עצי הפרי התפתחו בקשר הדוק עם בעלי חיים שהאביקו את פרחיהם והפיצו את זרעיהם. לכבוד ט"ו בשבט, שלושה סיפורים על פירותיהן של מערכות יחסים בין עצים לבעלי חיים

בראשית הייתה אדמה חרבה.

טוב, ממש בהתחלה גם במים לא היה הרבה, אבל זה השתנה די מהר. השאלה מתי בדיוק החלו החיים עדיין שנויה במחלוקת, אבל ברור שהם עתיקים מאוד, ושהם החלו בים. רק מיליארדי שנה לאחר מכן הגיעו החיים הפשוטים ביותר, החיידקיים, ליבשה. אחריהם הגיעו חיים מורכבים יותר, רב-תאיים, בתחילה ככל הנראה כשיתוף פעולה בין אצות לפטריות. צמחי היבשה הופיעו רק לפני כחצי מיליארד שנה.

לצמחים הראשונים, בדומה לשרכים של היום, לא היו זרעים. אלו התפתחו כמה עשרות מיליוני שנים מאוחר יותר, כדרך להגן על העובר הקטן, לספק לו חומרי מזון ולמנוע ממנו להתייבש. הצמחים בעלי הזרע ששלטו אז בעולם היו "חשופי הזרע", כמו האורנים ומחטניים אחרים: ללא פרחים וללא פירות. הפרח הראשון הופיע כנראה בתקופת היורה, זמן רב לאחר שבעלי החיים הצטרפו לצמחים ועלו על היבשה. בין העצים הסתובבו אז, בין השאר, חרקים, לטאות, דינוזאורים וגם יונקים קטנים.

לאחר שהפרח מופרה – תאי זרע מגיעים אל הביציות שבתוך השחלה – החלקים הפנימיים של הפרח משתנים והופכים לפרי, שעוטף את הזרע או כמה זרעים יחד. לא כל הפירות הם אכילים, אבל אנחנו נתמקד בעיקר בפירות הבשרניים שמשמשים מזון לבעלי חיים, ובמיוחד לעופות וליונקים. הם אוכלים את הפירות ולרוב בולעים גם את הזרעים, שיוצאים אחר כך מהצד השני של מערכת העיכול במקום אחר. כך מפיצים הצמחים בעלי הפירות את זרעיהם, ובדרך מבטיחים שהם ינחתו בתוך ערימת דשן מהבילה.

עצי הפרי התפתחו בקשר הדוק עם בעלי החיים: אלו שהאביקו את פרחיהם, ואלו שאכלו את הפירות והפיצו את הזרעים שבתוכם. כל מאפיין של הפרי - צבעו, טעמו, גודלו, צורתו, אפילו הריח שלו – הכל מותאם לבעל החיים הספציפי שניזון ממנו. לכבוד ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הנה סיפוריהם של שלושה פירות ויחסיהם עם בעלי חיים: הפלפל החריף שמעדיף ציפורים, עץ הדודו שהמשיך לחיות גם אחרי שהעוף שנתן לו את כינויו נכחד, והפיקוסים שהיו עקרים עד שהגיעה אליהם צרעה אחת קטנה.

ציפורים אוכלות חריף

לרוב הציפורים יש ראייה טובה מאוד, ובעיקר ראיית צבעים משובחת. בעוד היונקים הראשונים היו פעילים בלילה, והחוש העיקרי שפיתחו היה חוש הריח, ציפורים התפתחו כחיות יום. לרבות מהן יש יותר סוגים של מדוכים, התאים האחראים על ראיית צבע, בהשוואה ליונקים. מחקרים הראו שהן בוחרות פירות לפי צבעיהם, ומעדיפות בעיקר צבע שחור ואדום. פירות שמנסים למשוך אליהם ציפורים יתקשטו בצבעים אלו. אבל אם הצמחים רוצים להבטיח שרק ציפורים יאכלו את פירותיהם והיונקים ישמרו מרחק, הצבע לבדו לא עוזר. במקרה כזה הם צריכים להשתמש בנשק רציני, וכואב.

פלפלים חריפים משביחים את בישולינו כבר אלפי שנה, ואנשים לא מעטים מוסיפים בחדווה טבסקו כמעט לכל דבר. אבל במובן מסוים החיבה לקפסאיצין, החומר הפעיל בפלפל חריף, היא דבר משונה ביותר. חריף אינו טעם כמו מר או מתוק, שלהם יש קולטני טעם מיוחדים: הטעם החריף הוא למעשה הפעלה של קולטני כאב וחום. השאלה מדוע אנשים אוהבים לגרום לעצמם סוג זה של כאב היא מסקרנת, אך לא הנושא של הכתבה הזו. השאלה שלנו היא: מדוע התפתחו בפירות, שמטרתם היא להיאכל, חומרים הגורמים לכאב כשאוכלים אותם?

כדי לברר זאת, בדקו חוקרים מארצות הברית מי אוכל את הפירות של צמח פלפל חריף (Capsicum annuum) באריזונה. הפלפל גדל על שיחים נמוכים שנגישים גם לציפורים וגם למכרסמים, אך החוקרים לא הבחינו ביונקים שאוכלים ממנו – רק בציפורים.  

בניסויי מעבדה הם הציגו בפני ציפורים ומכרסמים החיים באזור שלושה סוגי פירות: הפלפל החריף הרגיל, מין מוטנטי של הפלפל החריף שחסר את החומר הפעיל ולכן אינו חריף, ופירות של מיש מדברי (Celtis Pallida), צמח מקומי לא חריף. המכרסמים אכלו את כל הפירות של המיש המדברי, קצת מהפירות של הפלפל המוטנטי, ולא נגעו בפלפל הבר החריף. הציפורים, לעומת זאת, אכלו בתיאבון את כל השלושה.

הסיבה לכך היא שהקולטנים הנמצאים במקור של הציפורים שונים מאלו של היונקים, וקפסאיצין לא פועל עליהם. לעומת זאת, הקולטנים בפי המכרסמים מופעלים על ידי הפלפלים החריפים, כך שכואב להם לאכול אותם.

למה שיחי הפלפל החריף מנסים להבריח את המכרסמים מפירותיהם? כדי לענות על כך, החוקרים בדקו את היכולת של הזרעים לנבוט לאחר שנאכלו על ידי מכרסמים או ציפורים. אלו שעברו דרך מערכת עיכול של ציפור נבטו ללא בעיה, בשיעורים דומים לזרעים שנאספו ישירות מהשיח. לעומת זאת, כשהחוקרים האכילו מכרסמים בפלפל החריף (הזן המוטנטי, שכן את הזן החריף הם לא הסכימו לאכול) אף אחד מהזרעים שיצאו מהם לא נבט.

מתברר שהמכרסמים לעסו את הזרעים יחד עם הפרי והרסו אותם, בעוד שהציפורים בלעו אותם שלמים. הפלפל, הסיקו החוקרים, פיתח את החריפות שאנחנו כל כך אוהבים כדי למנוע מהמכרסמים לאכול ולהרוס את זרעיו, ולמשוך אליו אך ורק את בעלי החיים ה"נכונים", המפיצים את זרעיו ביעילות.  

שורף וכואב למכרסמים, אבל לא משפיע על הציפורים, כדי לשפר את ההפצה. צמח פלפל חריף | מקור: ויקיפדיה, KENPEI
שורף וכואב למכרסמים, אבל לא משפיע על הציפורים, כדי לשפר את ההפצה. צמח פלפל חריף | מקור: ויקיפדיה, KENPEI

העוף שנכחד, העץ ששרד

הדודו, אותו עוף שמנמן ומגוחך למראה שחי בעבר באי מאוריציוס, הפך לסמל להכחדה מעשה ידי אדם. בתוך מאה שנה מאז שתוארו לראשונה בספרות המדעית, בסוף המאה ה-16, לא היו עוד עופות דודו בעולם. חלקם נפלו קורבן לציד: הם לא ידעו לעוף והיה קל מאוד לצוד אותם, אם כי, לפי הדיווחים הם לא היו טעימים במיוחד. הנזק העיקרי, עם זאת, נגרם מבעלי חיים שהאדם הביא לאי, כמו חולדות וחזירים. אלו אכלו את ביצי הדודו והרסו את שטחי המחיה שלהם.

היעלמותו של הדודו לא הייתה השינוי היחידי שעבר על מאוריציוס. בשנות ה-70 של המאה הקודמת ביקר באי החוקר סטנלי טמפל (Temple), והבחין בפרט מעניין הנוגע לעצים דווקא. ביערות של מאוריציוס גדל מין ייחודי לאי זה, עץ הטמבאלאקוק (Sideroxylon grandiflorum), וטמפל הבחין שהיו כמעט אך ורק עצים מבוגרים מאוד ממין זה: עצי טמבאלאקוק צעירים נעלמו מהנוף. האם יכול להיות שהעצים הם שריד מימי הדודו, שהפיץ את זרעיהם, ומאז אין הם מסוגלים להתרבות?

זו אמנם הייתה ההשערה של טמפל. זרעי הטמבאלאקוק מכוסים בקליפה קשה ביותר, וטמפל הציע שהם מסוגלים לנבוט רק לאחר שעברו במערכת העיכול של הדודו, ובמיוחד בקיבת השרירים (gizzard) שלו, שבה האוכל נטחן ו"נלעס" לפני המשך העיכול. כדי לבדוק זאת, ובהעדר עופות דודו שיוכלו לשמש בניסוי, טמפל לקח תרנגולי הודו והאכיל אותם ב-17 זרעי טמבאלאקוק. הוא הצליח למצוא עשרה זרעים שעברו את קיבת השרירים (ושאר מערכת העיכול) של תרנגולי ההודו, זרע אותם, ושלושה מהם נבטו. "אלו עשויים להיות הזרעים הראשונים שנובטים מזה 300 שנה" שיער במאמר שפירסם ב-1977.

הסיפור זכה לפרסום רחב, ועד היום אפשר למצוא אותו במקומות שונים. עץ הטמבאלאקוק אפילו קיבל את הכינוי "עץ הדודו" בשל הקשר שלו לעוף המפורסם. רק בעיה אחת נותרה: הוא לא היה לגמרי נכון.

המאמר נתקל כמעט מיד בביקורת קשה. הזואולוג והסופר ג'רלד דארל כתב עליו בספרו עטלפים זהובים ויונים ורודות: "זהו סיפור יפהפה. אבל לצערי יש בו יותר חורים מאשר במסננת". קודם כל, המתדולוגיה של טמפל הייתה פגומה: הוא בדק כמה זרעים נבטו לאחר שעברו את ה"טיפול" במעי תרנגולי ההודו, אבל לא טרח לבדוק כמה ינבטו ללא כל טיפול. ב-1979 התפרסם מאמר שהצביע על כך שהזרעים דווקא מסוגלים לנבוט ללא "מעורבות של עופות", ואמנם יש עצי טמבאלאקוק באי שנבטו לאחר שהדודו נעלמו. בנוסף, נראה שרבים מ"עצי הדודו" צמחו בכלל באזור אחר מזה שבו חיו עופות הדודו.

עם זאת, באי אכן יש הרבה פחות עצים חדשים מהצפוי, והזרעים של המינים המקומיים – בהם הטמבאלאקוק – נובטים באחוזים נמוכים, מסיבה שאינה ברורה עד הסוף. בהחלט ייתכן שהדודו כן עזרו בהפצה של הזרעים באזורים מסוימים של האי, גם אם לא היו חיוניים להנבטתם וכנראה לא היו המפיצים היחידים. בעלי חיים אחרים שהיו עשויים להפיץ את הזרעים, כמו למשל צבי היבשה הגדולים של מאוריציוס, נעלמו מהאי לא הרבה אחרי הדודו, ומאותן סיבות. במקביל הגיעו לשם בעלי חיים זרים, כמו קופים, שעשויים היו לפגוע בפירות או בפרחים. נראה שכל המשתנים האלו יחדיו, ואולי עוד כמה, הפחיתו את יכולת הרבייה של העצים.

למרבה הצער, נראה שהסיפור אינו פשוט ויפה כפי שהציג אותו טמפל, עץ וציפור שעברו אבולוציה משותפת עד שאחד אינו יכול לחיות ללא השני. אבל יש לו גם צד אופטימי. הקישור ל"סמל ההכחדה" זיכה את עץ הטמבאלאקוק בתשומת לב רבה, חוקרים חיפשו ומצאו דרכים להעלות את סיכויי הנביטה של זרעיו העקשניים, ונראה שאוכלוסייתו מתאוששת. לאור זאת, אנחנו יכולים עכשיו להגיד בוודאות שהדודו אכן עוזר לעץ "שלו" להתרבות – מאות שנים אחרי שנכחד.

הציפור מצויינת ליחסי הציבור של העץ. פסל של דודו וזרעים משומרים של עץ טמבאלקוק | צילומים: Peter Maas, Thomas Quineויקיפדיה
הציפור מצויינת ליחסי הציבור של העץ. פסל של דודו וזרעים משומרים של טמבאלקוק | צילומים: Peter Maas, Thomas Quine, ויקיפדיה

הצרעה ופירות הפיקוס

כשהעיר תל אביב הייתה עדיין צעירה מאוד, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, החליט מי שהחליט לקשט את שדרותיה החדשות בעצים יפים, שייתנו צל נעים. לצורך כך הובאו ממזרח אסיה עצי פיקוס השדרות (Ficus microcarpa), שענו על כל הדרישות: הם חסונים ואינם דורשים טיפול רב, רחבי צמרת, ירוקים ויפים, וחשוב לא פחות, כמעט ואינם מלכלכים.

הפיקוסים, לא מלכלכים? האם אנחנו מדברים על אותם עצים המפזרים את שפעת פירותיהם הדביקים על המדרכה והכביש, ויוצרים שכבה של לכלוך כמעט בלתי-ניתן-להסרה? העצים הידועים-לשמצה, החוטפים נאצות וגידופים על בסיס קבוע מכל מי שעשה את הטעות והחנה את מכוניתו תחתם, או החליק על המפגע הבטיחותי שהם יוצרים ברגע שמעט מים מרטיבים את הפירות הנרקבים?

כן, על העצים האלו מדובר. כי באותן שנים ראשונות, הפיקוסים לא ייצרו פירות בשרניים ומלכלכים. על ענפיהם צמחו רק כדורים ירוקים קטנים וקשים, וכשאלו נפלו היה קל מאוד לטאטא אותם הצידה: הם לא נפתחו, לא הגירו עסיס ולא נדבקו לכביש או לגג המכונית. הפיקוסים המשיכו בהתנהגות המנומסת הזו במשך עשרות שנים.

מה השתנה? בשנות ה-70 או ה-80 הגיעה לארץ צרעה קטנה, שהיא שותפתו של הפיקוס בארצות מולדתו. בעזרתה הפיקוס החל לייצר פירות וזרעים, דבר שלא עשה קודם לכן. כדי להבין למה, צריך קודם כל להבין כיצד הפיקוס מתרבה.

פיקוס השדרות, כמו כל מיני הפיקוסים, לא מציג את פרחיו לראווה. במקום זאת הוא סוגר אותם בתוך מבנה חלול, בעל קליפה, המכונה פגה. בתוך המבנה הקטן הזה מצויים עשרות או מאות פרחים קטנטנים, דמויי צינור. אם הפרחים הנקביים לא יואבקו, כלומר יקבלו את האבקה המכילה את תאי הזרע של הזכרים, הם לא יהפכו לפירות, ובסופו של דבר הפגה תנשור מהעץ כ"פרי" קטן וקשה, ובעיקר לא מלכלך. זה מה שעשו הפיקוסים בארץ במשך כמעט חמישים שנה.

איך האבקה מגיעה לפרחים שמוחבאים כך? על האבקה בעזרת רוח אין מה לדבר כמובן, ואפילו חרקים קטנים יתקשו מאוד לחדור אל הפגה. כולם מלבד חרק אחד, שהפך זאת למשימת חייו. זוהי כמובן אותה צרעה שדיברנו עליה קודם.

הפיקוס תלוי בה כדי לפתח פירות וזרעים, היא תלויה בעץ למחייתה. צרעת פיקוס השדרות | צילום: ויקיפדיה, Forest & Kim Starr
הפיקוס תלוי בה כדי לפתח פירות וזרעים, היא תלויה בעץ למחייתה. צרעת פיקוס השדרות | צילום: ויקיפדיה, Forest & Kim Starr

למיני פיקוסים שונים יש צרעות שונות שמאביקות אותם, והצרעה של פיקוס השדרות נקראת Eupristina verticillata. לא מדובר בצרעות הגדולות שנוהגות להצטרף לפיקניקים ומנגלים, אלא בחרקים קטנטנים, שאורכם כשני מילימטרים. צרעות הפיקוס תלויות בפגות למחייתן. הן בוקעות מהביצים כזחלים בתוך הפגה, ניזונות מהפרחים שמצויים בה, ושם גם מתגלמות. הזכרים מגיחים מהגלמים לפני הנקבות וממהרים להפרות אותן, כשהן נמצאות עדיין בגלמים. אז הזכרים חופרים מנהרות המובילות החוצה דרך קליפת הפגה, ומיד מתים. תפקידם הסתיים.

לנקבות, לעומתם, יש עוד עבודה. הן יוצאות החוצה דרך המנהרות שחפרו בשבילן הזכרים, אך לא לפני שגופן התמלא באבקה מהפרחים הזכריים שבפגה. לפי הריח הן מנווטות לפגה אחרת, ונכנסות אליה דרך פתח קטן בתחתיתה. הפתח קטן כל כך עד שאפילו לצרעה הזעירה קשה מאוד להיכנס דרכו, ולרוב היא מאבדת את הכנפיים והמחושים שלה במעבר.

לאחר שנכנסה, הנקבה מטילה ביצים בחלק מהפרחים, ותוך כדי כך גם מפרה את הפרחים הנקביים. אז היא מתה, וחומרים בתוך הפגה מפרקים אותה.

במינים מסוימים של פיקוסים יש עצים זכריים, כלומר שכל פרחיהם הם זכרים ומייצרים אבקה, ועצים נקביים, שפרחיהם בעלי שחלות. הצרעות יכולות להטיל ביצים רק בפרחים זכריים, אך רבות מהן מגיעות בטעות לפגות נקביות, בעלות מראה וריח זהים. במקרה כזה הן מתות בלי להעמיד צאצאים, אבל בדרך מאביקות את הפרחים הנקביים וכך מאפשרות את התפתחות הפירות.

הפיקוסים בשדרות תל אביב החלו לתת פרי, וללכלך, רק כאשר הגיעה לארץ הצרעה שמסוגלת להפרות אותם. זה קרה כאמור מתישהו בשנות ה-70 או תחילת שנות ה-80. איך הגיע לכאן חרק שמקורו במזרח הרחוק? ככל הנראה במטוס. איש אינו יודע בוודאות, אך ההשערה היא שמישהו חזר ממזרח אסיה כשבתיקו פירות, ובתוך הפירות הסתתרו הצרעות הקטנות. כשיצאו, מצאו את עצי הפיקוס, והשאר היסטוריה דביקה.

בשבילנו, פירות הפיקוס הם מטרד ותו לא, אך יש בעלי חיים שאוכלים אותם – ציפורים ובעיקר עטלפי פירות. הם מפיצים את הזרעים שבפרי, וכך הפך הפיקוס למין פולש, המסוגל להתרבות ללא עזרת האדם.

הפירות מלכלכים כבישים ומכוניות, אבל זה לא באשמת העץ, אלא בגלל הצרעה. פיקוס השדרות | צילום: ויקיפדיה, Forest & Kim Starr
הפירות מלכלכים כבישים ומכוניות, אבל זה לא באשמת העץ, אלא בגלל הצרעה. פיקוס השדרות | צילום: ויקיפדיה, Forest & Kim Starr

צרעות בתאנים?

פיקוס השדרות הוא לא הפיקוס היחיד בארץ. גם התאנה שאנו אוכלים (Ficus carica) שייכת לאותו סוג ביולוגי, ומתרבה בצורה דומה, עם צרעה משלה. האם זה אומר שכאשר אנחנו אוכלים תאנה, אנחנו אוכלים את הצרעות או את ביציהן? לא בדיוק. קודם כל, לתאנים יש פגות נקביות ופגות זכריות, והפירות מתפתחים רק מהפגות הנקביות – אלו שהצרעות לא מטילות בהן ביצים. הנקבה שהאביקה את הפגה הנקבית אמנם נשארת שם, אך היא מפורקת לחלוטין עד שהפרי מבשיל.

לכל היותר מכילות מולקולות שהיו פעם צרעה, אבל לרוב גם זה לא. תאנים על העץ | צילום: Science Photo Library
לכל היותר מכילות מולקולות שהיו פעם צרעה, אבל לרוב גם זה לא. תאנים על העץ | צילום: Science Photo Library

בנוסף, תאנים מבוייתות רבות מבשילות גם ללא צורך בהאבקה, וכך ללא צורך בצרעות. בשל מוטציה בצמח, הפגה מתפתחת והופכת לתאנה בשלה למרות שהביציות לא הופרו ולא נוצרו זרעים. מחקר של פרופסור מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר אילן ועמיתיו, שפורסם עוד ב-2006, מצביע על כך שבני אדם אכלו תאנים עקרות כאלו כבר לפני יותר מ-11 אלף שנים, באתר גִלגל ליד יריחו. ייתכן, אומרים החוקרים, שהאדם החל כבר אז בביות הפרי הזה, וכמו בסיפורים רבים אחרים - הפך את מערכות היחסים הזוגיות בין העץ לבעל החיים לשלישיות, שבהן האדם הוא שקוטף את הפירות.

תגובה אחת

  • עמי זהבי

    על צרעות הפיקוסים

    תודה על הכתבה. בין הפיקוסים החשובים בארץ צריך כמובן להזכיר את השקמה. בפגות של השקמה יש לעתים קרובות המון צרעות. כפי שהראה פרופ' יעקב גליל בשנות השבעים הקודמות, אלה הן צרעות טפילות שאינן מפרות את הפרחים בפגה, לכן השקמה בארץ אינה עושה זרעים. חשוב בכלל להזכיר את התרומה הרבה של גליל לידע על צרעות הפקוס.