מחקר ישראלי-בריטי: היעלמותם של הדינוזאורים היא שאיפשרה את ההתפתחות המהירה של היונקים, ואת המעבר של רבים מהם מפעילות לילית בלבד לחיים לאור היום
אלו בעלי חיים התרוצצו ביערות ובסוואנות של תקופות היורה והקרטיקון, לפני כ-200 עד כ-65 מיליון שנה? תודות לסרטים כמו "פארק היורה", אותו עולם קדום מצטייר בעיננו לרוב כממלכתם של הדינוזאורים הגדולים, מהסטגזאורוס הצמחוני ועד הטירנוזאורוס רקס האימתני. אבל את העולם הזה חלקו עמם מגוון דינוזאורים קטנים יותר, זוחלים ודו-חיים, וגם יונקים. זו עדיין לא הייתה מחלקת היונקים המגוונת שאנו מכירים כיום, עם נציגים בכל רחבי העולם, מהמדבריות עד ההרים מושלגים, ביבשה, בים ובאוויר. רוב היונקים של תקופת היורה היו קטנים, חיו במחילות, ונראה שיצאו החוצה בעיקר בלילה.
התיאוריה לפיה היונקים הראשונים היו פעילים בלילות הוצעה לראשונה כבר לפני עשרות שנים. קשה מאוד לשחזר בעזרת מאובנים תכונות הנוגעות להתנהגות, כמו פעילות לילית, אך אפשר להסתכל על היונקים החיים כיום ונושאים עדיין סימנים לאותה תקופה.
כאשר משווים את היונקים למחלקות אחרות כמו עופות או זוחלים, מגלים שבקרב היונקים יש הרבה יותר מינים הפעילים בלילה. שנית, אפילו לאלו שפעילים ביום יש תכונות אנטומיות שמרמזות על מוצאם הלילי: מעיניים המכילות יותר קנים ממדוכים ולכן טובות לראייה באור חלש ופחות לראייה מדויקת, בצבעים, באורה המלא של השמש, ועד לחושי ריח ושמיעה מפותחים מאוד, האופייניים לחיות לילה.
מתי עזבו חלק מהיונקים את אורח החיים הלילי והחלו ליהנות מזיו השמש? על שאלה זו ניסו לענות רועי מאור ממעבדתה של פרופ' תמר דיין באוניברסיטת תל אביב ועמיתיו מיוניברסיטי קולג' בלונדון, במחקר חדש המתפרסם בכתב העת Nature Ecology and Evolution.
החוקרים לא בדקו עצמות מאובנים אלא התמקדו במינים החיים כיום, שאת שעות הפעילות שלהם אנו יכולים לדעת בוודאות. הם אספו מידע על 2,415 מינים, המייצגים 91 אחוז ממשפחות היונקים, וחילקו אותם לפעילי יום, פעילי לילה, אלו שיוצאים דווקא בשעות בין הערביים ואלו שפעילים גם ביום וגם בלילה.
לאלגוריתם שפיתחו הכניסו החוקרים את כל הנתונים, בתוספת מידע על הקשרים האבולוציוניים בין המינים השונים, הכולל את רמת הקירבה ביניהם ומתי השושלות שלהם נפרדו. כך הם יכלו להעריך את הקצב שבו מינים עברו מאורח חיים יומי ללילי ולהפך, לשחזר מה היו שעות הפעילות של האב קדמון המשותף לכל היונקים, ומתי המינים שהתפתחו ממנו החלו לשנות את התנהגותם.
הם מצאו, שלא במפתיע, שאותו אב קדמון משותף היה אכן בעל חיים לילי, ושהיונקים שמרו על אורח חיים זה במשך תקופות היורה והקרטיקון. לפי המודל שבנו החוקרים, המינים הראשונים החלו להיות פעילים גם ביום בסביבות המעבר לעידן הקנוזואיקון לפני כ-66 מיליון שנה – מעבר שהתרחש בעקבות האירוע הקטסטרופלי, ככל הנראה פגיעת מטאוריט, שהוביל להכחדתם של רוב הדינוזאורים ושל בעלי חיים רבים אחרים.
ג'ירפות ולווייתנים
המועד הזה מתאים מאוד לתיאוריה הרואה בהכחדת חלק גדול מהדינוזאורים את ההזדמנות שאפשרה ליונקים לפרוץ, ולמלא נישות אקולוגיות שהיו סגורות בפניהם קודם לכן. לפי התיאוריה הזו, היונקים שחיו בעידן הדינוזאורים התחבאו במשך היום כדי להימנע מפגישה עם הטורפים ואולי גם מתחרות עם מיני דינוזאורים אחרים. כך נוצרה מעין חלוקה של שעות היממה, בה הדינוזאורים שלטו ביום והיונקים בלילה. ההכחדה הגדולה פינתה את הזירה להתפשטות וגיוון של מחלקת היונקים, מכל הבחינות: המקום שהם חיים בו, המזון שהם אוכלים, גודל וצורת הגוף וגם שעות הפעילות.
היונקים הראשונים שפרצו אל השמש היו כנראה אבותיהם של בעלי החיים שסועי הפרסה, כמו הפרה והג'ירף, וגם של הדולפינים והלווייתנים (כשעדיין היו חיות יבשה). אותם יונקים קדומים היו בתחילה פעילים גם ביום וגם בלילה, כמו הארנבות של ימינו. החוקרים מעריכים שלפני קצת יותר מ-50 מיליון שנה הופיעו מיני יונקים שהיו פעילים ביום בלבד, ובין הראשונים היה ככל הנראה האב המשותף לקופים, לקופי האדם ולבני האדם.
המחקר החדש מראה כיצד יכול מידע התנהגותי על מינים שחיים כיום לשפוך אור על תמורות אבולוציוניות שהתרחשו לפני עשרות מיליוני שנים, וסללו את הדרך להתפתחות מהירה של מיני יונקים שונים – בהם גם המין שלנו.