כלבי הדינגו, סוסי המוסטנג ואפילו החזירים הפראיים שעושים שמות בגידולים חקלאיים אינם חיות בר אמיתיות אלא צאצאים של חיות מבויתות שחזרו לטבע

אף אחד לא יודע בדיוק איך הגיעו כלבי הדינגו לאוסטרליה, ומתי.

הכלבים שמזוהים עם היבשת הדרומית הם מהגרים חדשים יחסית, את זה קל לראות: הם לא יונקי-כיס כמו היונקים הילידים של אוסטרליה, וברור שהם קרובים מאוד לכלבים ולזאבים ביבשות אחרות. עדיין יש ויכוח אם אבותיהם של הדינגו היו כלבים מבויתים או שהתפתחו באופן נפרד מזאבים, אך מחקרים גנטיים עדכניים מצביעים על כך שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. הדינגו, כך נראה, אכן התפתחו מכלבים, ונפרדו משאר הגזעים שאנחנו מכירים כיום סמוך לזמן שבו הכלבים בויתו לראשונה, כלומר כבר לפני אלפי שנים.

ככלבים מבויתים הדינגו הלכו לאן שהלכו בני האדם, וכך גם הגיעו לאוסטרליה: בסירות, ככל הנראה בין 5,000 ל-12 אלף שנה לפני זמננו. כמה עמים "חשודים" בהיותם הראשונים שהביאו את הכלבים לאוסטרליה, ביניהם יורדי-ים מהודו, אנשי תרבות לפיטה (Lapita) שישבו בחלק מאיי האוקיינוס השקט, סוחרים מהאיים של טימור וטיוואן, ואנשי טואלין (Toalean), ציידים-לקטים מדרום אינדונזיה. מחקר שהתפרסם לפני כשנתיים תומך באפשרות האחרונה, וטוען על סמך שלל עדויות גנטיות וארכיאולוגיות שהיו אלה הציידים-לקטים מאינדונזיה שלקחו איתם את הדינגו ליבשת.

אבל בעוד בשאר העולם הכלבים הפכו לבני-בית מפונקים, ובחלק מהמקרים ליצורים הדומים יותר לצעצוע מאשר לזאב, הדינגו וקרוביהם, "הכלבים השרים" של פפואה גיניאה החדשה, עשו את המסלול ההפוך. כיום הדינגו חיים בטבע, בלהקות הכוללות לרוב זוג הורים וצאצאיהם, ומזכירות מאוד את אלו של אבותיהם, הזאבים האפורים. הם צדים קנגורו, ולצערם של החוואים גם פרות וכבשים.

 

 

בעל חיים שהיה מבוית וחזר לחיות בטבע נקרא חיית פרא (feral), בניגוד לחיות שלא היו מבויתות מעולם ונקראות חיות בר (wild). כך, בעוד שכלבי הבר האפריקאים (Lycaon pictus), הנקראים גם זאבים טלואים, הם מין נפרד של טורף שלא התפתח מכלבי בית ולכן מוגדר ככלב בר, כלבי הדינגו הם כלבי פרא.

ההתפראות של כלבי הבית לא הסתיימה כאשר הדינגו עזבו את בעליהם באוסטרליה. גם היום יש כלבים שננטשו ומצאו דרך להתקיים ללא חברת בני אדם, על ידי ציד ומציאת מזון באשפה. כלבי הפרא נוהגים לרוב להתקבץ בלהקות, והם עלולים להיות מטרד וגם סכנה של ממש. במאי השנה דווח שלהקות כלבי פרא בצפון הודו הרגו שישה ילדים ופצעו עשרות נוספים. גם בארץ מתגברת התופעה של כלבי פרא, שפוגעים בחיות הבר ובעיקר בצבאים וביחמורים.

כלבי הדינגו, שמאחוריהם אלפי שנים של חיים בטבע, אימצו התנהגות של חיות בר והם נוטים להיות ביישנים ולהימנע ממגע עם האדם. כלבי הפרא ה"מודרניים", לעומתם, מכירים את בני האדם מקרוב ולרוב אינם חוששים מהם. עובדה זו הופכת אותם למסוכנים יותר – ומזיקים יותר – מזאבים או כלבי דינגו.

הכלב הוא לא בעל החיים המבוית היחיד שלפעמים מואס בחיי הבית או החווה וחוזר אל הטבע. שניים מבעלי החיים הבולטים שעושים זאת הם החזירים והסוסים.

הגיעו בסירות עם בני האדם לפני אלפי שנים, אבל חזרו לטבע באוסטרליה. כלב דינגו | צילום: Shutterstock
הגיעו בסירות עם בני האדם לפני אלפי שנים, אבל חזרו לטבע באוסטרליה. כלב דינגו | צילום: Shutterstock

ההרסניים ביותר

לצד הכלב, החזיר הוא מועמד נוסף לתואר "חיית הפרא ההרסנית בעולם".

חזירי הפרא, שברחו מחוות או נולדו לחזירים שברחו, שונים מחזירי הבר, wild boar, שניתן לראות גם בישראל ואינם צאצאיהם של חזירים מבויתים. החזירים הפראיים נמצאים בין השאר באנגליה, בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה. במדינת טקסס לבדה יש לפחות מיליון חזירי פרא, שגורמים לנזקים של כ-400 מיליון דולר בשנה. הם פושטים על שדות, אוכלים את היבול ורומסים אותו, חופרים באדמה בחיפוש אחר שורשים ומשאירים בורות שיכולים להגיע לעומק של מטר. הם הורסים גדרות ובורות מים, תוקפים תיירים בפארקים לאומיים, ואפילו עשויים לטרוף טלאים צעירים.

החזירים היו בין בעלי החיים הראשונים שבויתו, ככל הנראה כבר לפני כ-11 אלף שנה, אם כי קשה לקבוע מתי עברו החוואים הראשונים מציד ואולי גם האכלה של חזירי בר לגידול חזירים ממש. חזירים ידועים בגרגרנותם ואוכלים ללא הבחנה כל מה שיוגש להם או שיצליחו למצוא, והם מעמידים צאצאים רבים – שתי עובדות שהפכו אותם לחיית משק מצוינת, אבל גם הקלו מאוד על התפשטותם ברגע שהתפראו ועזבו את החוות. בנוסף, חזירים מסתגלים במהרה לחיים בטבע, ובניגוד לבעלי חיים מבויתים אחרים מצליחים לרוב לשרוד ולשגשג ללא טיפול אנושי.

היות שכך, חזירים החלו לברוח ולייסד אוכלוסיות-פרא ברגע שהאדם החל לביית אותם. כך למשל באיים קורסיקה וסרדיניה חיים עד היום חזירי פרא שהם לפי הסברה צאצאיהם של חזירים מבויתים שהביאו לאי חקלאים בני תקופת האבן. באזורים שבהם חיים גם חזירי בר, חזירי פרא מתרבים עמם בקלות ומעמידים צאצאים בני כלאיים.

מסתגלים במהירות לחיי הבר וגורמים נזקים כבדים מאוד לגידולים חקלאיים. חזיר פרא | צילום: Shutterstock
מסתגלים במהירות לחיי הבר וגורמים נזקים כבדים מאוד לגידולים חקלאיים. חזיר פרא | צילום: Shutterstock

התאמה מושלמת לסביבה

לחזירים יש גם יכולת להתאים את עצמם במהירות לתנאי סביבה שונים. מחקר הראה שחזירים שגודלו בטמפרטורות נמוכות צימחו שיער ארוך יותר, גופם היה קצר ומוצק יותר ואזניהם וזנבם היו קצרים בהשוואה לאחיהם, בעלי אותו רקע גנטי, שגודלו בסביבה חמה. נראה שבגנים של החזירים טמון הפוטנציאל לכמה מבני גוף ולכמה סוגים של פרווה, והמראה הסופי שלהם נקבע על פי תנאי הסביבה שלהם. גמישות זו מאפשרת להם להתמודד בהצלחה עם האתגרים בסביבות שונות.

עם הזמן ומעבר הדורות אוכלוסיות הפרא מפתחות מאפיינים משלהן, שנטועים בגנטיקה בנוסף על השינויים כתוצאה מהסביבה. חזירי פרא נוטים להיות בעלי פרווה ארוכה יותר וכהים יותר מחזירי משק, ויש להם שיניים ארוכות שיכולות להגיע לכ-15 סנטימטר. אצל חזירים שנולדים בחוות, בדרך כלל מסירים את השיניים האלה בעודם גורים.

היות שהם נחשבים לבעל חיים מזיק ועלולים להעביר מחלות מדבקות, ציד של חזירי פרא הוא חוקי ברוב האזורים, ובמדינות רבות הרשויות עצמן משתדלות לצמצם ככל האפשר את מספרם. זה לא פשוט: חזירים הם חיות חכמות במיוחד, ומצליחים להתחמק מרבות מהמלכודות שהציידים טומנים להם. כאשר יש הרבה ציידים באזור, הם משנים את התנהגותם ועוברים להיות פעילים בעיקר בלילה.

המצב חמור במיוחד במדינת טקסס, שבה הרשויות הורגות את חזירי הפרא באלפיהם, בין השאר בעזרת ירי ממסוקים. המטרה היא לא לחסל את האוכלוסייה, שכן איש לא מאמין שזה אפשרי, אלא להביא אותה למצב שבו לבעלי האדמות יהיה סיכוי להשתלט עליה, או לפחות לשמור את החזירים מחוץ לשדותיהם. יש שני סוגים של אנשים, אומרים שם: אלו שיש להם חזירי פרא בשטחיהם, ואלו שיהיו להם בעתיד.

סוס בלי רוכב

חישבו על עדר סוסי בר, דוהרים בערבות הפתוחות, רעמתם מתנופפת ברוח. הדימוי האולטימטיבי כמעט לחופש, טבע ופראות. אבל גם הסוסים האלו הם למעשה חיות פרא, צאצאיהם של סוסים שנשאו רוכבים ומשכו עגלות. וכמו תמיד, החזרה לטבע לא הייתה נטולת בעיות.

סוסי הפרא המוכרים ביותר הם המוסטנג (Mustang), החיים בנבאדה ובעוד כמה מדינות במערב ארצות הברית. הם צאצאיהם של סוסים שהספרדים הביאו  ליבשת אמריקה במאות ה-15 וה-16, ובמאות שלאחר מכן "אומצו" על ידי הילידים האמריקאים. כיום יש כ-70 אלף סוסי מוסטנג חופשיים, ועוד כמה עשרות אלפים המוחזקים בחוות וגני חיות.

70 אלף סוסים חופשיים, טוענים רבים, זה פשוט יותר מדי. מחקרים מראים שבמקרים רבים אין מספיק מזון ומים לכלכל את האוכלוסייה הגדלה של המוסטנג, ופירושו של דבר הוא גם שהם אינם משאירים מזון לאוכלי עשב אחרים. "הסוסים הם יפהפיים, אבל הייתי רוצה לראות כאן גם אנטילוקפרה, אייל קנדי ואייל פִּרְדִי" אמרה לורה סנל (Snell), שחוקרת את המוסטנג בקליפורניה. חיות בר אלו ורבות אחרות, ששגשגו בעבר במערב ארצות הברית, הולכות ונעלמות.

ולא רק חיות הבר סובלות מהשתלטות הסוסים על שטחי המרעה. בעלי החוות מתלוננים שהמוסטנג הורסים את האדמות ופוגעים ביכולתם של החוואים לגדל את עדרי הבקר שלהם.

כיום נעשים מאמצים לצמצם את מספר הסוסים החופשיים, והרשויות מקבצות אותם למכלאות בעזרת מסוקים. את הסוסים שנלכדו אפשר לאמץ, אך בשנים האחרונות הביקוש להם הולך ויורד, ורבים מהם מסיימים את חייהם בשבי. הוויכוח לגבי הדרך הטובה ביותר לטפל בפיצוץ האוכלוסין של המוסטנג עדיין נמשך.  

ויכוח דומה מתנהל באוסטרליה, שאליה הגיעו הסוסים בסוף המאה ה-18 עם המתיישבים האנגלים, וכמו בעלי חיים רבים אחרים התפשטו בה במהירות. סוסי הפרא האוסטרלים נקראים ברמבי (Brumby), והם מונים כ-400 אלף: האוכלוסייה הגדולה בעולם של סוסי פרא.

האגודה האקולוגית של אוסטרליה מונה כמה וכמה נזקים שגורמים הברמבי, מבלאי של הקרקע, דרך הרס של מקווי מים ועד פגיעה במגוון הצמחים ובעלי החיים באזורי המרעה שלהם. כמו בארצות הברית, חלק מהתושבים רואים בסוסי הפרא האוסטרלים אייקון של טבע פראי וחלק - חיות מזיקות שיש לצמצם את אוכלוסייתם.

עד לא מזמן חשבו שאלה סוסי הבר המקוריים, אבל כנראה שגם הם סוסי פרא. סוס פז'בלסקי | צילום: ויקיפדיה, Claudia Feh
עד לא מזמן חשבו שאלה סוסי הבר המקוריים, אבל כנראה שגם הם סוסי פרא. סוס פז'בלסקי | צילום: ויקיפדיה, Claudia Feh 

החיפוש אחר סוס הבר

מלבד הברמבי והמוסטנג יש עוד כמה וכמה אוכלוסיות של סוסי פרא ברחבי העולם, מהמיסאקי (Misaki ) ביפן דרך הסוראיה (Sorraia) בפורטוגל ועד לסוסים מדבריים החיים בנמיביה. אך האם יש סוסים שהם סוסי בר באמת, לא סוסים שהתפראו אלא כאלו שאבותיהם מעולם לא הרגישו ברתמה על עורם?

עד ממש לאחרונה, התשובה על כך הייתה "כן: סוסי פז'בלסקי" (Equus ferus przewalskii). בעבר דהרו סוסים אלו בערבות מזרח רוסיה, קזחסטן, סין ומונגוליה, אבל מספרם הלך והתמעט במאתיים השנה האחרונות, עד שלפני כחמישים שנה הם נעלמו לחלוטין. קבוצות שלהם עדיין נשארו בגני חיות שונים, וכיום נעשים מאמצים להחזיר אותם לטבע – לא מעט בשל מעמדם כסוס הבר האחרון בעולם.

ואז, באפריל השנה, התפרסם מחקר שטען שגם אותם סוסי בר מהוללים הם בעצם סוסים שבויתו, ואז שבו לטבע. הם פשוט עשו זאת הרבה יותר מוקדם מהמוסטנג והברמבי. החוקרים הצליחו להפיק DNA משרידיהם של 42 סוסים קדומים, בהם 20 סוסים מתרבות בוטאי (Botai),  תרבות של ציידים ורועים מאזור קזחסטן, שגידלו סוסים, וככל הנראה גם השתמשו בהם לרכיבה או נשיאת משאות, כבר לפני 5,500 שנה.

ההנחה המקובלת הייתה שהסוסים בני זמננו, המבויתים ואלו שהתפראו במאות השנים האחרונות, כולם צאצאים של סוסי בוטאי. אבל המחקר החדש העלה ממצא מפתיע: גנטית, הסוסים מבוטאי היו קרובים ביותר דווקא לסוסי פז'בלסקי, שעד אז נחשבו לאוכלוסייה נפרדת לחלוטין. יותר מכך, מסקנת החוקרים הייתה שסוסים אלו הם צאצאיהם של סוסי בוטאי – ככל הנראה כמה מהסוסים המבויתים של תרבות בוטאי ברחו מבעליהם, ומהם התפתחו סוסי פז'בלסקי. פירושו של דבר הוא שגם הם סוסי פרא, לא סוסי בר. כפי שסיכם זאת אלן אוטרם (Outram), אחד החוקרים, בכתב העת Science: "אין עוד סוסי בר אמיתיים בעולם".

0 תגובות