הפנינה של אפריקה:
אוגנדה

המבט בעיניה היה עמוק ותוהה. לרגע היה לי נדמה שהמחשבות שהיא שקועה בהן גורמות לה לחייך. לא היה לי ספק שהיא עסוקה בחשיבה מעמיקה, גם אם אין לי מושג על מה. "על מה את חושבת?" מלמלתי, והיא הסבה את ראשה אליי. היא הביטה בי בסקרנות נבונה. אילו באותו הרגע הייתה פוצה את פיה כדי לספר לי מה מתרוצץ במוחה, לא הייתי מופתעת, אם כי לא הייתי מבינה את שפתה. אחרי שעה ארוכה היא התנערה, טיפסה בזריזות אל מרומי אחד העצים הסמוכים והחלה ללעוס בהנאה רבה את פירותיו, שהיא וחבריה השימפנזים כל כך אוהבים.

יער הגשם בשמורת קִיבָּלֶה (Kibale) שבמערב אוגנדה הוא אחד האזורים האחרונים בעולם שבהם עדיין אפשר לפגוש שימפנזים בסביבתם הטבעית. לא הרחק משם, ביער המכונה בצדק "היער הבלתי חדיר", עדיין חיות משפחות של גורילות. בהר אחר אפשר להעפיל אל מקום מחייתם של קופים זהובים, ייחודיים לאזור הזה. הקירבה הגיאוגרפית בין כל אלה הספיקה כדי שנחליט לצאת לשבועיים של היכרות עם אוגנדה, מדינה שתמיד מעוררת בנו, הישראלים, תגובה מעורבת. מצד אחד, מבצע אנטבה צרוב בזיכרוננו, על כל מורכבותו מאז שחרור החטופים בשנת 1976. מצד שני, למשך חמש דקות בהיסטוריה, המקום הזה הוצע כחלופה לארץ ישראל.

חשוב מאלה, מדובר בגן עדן של פרימטים – אחת הסדרות המרתקות ביותר במחלקת היונקים, שכוללת למעלה ממאתיים מיני קופים, קופיפים וקופי אדם. אוגנדה התברכה בפרימטים מסוגים רבים ומגוונים ובטבע מרהיב, רוחש ומרתק. זה מה שהכריע את הכף. מצוידים בכל הנדרש לטרקים ביערות, ובכלל זה אישור שאנו מחוסנים לקורונה ובדיקה שאישרה שאנחנו אכן בריאים, יצאנו האיש שלי ואני לדרכנו.

אוגנדה היא גן עדן של פרימטים – אחת הסדרות המרתקות ביותר במחלקת היונקים, שכוללת למעלה ממאתיים מיני קופים, קופיפים וקופי אדם. | צילום דוד בן דוד

קצת רקע

"הפנינה של אפריקה", כינה וינסטון צ'רציל את אוגנדה כשביקר בה בתחילת המאה ה-20. כמדינה השוכנת על קו המשווה במרכז אפריקה, ללא מוצא לים, אוגנדה מתהדרת באגמים הרבים שבשטחה, ביניהם חלק נכבד משטחו של אגם ויקטוריה, שהוא האגם הגדול ביותר באפריקה, ומקורות הנילוס הלבן. גבולותיה נושקים לדרום סודן, קניה, טנזניה, רואנדה וקונגו. עד 1962 היא הייתה מושבת חסות בריטית, אז זכתה בעצמאות והפכה לרפובליקה נשיאותית. המורשת הבריטית עדיין ניכרת בה היטב: למשל עד היום נוהגים בה בצד שמאל, ובמקביל לשלל שפות שבטיות ולשפה הלאומית המכונה לוגנדה, רוב התושבים דוברים גם אנגלית.

אוגנדה מתברכת בסוואנות עשירות, רמות הרריות פוריות והרים נישאים ומושלגים. בזכות השילוב של גובה רב מעל פני הים ואקלים טרופי, הטמפרטורות בה אינן גבוהות מאוד, והתנודות שלהן לאורך השנה מתונות. היא ארץ  ירוקה ושופעת מים, דבר שמאפשר לתושבים להתפרנס מגידול תה, קפה, בננות, מנגו, אננס ועוד. האגמים מלאים דגה, ומחלקם מפיקים מלח.

כמו במקומות רבים באפריקה, אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר הוא הרגליים. אנשים הולכים, הולכים ושוב הולכים. מי שיכול להרשות לעצמו משתמש ב"בודה-בודה" – אופנוע-מונית, שבאזורים צפופים במיוחד אפשר לפעמים לראות חמישה אנשים רוכבים עליו ביחד, כשכל אחד מהם נושא עימו כבודה אישית. רוב הכבישים הם דרכי עפר משובשות. מכוניות ומשאיות צבעוניות נפוצות בעיקר בערים, ועל הגבלת כמות הנוסעים או המטען איש לא שמע. ברוב חלקי המדינה רשת החשמל "עדיין בהקמה". גם מים זורמים הם תופעה נדירה, ובכל מקום נראות שיירות של הולכי רגל הנושאים בידיהם, על גבם או על ראשיהם ג'ריקנים צהובים אל הבאר המקומית, שם ימלאו אותם במים לשימושם של בני המשפחה.

רוב הולכי הרגל האלה הם ילדים צעירים. כמות הילדים באוגנדה כמעט בלתי נתפסת. בכל עיר, כפר ופינה, הילדים הם המחזה הנפוץ ביותר. במדינה שאין בה כל הגבלה על מספר הנשים שגבר יכול לשאת, כ-80 אחוז מהאוכלוסייה מתחת לגיל 50, ומספר הילדים הממוצע לאישה עומד על כמעט שישה. בחור מקומי חביב הצהיר בפנינו שהוא מבקש שיהיו לו "חמש נשים לפחות, ושלכל אחת יהיו לפחות חמישה ילדים, כמו שהיו לסבא שלי". לך תשכנע אותו שעשיית הילדים היא החלק הקל, והאתגר האמיתי הוא לפרנס את כולם. על מעמד האישה או רצונה אין בכלל מה לדבר. אולי בכמה מהערים, שם ראינו פה ושם אישה נוהגת במכונית וזיהינו מרפאות "לתכנון ילודה", אבל ודאי שלא בכפרים.

בשנים האחרונות נעשים מאמצים לשפר את המצב, הן בתשתיות והן בחקיקה ובמעמד האישה, אבל ההתקדמות איטית והשפעתם עדיין מעטה. כתוצאה מכך, העוני והדלות הם מצב בסיסי במדינה. תוחלת החיים עומדת על כ-58 שנה בלבד, ומתוך אלף לידות, 53 ילדים לא ישרדו עד גיל חמש. לשם השוואה, תוחלת החיים בישראל היא כ-83 שנה ותמותת הילודים עומדת על 2.3 לכל אלף לידות.

חוק חינוך חובה באוגנדה אומנם קיים אך לא נאכף, בעיקר עקב מצוקה כלכלית. למעלה מ-70 אחוז מהילדים לא זוכים לבקר באופן תדיר בבית הספר, אלא נושרים ונשארים לעזור בפרנסת המשפחה. אפשר לראות אותם עובדים במטעים ובשדות או עושים עבודת פרך ידנית במחצבות, ביצירת לבנים או בכריית מלח. 

למרות כל זאת, האוגנדים מצטיינים בחביבות כובשת ובלתי נדלית. "אנשים סוכריות", אמר לי מדריך ישראלי המתמחה בהנחיית מטיילים באזור. "הם חייכנים, טובי לב ושמחים". הוא צדק. בכל מקום שאליו הגענו קיבלו את פנינו בהתלהבות ונדיבות שובי לב.
בכל מקום נראות שיירות של הולכי רגל הנושאים בידיהם, על גבם או על ראשיהם ג'ריקנים צהובים אל הבאר המקומית. | צילום: דוד בן דוד

קרובים קרובים

בניגוד לדימוי הנפוץ, כדי ליהנות מהטבע הפראי ביערות אוגנדה ובמקומות דומים אחרים בעולם, לא צריכים להיות הרפתקנים נועזים. אדרבה: החוויה הזאת מותאמת בראש ובראשונה לחנונים ממושמעים, כמוני. הנחת היסוד פשוטה, כמעט מדעית: הוראות ההתנהגות ברורות ומבוססות על ניסיון והכרות עם ההשלכות של הפרתן. הן נועדו להגן עלינו, ולכן יש לפעול על פיהן.

ההנחיות האלה כוללות למשל שמירה על מרחק מרבי בין האנשים הנעים בקבוצה, כדי להיראות לחיות גדולות כגוש נע, ולא כפרטים בודדים ופגיעים. הלבוש צריך לכלול בגדים ארוכים והמכנסיים צריכים להיות תחובים בגרביים, להגנה על מפני קוצים, יתושים, נמלי אש וחרקים אחרים, עם נעלי הליכה גבוהות וסגורות היטב ומקלות הליכה שמספקים תמיכה ועוזרים לפלס דרך בסבך.  "משמעת קולות ותנועה" קובעת מתי מותר ומתי אסור לנוע, לדבר או אפילו ללחוש. וכמובן לא לשכוח מים נקיים בכמות מספקת וחומר דוחה יתושים.

מאז מרץ 2020, גם אלכוג'ל לידיים ומסכות נהיו חלק בלתי נפרד מהציוד, במיוחד באזורי המחיה של קופי האדם. בעלי החיים האלה חולקים איתנו למעלה מ-98 אחוז מהגֵנים שלנו, ועל כן גם רגישים לרבות מהמחלות שלנו. משפחת ההומנידיים (Hominidae), שאליה משתייכים קופי האדם הגדולים, כוללת כיום ארבעה סוגים: שימפנזים ובונובו (Pan), גורילות (Gorilla), אורנגאוטן (Pongo) והומו ספיינס, כלומר אנחנו.

באמצע המאה ה-20, הארכיאולוג וחוקר המאובנים לואיס ליקי (Leakey), מומחה להתפתחות בני האדם, חנך ועודד שלוש חוקרות לחקור את שלושת סוגי קופי האדם האחרים – ג'יין גודול (Goodall) שחקרה שימפנזים, דיאן פוסי (Fossey) שחקרה גורילות, ובירוטה גלדיקס (Galdikas) שחקרה אורנגאוטנים. הן כונו "הטרימטס של ליקי", על משקל "פרימטס" (פרימטים). גילוייהן פורצי הדרך על חייהם, מאפייניהם והתנהגותם של קופי האדם שינו באופן משמעותי את הידע ואת האופן בו אנו תופסים את בעלי החיים האלה, שהם הקרובים אלינו ביותר בענף האבולוציוני שלנו, ומכאן גם הרחיבו את הבנתנו על עצמנו ועל מקומנו בעולם החי.

המפגש עם קופי האדם נעשה תמיד בקבוצות קטנות, ותמיד תחת עיניהם הפקוחות של שומרי יערות מיומנים, "ריינג'רים", שעברו הכשרה ארוכה ומעמיקה כדי שיוכלו לשמש חוליה מקשרת בין קופי האדם לבני האדם. הריינג'רים עובדים כקבוצה, מודיעים זה לזה היכן נמצאים בעלי החיים ומשגיחים על כל משתתפי המפגש – קופי אדם ובני אדם גם יחד. הם מוודאים למשל שנקפיד לשמור על מרחק מקופי האדם. לא כי הם מסוכנים לנו, אלא כי אנחנו מסוכנים להם: קופי האדם לא מחוסנים נגד קורונה, ופגיעים גם למחלות אחרות שאנחנו עלולים לשאת. ליתר ביטחון אנחנו עוטים מסכות.

כל ריינג'ר מזהה את קופי האדם החיים ביער שלו – כל שימפנזה בשמה, כל משפחה של גורילות, כולל ההיסטוריה, המבנה החברתי והתחביבים. כן, גם לקופים ולקופי אדם יש אישיות, בדיוק כמונו. הם מבלים יחד, מתקשרים זה עם זה, מתקוטטים ומשחקים בשובבות ואפילו מפגינים חוש הומור. היה משעשע מאוד, למשל, לראות קבוצת בבונים שגילתה שאפשר להשתמש בפאנל סולרי כמגלשה. הם התגלשו שוב ושוב בהתלהבות רבה, כשהם מזמינים את חבריהם ודוחפים זה את זה במעלה המשטח ובמורדו. קופי ורווט (Chlorocebus pygerythrus) נהנו להתגרות בנו – הם קיפצו סביבנו ועל העצים, ואולי הסבירו זה לזה בשפה שאיננו מבינים אם כדאי להתקרב אלינו ומתי. גם קוף יפהפה בשם ל'אוסט (Allochrocebus lhoesti) גילה סקרנות רבה כששיחק איתנו מחבואים לצד הדרך ההררית.
תזונת השימפנזים כוללת 70 אחוז פירות, אגוזים וזרעים. | צילום: דוד בן דוד

ביקור משפחתי

המסקרנים ביותר הם, ללא ספק, קופי האדם. פרט לאורנגאוטן, שחי רק באסיה, שלושת האחרים – שימפנזים, גורילות והומו ספיינס – חיים בין השאר באוגנדה. היות שאת עצמנו אנחנו כבר מכירים, הראשון שאנחנו יוצאים לגלות הוא השימפנזה (Pan troglodytes).

יחד עם קרוביהם הבונובו, שחיים קצת יותר צפונה, השימפנזים הם קופי האדם הקרובים ביותר להומו ספיינס: מבחינה גנטית אנחנו כמעט זהים. בשמורת יער קיבלה במערב אוגנדה חיים למעלה מ-1,450 שימפנזים. הם מאוד טריטוריאליים וחיים בקהילות מוגדרות שכל חבריהן מכירים אלה את אלה. בהמלטה נולד בדרך כלל גור אחד, ולעיתים נדירות שניים. הגורים יונקים עד גיל ארבע בערך, לצד מזונות נוספים, ונשארים עם אימם עוד שנים רבות.

תזונת השימפנזים כוללת 70 אחוז פירות, אגוזים וזרעים, ואליהם מצטרפים עלים, חרקים, למשל טרמיטים, (ארבעה אחוזים בלבד) ואפילו מינרלים מהאדמה. לעיתים נדירות, למשל כשהם סובלים ממצוקה תזונתית, הם יצודו גם בעלי חוליות, בעיקר קופי קולובוס אדומים. 

תוחלת החיים של שימפנזה בטבע נעה בין 30 ל-40 שנה. מחקריה של גודול חשפו תקשורת מפותחת, התנהגויות ומסורות של קבוצות שימפנזים בטנזניה. בהמשך נחקרו גם קבוצות אחרות, בין השאר באוגנדה. גודול וחוקרים נוספים גילו כי שימפנזים משתמשים בכלים פשוטים, כגון מקלות לשליפת טרמיטים מקיניהם או אבנים לפיצוח אגוזים. הם גם מנהלים ביניהם תקשורת והתנהגויות שנחשבות תרבות ראשונית המועברת מדור לדור, כגון התקשטות ומשחק בעלים וענפים. המחקרים האלה פרצו את הדרך למחקרים חדשים יותר, שחושפים עוד ועוד ראיות לקיומה של תרבות ראשונית גם אצל יצורים חיים רבים אחרים, ולא רק בקרב קופי אדם.

השימפנזים מבלים את רוב זמנם על העצים, והם יורדים לקרקע כשחם להם. אנחנו מתאימים את עצמנו ללוח הזמנים הזה ומשתדלים להגיע לקראת הצהריים, כשהטמפרטורות עולות, כדי לראות אותם מקרוב. מהר מאוד אנחנו שומעים את קריאותיהם בין העצים ומבחינים בפרטים העסוקים בעיקר באכילה ובמנוחה. שימפנזה אחת יושבת שעונה על גזע עץ. תנועותיה, כמו גם המבט בעיניה, מעידים שהיא שקועה במחשבות עמוקות ברומו של עולם. אחרת שוכבת על הקרקע ומשתזפת בשמש. חברתה שקועה בנוחות בתוך מצע עלים שסידרה לעצמה כערסל במרומי העץ. עושה רושם שאנחנו לא ממש מרשימים אותם, והם ממשיכים לעסוק בענייניהם גם כשאנחנו מתקרבים. שימפנזה אחת מתבוננת בנו בסקרנות ממקום מושבה על ענף גבוה תוך כדי לעיסת פירות. היא חושבת לרגע, ואז היא מביעה את דעתה ומשתינה עלינו בקשת.

קשה להתווכח עם הדעה הזאת.

שימפנזה אחת מתבוננת בנו בסקרנות ממקום מושבה על ענף גבוה תוך כדי לעיסת פירות. היא חושבת לרגע, ואז היא מביעה את דעתה ומשתינה עלינו בקשת. | צילום: דוד בן דוד

זהירות, הגורילה

במרחק נסיעה של חצי יום מיער קיבלה, בדרום מערב אוגנדה בואכה מפגש הגבולות של קונגו ורואנדה, נמצאת שמורת בווינדי (Bwindi), ביתם של גורילות ההרים (Gorilla beringei). השכם בבוקר, עם הנץ החמה, הריינג'רים של השמורה יוצאים אל מעבה היער. כל קבוצת ריינג'רים מתמקדת במשפחה אחרת של הגורילות החיות באזור הזה ביער. הגורילות אינן מסומנות, ואין עליהן שום מכשירי מעקב. כל ריינג'ר יודע רק היכן הוא עזב את "המשפחה שלו" בערב הקודם, טרם שקיעה. מכיוון שהגורילות נעות גם בחשכה, לא נותר אלא לקוות שהמשפחה לא הרחיקה מדי במהלך הלילה. הריינג'רים מחפשים אחריהן לפי סימנים שהן הותירו בשטח בתנועתן – קליפות עצים, שברי ענפים, שאריות של מצע שינה וכדומה.

הריינג'רים הם מדריכים ושומרים גם יחד, והם חמושים ברובים למקרה שיצטרכו להתמודד עם פיל משתולל, תאו או כל בעל חיים אחר שעלול לעורר סכנה. כולם, ובמיוחד הריינג'רים עצמם, מקווים שלא יהיה בהם צורך. "בפעמים הנדירות שהיה צורך להשתמש בזה, הספיקה ירייה אחת באוויר", מרגיע אותי הריינג'ר שצועד איתנו.

ההתמקדות של כל ריינג'ר במשפחת גורילות מסוימת לאורך זמן מאפשרת להם להכיר את בני המשפחה, את צרכיהם ואת מאפייניהם, לשמור עליהם וגם לטפל בהם במידת הצורך. לכל משפחה יש שם, והריינג'רים שאיתנו מזמינים אותנו לבקר את משפחת נ'שונגי, משפחת גורילות של 12 פרטים, כולל כמה גורים.

שמורת בווינדי מכונה בפי המקומיים "היער הבלתי חדיר", ולא בכדי. מדובר ביער סבוך מאוד, שאור השמש מתקשה לחדור בין ענפיו. אין בו שבילים מסומנים, והריינג'רים צועדים עם מצ'טות – סכינים ארוכות ורחבות שבעזרתן הם מפלסים דרך בין ענפי העצים, השיחים, השרכים והשורשים המעורבבים זה בזה. הקרקע בוצית וחלקה, וחלק ניכר מהזמן אנחנו לא דורכים עליה אלא על עלוות הצמחייה המסועפת המכסה אותה. הריינג'רים מתקשרים זה עם זה בעזרת מכשירי קשר ידניים, ומדווחים היכן נמצאות המשפחות ומהן נקודות הציון שלהן. אחרי כשעה אנחנו מקבלים הודעה שמשפחת נ'שונגי נהנית מארוחת בוקר בקרבת מקום. כעבור כמה דקות, בין עלים, פרחים וענפים, הם מתגלים בפנינו במלוא הדרם: זכר כסוף גב, מנהיג המשפחה, וסביבו כל החבורה.

כסוף הגב, מנהיג המשפחה, שומר מרחק מלכותי מנתיניו, משקיף עליהם ומוודא שכולם בטוב. | צילום: דוד בן דוד

אני לא שבעה מהמראות, שנדמה כאילו יצאו היישר מהקולנוע ומתגשמים מולי. שתי גורילות מקפצות בין הענפים, ומשתמשות בהם כדי לעבור ממקום למקום. גור קטן לועס עלה ומתבונן בי בסקרנות. כשהגיע למסקנה שאני לא מעניינת, הוא מסתובב ורץ להתכרבל בחיק אימו. זכר אחד מתחיל לנהום ולתופף על החזה לעבר זכר אחר, והם מתאבקים ומתגלגלים על הקרקע במשחק כוחות כשני נערים. גורילה אחרת מתיישבת בליבו של מקבץ שיחים פורחים, מרחרחת את הפרחים שסביבה ונהנית מהבושם הטבעי המקיף אותה. כסוף הגב, מנהיג המשפחה, שומר מרחק מלכותי מנתיניו, משקיף עליהם ומוודא שכולם בטוב. נראה שהדבר היחיד המטריד אותם הוא הזבובים ושאר החרקים הרוחשים באוויר הלח.

ואז מתרחש משהו מפתיע. 

אחת הגורילות מתבוננת בי. ללא כל התראה היא יורדת על ארבע ומתקדמת לעברי בנחישות. הריינג'ר שלידי מסנן לעברי "אל תזוזי", וכמו החנונית שהצהרתי שאני, אני אכן לא נעה ממקומי, ורק מתבוננת בגורילה המתקדמת אליי. אני עוד מספיקה לחשוב שאולי מה שתפס את תשומת לבה הוא הכובע הוורוד שלראשי, כשהיא מושיטה יד לעברי, מסיטה את זרועי בעדינות אך במהירות, לופתת את הסוודר השחור והסתמי התלוי על צווארי ומושכת. מופתעת, אני מרגישה איך הסוודר הולך ונקרע סביב צווארי, וכהרף עין אני מרכינה את ראשי ומשחררת אותו. הגורילה חוטפת את הסוודר ובורחת איתו אל מרגלות העץ הסמוך.

אני צוחקת, אבל שני הריינג'רים הצמודים למשפחה זועמים עליה. הם מסמנים לה בידיהם ומכריחים אותה להשיב לי את הסוודר, למרות מחאותיי. הרי הסוודר ממילא קרוע, שתהנה. אני מנסה לגונן עליה, אבל הריינג'רים מתנגדים בתוקף. "אסור לה לקחת חפצים של בני אדם, והיא יודעת היטב שזה הכלל", הם מסבירים לי, כמי שמדברים על פעוטה שובבה שסרחה. "אם נוותר לה, החינוך שלה ייפגע". גם מחאות הגורילה לא עוזרות לה, ולאחר שהיא משיבה לי בכעס את הסוודר היא הולכת הצידה, לעץ מרוחק, ויושבת כילדה נזופה שלא הרשו לה לשחק בצעצוע נחשק. המבט המאוכזב שעל פניה שובר את ליבי. 

במאה ה-20, עקב ציד בלתי מבוקר והרס סביבות המחייה שלהן לצרכים חקלאיים, אוכלוסיית הגורילות הידלדלה עד כדי סכנת הכחדה. | צילום: דוד בן דוד

לפני כ-2,500 שנה, כשמלחים מקרתגו ננשכו ונשרטו קשות בידי גורילות כשניסו לצוד אותן, הם טבעו את השם גורילה – "השורטת השעירה" בלשונם, וכך הדביקו להן תווית של חיה מסוכנת ומפלצתית. בעידן המודרני חיזקה הוליווד את התדמית השלילית הזאת בסרטי מפלצות כמו "קינג קונג".

במאה ה-20, עקב ציד בלתי מבוקר והרס סביבות המחייה שלהן לצרכים חקלאיים, אוכלוסיית הגורילות הידלדלה עד כדי סכנת הכחדה. בשנות ה-60 גילו דיאן פוסי וחוקרים נוספים את מזגן הנוח והעדין של החיות המגודלות הללו, ופתחו במאמצי הסברה ושימור כדי למנוע את הכחדתן. כיום הגורילות הן חיה מוגנת. מקורות מקומיים טוענים שב-25 השנים האחרונות אוכלוסייתן גדלה בכ-56 אחוז, אך הסכנה להישרדותן עדיין שרירה וקיימת. 

שעת הביקור חלפה ביעף, והגיעה העת להיפרד. אני מביטה בצער בגורילה הנזופה, שעדיין מתאבלת על אובדן הסוודר שלי, ונפרדת מהמשפחה בתודה על האירוח.

ביציאה מהיער הבלתי חדיר מונחות שורות ארוכות של כוורות שכמו מסמנות את גבולותיו. "זה נגד פילים", אומרים לנו הריינג'רים. בתחילה נדמה לנו שהם מתבדחים, אך הם ממהרים להסביר: יותר משהפילים חוששים מטורפים או מחיות גדולות אחרות, הם יראים מדבורים, שעוקצות אותם באזורים רגישים. מחקרים הראו שפילים לא רק נמנעים מלהגיע לאזורים שבהם זמזום הדבורים מורגש היטב, אלא אף מזהירים את שאר העדר מלהגיע אליהם. החקלאים באוגנדה נוהגים לפזר כוורות סביב שדותיהם כדי להרתיע פילים מלהגיע ולרמוס את היבול.

"גם הגורילות לא אוהבות את הדבורים", צוחק הריינג'ר. "הכוורות הן לא בשביל הדבש, אלא בשביל האיזון. הגורילות והפילים ביער, בני האדם בשדות. כל אחד והמקום שלו".

הכול זהב

בדיוק כשחשבנו שעשינו כבר את כל מסלולי הטיול האפשריים וראינו את כל מה שבאנו לראות, הציעו לנו טרק אל הקופים הזהובים (Cercopithecus mitis kandti). אחרי השימפנזים והגורילות לא האמנו שנוכל לשחזר את אותה רמת התרגשות, אבל ידענו שהקופים הזהובים חיים רק במרכז אפריקה. נו, כבר הגענו עד כאן. גם יש לנו זמן. שיהיה עוד טיול.

אחרי פחות משעה של טיפוס מפרך, שהחל בגובה של 2,500 מטר ונועד להסתיים בגובה של 3,000 מטר, כבר התחלנו להתחרט, אבל המשכנו. בחלוף שעתיים, כשכבר הרמנו ידיים והודענו שזהו, אנחנו לא מסוגלים לטפס יותר, השביל התעקל לפנינו, ומאחורי הסיבוב נגלה לעינינו יער במבוק רחב ידיים. המחזה המרהיב השכיח מאיתנו את קשיי הטיפוס, וכל התלונות שהתרוצצו בראשינו נעלמו כלא היו. בין ענפי במבוק שהתנשאו לגבהים בלתי נתפסים קפצו וגלשו מאות קופים יפהפיים בעלי פרווה זהובה. המשפט "הכול זהב" קיבל משמעות חדשה לגמרי.

הקופים הזהובים חיים בקבוצות של עד מאה פרטים. ביער שבו ביקרנו חיות כמה קבוצות, והתוצאה היא ריקוד מרהיב המקיף אותנו מכל עבר. הם פעילי יום, צמחוניים, ויער הבמבוק מספק את כל צרכיהם. הם ניזונים מפירות, אבל בעונה המתאימה נצרי הבמבוק הרכים והטעימים הנחבאים בקרקע מספקים את עיקר תאוותם. הענפים הגבוהים והסבוכים משמשים להם אמצעי תחבורה גמיש, כלי למשחק וגלישה ומקום לינה בצמרות.

הקופים הזהובים מקיימים ביניהם תקשורת מתמדת, שבה הזכרים משתמשים בקולם לצרכי הגנה ואיום והנקבות משמיעות קולות אזהרה ויצירת קשר בין חברי הקבוצה. | צילום: דוד בן דוד.

הקופים הזהובים מקיימים ביניהם תקשורת מתמדת, שבה הזכרים משתמשים בקולם לצרכי הגנה ואיום והנקבות משמיעות קולות אזהרה ויצירת קשר בין חברי הקבוצה. בכל קבוצה יש זכר דומיננטי יחיד, וקל לזהות אותו, שכן הוא גדול וכהה יותר משאר חברי הקבוצה. הנקבות הן אלה שיוזמות את ההזדווגות. כל נקבה יכולה להרות אחת לשנתיים. ההיריון נמשך חמישה חודשים, ובסופו נולד צאצא אחד מפותח למדי, שעיניו פקוחות ופרוותו מלאה. האם תיניק אותו כמה חודשים, וכשייגמל ויגיע לבגרות מינית הוא יעזוב את קבוצת האם. 

גם כאן, הריינג'רים מכירים היטב את הקופים ושומרים עליהם ועל רווחתם. בדומה לגורילות, גם הקופים הזהובים נמצאים בסכנת הכחדה עקב פעילות האדם, ההורס את סביבת המחיה הטבעית שלהם. אנחנו כורתים את יערות הבמבוק בלי לחשוב על ההשלכות. 

הזהובים-הזהובים האלה הם חיה חביבה, שאינה מבינה שאנחנו מקור צרותיה ואינה חוששת מאיתנו. אחד מהם מתבונן בנו. אנחנו מתיישבים על הקרקע מולו והוא מתקרב אלינו לאיטו. בשלב מסוים הוא נעצר. אנחנו יושבים, אדם מול קוף, מתבוננים זה בזה ומחכים לראות מי ימצמץ ראשון. בלב הענפים הנישאים האלה, מוקפת בזהב היפהפה והתמים הזה, אני שואלת את עצמי אם הם אי פעם יוכלו לסלוח לנו.

הכול חינוך. רצוי מדעי

במדינה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה שבה היא מתחת לגיל 18, בתי הספר הם בין המבנים הנפוצים ביותר בכפרים ובעיירות. כמו במקומות רבים אחרים בעולם, גם באוגנדה קל לזהות אותם: מבנים חד-קומתיים שדלתותיהם פונות בדרך כלל לעבר חצר גדולה. במדינות רבות באפריקה הקירות החיצוניים של בתי הספר משמשים להרחבת הידע, ומתנוססים עליהם ציורים ותרשימים של מערכת השמש, מפות העולם, גוף האדם ועוד.

באחד הכפרים, בעודי מתבוננת בסקרנות באחד הציורים האלה, יוצאת אלינו אישה ומחייכת אלינו חיוך רחב. אין לה מושג מי אנחנו, ואנחנו אורחים בלתי צפויים שהגיעו בלי שום הזמנה או הודעה מוקדמת, אבל לכל זה אין כל השפעה על הכנסת האורחים הלבבית שלה. "ברוכים הבאים! קוראים לי פמלה. אני מנהלת בית הספר. מהיכן אתם? בואו תכירו את בית הספר שלנו", היא אומרת באנגלית רהוטה, ואנחנו נענים להזמנתה בשמחה.

החזון: לפתח אזרחים עצמאיים; המשימה – להעניק חינוך בסיסי; המוטו: חינוך מוביל להצלחה. צילום | בן דוד

פמלה מספרת שבימים כתיקונם לומדים בבית הספר 520 ילדים מכיתה א' עד ז'. מאז פרוץ מגפת הקורונה הם מתחלקים למשמרות של כשלושה חודשים, כך שבכל משמרת לומדות שתיים או שלוש שכבות גיל. שאר הילדים נשארים בבית ועוזרים להוריהם. "נוכחנו שזה יעיל יותר, במיוחד לנוכח כל ההנחיות של ההתמודדות עם המגפה. כרגע לומדים פה כיתות ו' וז', הם ישמחו להכיר אתכם", היא אומרת. המדשאה של בית הספר מכוסה שלטים שחושפים את הבעיה המרכזית שלהם, שאינה קשורה לקורונה – נשירה מוקדמת או ויתור מלא על לימודים. השלטים מעודדים את התלמידים לעשות מאמץ ולסיים שבע שנות לימוד לפחות.

פמלה לוקחת אותנו תחילה אל המבנה הקטן שבו שוכן משרדה, הקטן עוד יותר. קירות המבואה מקושטות שלטים גדולים, על אחד מהם נכתב: "החזון: לפתח אזרחים עצמאיים; המשימה – להעניק חינוך בסיסי; המוטו: חינוך מוביל להצלחה". שלט אחר מבשר: "עודדתי את בתי להשלים את לימודיה, והיום היא רופאה", ושלט נוסף מצהיר ש"היעדרות מובילה לכישלון". 

אני מתעמקת בלוח השיעורים כשפמלה מסבירה, "בגלל הצורך ללמוד בקבוצות קטנות, היינו חייבים לבחור את הנושאים החשובים ביותר. כל השאר ייאלץ לחכות". כשאני שואלת איך בוחרים את הנושאים שחשוב במיוחד ללמד, היא מזדקפת בגאווה. "בחרנו את הנושאים שאנחנו מאמינים שהידע והכלים שהם מעניקים חיוניים לעתיד טוב יותר של התלמידים ושל הקהילה כולה", היא אומרת. "זה היה קל. בחרנו מדע, מתמטיקה, מדעי החברה ואנגלית. אלה נושאים שלא יכולים לחכות עד שהמגפה תסתיים. כל השאר, כמו מוזיקה, היסטוריה וספרות, הם נושאים חשובים, אבל נשלים אותם אחר כך".

מדעי החברה מלמדים את הילדים מדוע המדע והמתמטיקה חשובים לחייהם. אנגלית מלמדת אותם להכיר את מה שיש לעולם הגדול להציע, או לפחות לרובו. צילום: דוד בן דוד

בשתי הכיתות שבהן ביקרנו, התלמידים קיבלו אותנו בהתלהבות. הם רצו לדעת מאין באנו, איך נראים בתי הספר שלנו ומה מצב הקורונה אצלנו. אחת הכיתות הייתה בעיצומו של שיעור מדעים, שבו למדו על חיידקים מחוללי מחלות – איך הם משפיעים עלינו, מדוע, ובעיקר איך להימנע מהם ולטפל בנדבקים.

"אני אשת חינוך מדעי, אז אני יכולה להבין מדוע התעקשת על מדע ומתמטיקה", פניתי לפמלה, "אבל תסבירי לי בבקשה מדוע החלטתם גם על מדעי החברה ואנגלית?"

היא לא היססה. "מדעי החברה מלמדים את הילדים מדוע המדע והמתמטיקה חשובים לחייהם. אנגלית מלמדת אותם להכיר את מה שיש לעולם הגדול להציע, או לפחות לרובו".

לא הייתי מסבירה את זה טוב יותר בעצמי.

לבקר ולהתפעם

יש סיבות רבות לבקר במדינה היפהפייה הזאת. אננס, למשל. מי שלא טעם את האננס האוגנדי העסיסי, נוטף המיץ ועתיר הסוכר והטעם, לא באמת טעם אננס. או המחזה המרהיב של העצים עמוסי הקינים של ציפורי האורג (Ploceus) האפריקאיות, שהזכרים שלהן עמלים על אריגת קן אחר קן עד שהבית יהיה נאה בעיני האורגת והיא תסכים להזדווג איתם. אפשר לבקר גם כדי להתפעל מהנילוס ומפליו ומהאגמים הגדולים השופעים עופות, היפופוטמים ותנינים, או מהסוואנות העשירות באנטילופות, תאואים, פילים, ג'ירפות, זברות, נמרים ואריות. ואפשר פשוט ליהנות מהיכרות קרובה עם האוגנדים עצמם, שלמרות דלות חייהם וקשיי היומיום, שמחים בארץ היפה ושוקקת החיים שלהם ונהנים לחלוק את שמחתם עם כל מי שמוכן להתפעל ממנה כמותם. 

תהיה הסיבה אשר תהיה, קחו אתכם סוודר נוסף. רצוי שחור. יש גורילה אחת שתשמח מאוד לקבל אותו.