הקיץ, כיום בשנים שחונות הבריכה מתייבשת כבר בתחילת האביב.
הנפגעים העיקריים מההתייבשות המהירה הם דו-חיים, כגון קרפדה וחפרית, אשר מתרבים בבריכה המשמשת בית גידול לראשונים. זמן החיים הקצר של הבריכה לא מאפשר לראשנים להשלים גלגול ולפתח רגלים וריאות החיוניים לחיים מחוץ למים. המצב בעייתי במיוחד בקרב ראשניה הגדולים של החפרית (שבסכנת הכחדה), אשר זקוקים לשלושה עד חמישה חודשי גדילה בטרם יעזבו את המים. כיום רק בשנים גשומות מאוד ראשני החפרית משלימים גלגול. כאשר יסתיים תהליך הכרזתה של הבריכה כשמורת טבע, יחפרו ויעמיקו את חלקה בכדי לשנות את קצב ייבושה ולאפשר לראשנים להשלים גלגול במרבית השנים.
הסרטנים הירודים נפגעים פחות מקיצור משך זמן אחזקת המים בבריכה, משום שיש להם ביצי קיימא, בעלות מעטה קשיח, המתמוסס רק עם הצפתן במים. חלקן יכולות לשרוד שנים רבות בתנאי יובש. הסרטנים בוקעים מביצי הקיימא זמן קצר אחרי ההצפה, משלימים במהרה מחזור חיים, ובסופו מטילים ביצים חדשות. גם עם הצפתן, לא כל הביצים בוקעות, מה שמאפשר שמירת ביצים לשנה הבאה למקרה שהסרטנים הבוגרים לא הספיקו להטיל ביצים.
