חלק גדול מההצלחה הצבאית של ישראל במלחמת השחרור נזקפת לזכותו של חיל המדע, שפיתח וייצר אמצעי לחימה והניח את התשתית לתעשייה הביטחונית בישראל
ב-1 ביולי 1945, יום ראשון בשעה 9:30 בבוקר, התכנסו שבעה-עשר בעלי הון יהודים לפגישה חשאית בדירת הפאר של רודולף סונבורן (Sonnenborn), ברחוב 57 בניו-יורק. סונבורן היה מיליונר ואיש עסקים מצליח שעשה את הונו בתעשייה הפטרוכימית. הוא גם היה ציוני נלהב וידיד אישי של מנהיגי התנועה הציונית, בהם דוד בן-גוריון וחיים ויצמן. במהלך מלחמת העולם השנייה תרם וגייס כסף רב לסיוע לפליטים יהודים. כעת, כשהמלחמה באירופה הסתיימה וגם יפן עמדה על סף כניעה, נרתם סונבורן לסייע למדינה שבדרך.
המוזמנים לפגישה התבקשו לשמור בסודי-סודות את תוכנה. בן-גוריון בכבודו ובעצמו שוחח עמם במשך שמונה שעות תמימות, הציג להם את הערכותיו בדבר ההתפתחויות הצפויות במזרח התיכון, סקר בפניהם את מצבו של היישוב וענה בסבלנות על שאלותיהם הרבות. בסופו של דבר הגיע לעניין העיקרי. הוא ביקש מהמוזמנים להקים קרן שתרכוש ציוד צבאי מעודפי המלחמה של ארצות הברית, לצורך הקמת תעשייה צבאית ישראלית. בעקבות הפגישה קמה חברת קש בשם "מכון סונבורן", שמימנה רכש של ציוד לתעשיית נשק בארץ. לימים הגדיר בן-גוריון את המהלך הזה כאחד משלושת הצעדים החשובים שעשה בחייו.
בן-גוריון הבין שאין די ברכש של ציוד צבאי, ויש לרכוש גם יכולות פיתוח. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שהה במצטבר יותר משנה בארצות הברית והתרשם עמוקות מהשילוב ההדוק בין מערך המחקר והפיתוח לגופים הצבאיים, שהקנה לאמריקאים את העוצמה האדירה שלהם. מייצור אנטיביוטיקה דרך מכ"מים ומטוסים חדישים ועד תכנית מנהטן לפיתוח הפצצה הגרעינית – ההישגים בשדה הקרב נבנו על גבי תשתית המחקר והפיתוח המדעית והטכנולוגית.
הנשק שעזר לנצח במלחמה. אנשי ה'הגנה' עם תותח שנבנה בסדנה של תע"ש חוץ ליד תל אביב | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
מחלקת המדע
כבר בתקופת המלחמה פעל בן גוריון, בהשראת חיים ויצמן ששימש כעת יועץ למשרד המלחמה הבריטי, לחיזוק הקשר המדעי, הטכנולוגי והתעשייתי בין היישוב העברי לממשלת המנדט. הוא עודד את המוסדות המדעיים בארץ ישראל כמו הטכניון, האוניברסיטה העברית, בית החולים הדסה ומכון זיו (לימים מכון ויצמן) לסייע למאמץ המלחמתי של הבריטים, בתקווה שהדבר יעזור ליישוב מבחינה מדינית וגם יחזק את היכולת הטכנולוגית שלו. שיתוף הפעולה אכן הוליד מועצה למחקר מדעי ותעשייתי שפעלה בארץ ישראל משנת 1945, ומימנה מחקרים אזרחיים.
במקביל התארגנו ביישוב כמה מדענים להקמת ועד למחקר ביטחוני, לצורך פיתוח של אמצעי לחימה. הוועד פעל בנפרד משיתוף הפעולה עם הבריטים, ועד מהרה התמסד במסגרת ה'הגנה' כ"מחלקת המדע" של הארגון הצבאי. אחד ממקימי הוועד היה אהרן קצ'לסקי (לימים קציר), דוקטור לכימיה שהיה פעיל מאוד בהגנה ובגופים נוספים, והבין את חשיבות התשתית המדעית בפיתוח יכולות צבאיות. כבר ב-1943 הוא פרסם (עם ישעיהו ליבוביץ' ומשה בריל) חוברת בשם חידושי מדע במלחמה, הסוקרת פיתוחים צבאיים, רפואיים ותעשייתיים מהחזית המדעית של המלחמה.
בראש מחלקת המדע של ההגנה עמד יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון וגם מבכירי המפקדים ב'הגנה', שהספיק לפני עלייתו ארצה להיות קצין גבוה בצבא הרוסי. ואולם, פעילות המחלקה המדעית לא תוקצבה באופן סדיר, והיא הפסיקה לפעול בתחילת 1947, אחרי כשנה בלבד. במהלך 1947 נועד בן-גוריון כמה פעמים עם רטנר ועם קציר. כשנועדו עמו יחד, בספטמבר, הציגו לו תכנית להקמת גוף שיפקח על המחקר והפיתוח המדעי, יבחן כלי נשק חדשים ויעסוק גם בהשגת ידע מחו"ל. הוא אישר את התכנית, ובאוקטובר חודשה פעילותה של המחלקה המדעית, בהיקף גדול ממה שהיה קודם לכן.
רטנר וקציר גייסו אנשים וכמעט מיד התחילה המחלקה בפיתוח אמצעי לחימה ובשכלול אמצעים קיימים: פצצות, מוקשים, בקבוקי מולוטוב ועוד.
אנשי המחלקה. יוחנן רטנר (מימין), אהרן קציר (במרכז) ואפרים קציר | צילומים:
מלחמות היהודים
אולם לא הכל הלך חלק. בעוד רוחות המלחמה הקרבה מתחילות לנשב, היו היהודים בארץ עסוקים גם במלחמות פנימיות. בנושא ייצור הנשק המחלוקת הייתה עם תע"ש, מפעל הנשק שפעל בארץ ישראל כבר מ-1933, והתנגד לכניסת המחלקה המדעית של ה'הגנה' כשחקן נוסף בשוק. מפעל תע"ש ייצר בעיקר נשק קל ותחמושת, והסתמך על חיקוי דגמים קיימים. את היוזמה של המחלקה המדעית לפתח אמצעי לחימה חדשים כינה מנהל תע"ש, חיים סלבין, 'בית יוצר לאשליות', והזהיר כי כלי הנשק האלה לא יפעלו כראוי.
בסופו של דבר התפטר סלבין, ובן-גוריון אישר להעביר ייצור של פיתוחי המחלקה למפעלים אחרים, במיזם שכינויו היה "תע"ש חוץ". תוך כמה חודשים כבר פיקח תע"ש חוץ על ייצור מוקשים, פצצות עשן, ואמצעי לחימה נוספים פרי פיתוחה של המחלקה המדעית, ב-55 מפעלים אזרחיים. חלק מהייצור נעשה במכונות שנקנו בכספי 'מכון סונבורן', הוברחו ארצה בחשאי בחלקים, והורכבו במפעלי תע"ש או תע"ש חוץ כדי לאפשר ליישוב לייצר נשק ותחמושת בלי תלות באספקה מבחוץ.
חלק גדול מפעילות המחקר והפיתוח של המחלקה המדעית נעשה בידי סטודנטים שפעלו בחשאי או בחשאיות חלקית, תוך העלמת עין של האוניברסיטה ממעשיהם. קבוצה של סטודנטים לכימיה באוניברסיטה העברית עסקה בפיתוח חומרי נפץ וסוגים שונים של פצצות, אף שלא היה להם כל ידע קודם או ניסיון בתחום. אחד מחבריה היה אחיו הצעיר של אהרן קציר, אפרים קציר, לימים פרופסור לביוכימיה והנשיא הרביעי של מדינת ישראל. "כשבני מהרשק פנה אלי התביישתי לומר לו שאין לי מושג בתיאוריה של חומרי נפץ. לכן נעניתי לו בחיוב, ורצתי מיד לספריית האוניברסיטה לרכוש את ההשכלה הנדרשת", סיפר אפרים קציר בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים". "לאחר לימוד מאומץ שארך חודש ימים בקירוב כבר ידעתי משהו על חומרי הֶדֶף וחומרי נפץ והתחלתי להרצות על הנושאים האלה בקורסים לחבלה של הפלמ"ח".
סטודנט נוסף בקבוצה זו היה אוריאל בכרך, לימים פרופסור לביולוגיה מולקולרית ומחבר הספר בכוח הידע על תולדות חיל המדע. בין השאר הוא מספר בספר על המחיר הכבד ששילמו הסטודנטים על חוסר הניסיון והידע, לצד המחסור במתקנים נאותים – כמה וכמה מהם נהרגו או נפצעו בתאונות עבודה עם חומרי הנפץ. אחד ההרוגים היה צבי קרטס, שעלה ארצה מהונגריה ב-1939, למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית, ועבד בחקר חלב בתחנת הניסויים החקלאיים ברחובות (לימים הפקולטה לחקלאות). לצד זה עסק בפיתוח חומרי נפץ בשירות המחלקה המדעית, ונהרג בפיצוץ בעת פעילותו זו ביוני 1948. הוא הניח אחריו אישה וילד.
לצד האסונות הולידה האווירה הסטודנטיאלית גם אנקדוטות משעשעות. אפרים קציר מספר בספרו כי עמוס חורב הציע מנגנון השהייה לפצצה המבוסס על חומצה גופרתית, המאכלת לאט מעטה גומי ואז מפעילה את המטען. לצורך מעטה הגומי השתמשו בקונדומים, וכשהחל אחד מחברי הקבוצה לקנות כמויות גדולות של קונדומים לניסויים בחנות ברחוב המלך ג'ורג', רכש את הערצתו של בעל החנות שהיה משוכנע כי הסטודנט רב האון עושה בהם שימוש אחר לגמרי.
עבודה חשובה ומסוכנת. פצצת תבערה שפיתחו אנשי המחלקה המדעית של ההגנה | מקור: אתר ארגון ההגנה
מהמעבדה לשדה הקרב
לצד הפעילות של הסטודנטים הירושלמים לכימיה פעלו תאים דומים במכון זיו ברחובות ובטכניון בחיפה. בפברואר 1948 הצטרפו האוניברסיטה העברית ומכון זיו באופן רשמי למאמץ המלחמתי, והבטיחו לבן-גוריון סיוע בשירותי הביטחון. בעקבות זאת, פעילויות המחקר הביטחוני שנעשו עד עכשיו במחתרת הפכו גלויות ורבים מהסטודנטים והפרופסורים הצטרפו אליהן.
במרץ 1948 הפכה המחלקה המדעית באופן רשמי לחיל המדע של ה'הגנה', או בקיצור חמ"ד. אנשי החיל עסקו לא רק בפיתוח אמצעי הלחימה, פיקוח על ייצורם ובחינת הנשק החדש, אלא גם בהדרכת יחידות השדה בשימוש באמצעים האלה. רבים מהמפתחים השתתפו בלחימה והפעילו את האמצעים שהם עצמם פיתחו, גם כדי להפיק לקחים מהשימוש המבצעי בהם, גם מפני שלעיתים הפעלתם דרשה ניסיון או ידע שהיו חסרים ללוחמים מהשורה.
עם הקמת המדינה וצה"ל, הפך חיל המדע לחלק אינטגרלי מהצבא הצעיר, ולמפקדו הראשון מונה אפרים קציר, שקיבל דרגת סגן אלוף (זו הייתה אז הדרגה השלישית בסדר הפיקוד: דרגות תת-אלוף ואלוף משנה נוצרו מאוחר יותר).
בפיקודו של קציר פיתח החיל אמצעי לחימה רבים ופיקח על ייצורם. בין השאר ייצרה תע"ש חוץ 1,800 מטולי רקטות נגד טנקים מסוג פיא"ט (ראשי תיבות של Projector Infantry Anti-Tank), עשרות מרגמות כבדות ופצצות מרגמה רבות, עשרות אלפי מוקשים, ו-13,000 פצצות אוויריות. כלת פרס ישראל בחקלאות, הפרופסור לביוכימיה יהודית בירק, השתתפה כשהייתה סטודנטית בפיתוח נורי תאורה במסגרת חמ"ד, והייתה משליכה אותם ממטוסים כדי לבדוק שהם פועלים כשורה.
הבסיס לתשתית הגרעין. ישראל דוסטרובסקי (מימין) ואנשי חמ"ד ג' בסיור גיאולוגי בנגב | מקור: ויקיפדיה, שימוש חופשי
גרעינים לעתיד
לצד הפעילות השוטפת של פיתוח וייצור אמצעי לחימה לשימוש מידי עסק חיל המדע מימיו הראשונים גם בפרויקטים שאופיינו בחזון ארוך-טווח. ארנסט דוד ברגמן, שהיה ממייסדי חיל המדע, גייס כמה סטודנטים לפיזיקה, בהם עמוס דה-שליט, ודאג כי משרד הביטחון יממן את לימודיהם לתארים מתקדמים בחו"ל, כדי שיקימו לאחר שובם את התשתית למחקר גרעיני בישראל.
את התשתית הפיזית למחקר הגרעין בישראל הניח הפרופסור ישראל דוסטרובסקי, מראשוני מכון ויצמן למדע, שעמד בראש יחידת חמ"ד ג'. היחידה עסקה בחיפוש מחצבים שימושיים ואנשיה עשו סקרים גיאולוגיים מקיפים של הנגב. דגימות מהסקרים האלה הועברו למעבדות המכון, שם מצאו דוסטרובסקי ועמיתיו כי אדמות הנגב מכילות פוספטים רבים, אבל גם כמויות קטנות של אורניום. ממצאים אלה והמשך העבודה של יחידת חמד ג' היו הבסיס לפיתוח תכנית הגרעין הישראלית והקמת הקריה למחקר גרעיני.
לאחר קציר פיקדו על חיל המדע בזה אחר זה שניאור ליפסון, מיכאל דורון ושלמה גור. ברגמן, שמונה להיות יועצו המדעי של שר הביטחון דוד בן-גוריון, סירב ב-1951 לקבל עליו את הפיקוד על חמ"ד, ואמר כי לדעתו העבודה המדעית צריכה להיות אזרחית, לא צבאית. הוא הציע להפוך את החיל ליחידה במשרד הביטחון. גם המפקד האחרון של חמ"ד, שלמה גור, הסכים עם עמדה זו, וב-1952 קיבל בן-גוריון את עצתם. חיל המדע פורק ובמקומו הוקם במשרד הביטחון אגף מחקר ותכנון (אמ"ת) שהפך בסוף שנות ה-50 לרשות פיתוח אמצעי לחימה, רפא"ל. ב-2002 הפכה רפאל לחברה ממשלתית.
"הקמת חמ"ד חוללה שינוי בתהליכי הייצור ובאופי התוצרים הטכנולוגיים בשדה ייצור הנשק. בעידודה של המדינה הישראלית הצעירה עלתה והתבססה תרבות ייצור נשק חדשה, שעודדה לא רק חיקוי והעתקה של דגמים קיימים אלא גם שכלול ופיתוח עצמי של נשק, מחקר, עריכת ניסויים, הישענות על ידע טכנולוגי ומדעי מתקדם למדי וחדשנות טכנולוגית", כתב ההיסטוריון ארי בראל. "הלגיטימציה והמיסוד של מחקר ופיתוח טכנולוגיים ושל חדשנות טכנולוגית והתמיכה בהם באו לידי ביטוי בהקמתו של חמ"ד והיו יסוד מכונן של המחקר הביטחוני הענף של מדינת ישראל ואף של החדשנות הטכנולוגית הישראלית בימינו".
סיפורו של חיל המדע היה קצר מאוד, ונמשך שנים אחדות בלבד. אך הוא מימש את חזונו של דוד בן-גוריון והוכיח את טענתו כי עוצמתה הצבאית של המדינה תלויה בין השאר ביכולת המדעית והטכנולוגית שלה. בהנהגתו השכיל חיל המדע לרכז את הידע והיכולות של מיטב המוחות, ורבים מהם היו אחר-כך לאישי מפתח מובילים במדע הישראלי. הראייה הטובה ביותר לעוצמת חזונו של בן-גוריון היא שהגופים שצמחו מתוך חיל המדע, בהם רפאל, הקריה למחקר גרעיני והמכון הביולוגי, הניחו את הנדבכים המרכזיים בביטחון ישראל וגם תרמו תרומה לא מעטה לכלכלתה.
