הולכים אל הלא נודע
מדענים הרפתקנים

מדע פורץ דרך הוא מסוכן. מדענים שוברים חדשות לבקרים את מוסכמות הידע האנושי ולא אחת משלמים על זה מחיר יקר. אז נכון, רוב המדענים מחפשים את פריצות הדרך שלהם במעבדה או בספרייה, אך יש גם כאלה שהלכו עם הסכנה כמה צעדים הלאה: חיפשו ארצות חדשות ובלתי ידועות, ירדו ללועות הרי געש ולמעמקי מערות נידחות, והימרו על חייהם מול קני רובים או לנוכח איתני הטבע.

המדען ההרפתקן מוכר היטב בתרבות הפופולרית. פגשנו אותו בילדותנו בספרי ההרפתקאות של ז'ול ורן, שבהם כיכבו מדענים היוצאים לפתור תעלומה מדעית בבטן האדמה, בירח או בכדור פורח. וכמובן מי לא מכיר את דמותו של הארכיאולוג הנועז אינדיאנה ג'ונס בסרטים של סטיבן ספילברג? פחות אנשים יודעים שדמותו מבוססת כנראה על ארכיאולוג אמיתי – אדגר ג'יימס בנקס, שהציל עתיקות משווקי האימפריה העות'מאנית המתפוררת בתחילת המאה ה-20.

אדגר ג'יימס בנקס, ההשראה לאינדיאנה ג'ונס | Wikipedia

הצטרפו אלינו למסע בעקבות כמה מהחוקרים פורצי הדרך שסיכנו את חייהם למען קידום הידע האנושי – וחלקם שילמו על כך בחייהם.

קפטן קוק ומגלי הארצות

במאה ה-15 החל עידן מגלי הארצות האירופיים, במסעותיהם של וסקו דה-גאמה (da Gama), כריסטופר קולומבוס, אמריגו וספוצ'י (Vespucci) ורבים אחרים. את המסעות הובילו בתחילת הדרך בעיקר הרפתקנים שהונעו מחמדנות ותאוות פרסום וכוח, אך בהמשך הדברים השתנו. למניעים המקוריים הצטרפה גם תאוות הידע, שמשכה למסעות הללו הרפתקנים מסוג חדש – אנשים ששאפו להרחיב את מפות העולם ולהעמיק את אוצר הידע האנושי.

כזה היה קפטן ג'יימס קוק (Cook)– קצין אנגלי שבשלושת מסעותיו לחצי הכדור הדרומי מיפה את חופי אוסטרליה, ניו זילנד, טהיטי ורבים מאיי פולינזיה ומחק מהאטלס יבשת שלמה שלא הייתה ולא נבראה. בעבודתו המדוקדקת והשיטתית הוא שינה את העולם, פשוטו כמשמעו.

קוק נולד ב-1728 למשפחה ענייה ביורקשייר והשלים השכלה יסודית בלבד לפני שיצא לים כמתלמד בספינת סוחר. שם למד מתמטיקה, ניווט ואסטרונומיה והוכשר כקצין ניווט. ב-1755 התגייס לצי המלכותי, לחם מול הצרפתים בקוויבק, וקנה לעצמו שם של מומחה בניווט, שרטוט מפות ואסטרונומיה.

בגיל 40 הוא מונה לעמוד בראש משלחת אסטרונומית שיצאה לצפות במעברו של נוגה על פני השמש ולחקור את טרה אוסטרליס – יבשת ענק שהתיאורטיקנים של הימים ההם סברו שחייבת להיות קיימת בחצי הכדור הדרומי, כאיזון לגושי היבשה הגדולים בצפון. למסעו הצטרפו אנשי מדע מצוידים בכלי ציור למפות ולצמחים, מכלים לאיסוף דוגמאות וכמובן כלי ניווט ומדידה.

המסע הראשון, שנמשך שלוש שנים, הוביל אותו לטהיטי ומשם לניו זילנד, שממנה החזיר מפות מדויקות, תיעודים בוטניים ותיאורים של התרבות של השבטים המאוריים, שלפי דבריו היו קניבלים ואכלו עשרה ממלחיו. בדרכו חזרה הביא תיעוד מדעי מפורט של הצמחייה באוסטרליה ושל התרבות האבוריג'ינית, ותבע בשם הכתר הבריטי את הבעלות על חופי מזרח אוסטרליה.

את טרה אוסטרליס הוא לא מצא, אך נדרש מסע שיטתי נוסף כדי לשלול את קיומה. שתי הספינות של קוק חצו את האוקיינוס הדרומי במסלול מפותל שנועד לוודא שלא יחמיצו שום יבשה גדולה. בסך הכל גמעה ספינתו העיקרית במשך שלוש שנים עשרות אלפי קילומטרים ואף חצתה את קו הרוחב 71 דרום והגיעה אל הקרחונים, אך בלי לאתר את אנטארקטיקה עצמה. בסיום המסע שללו בוודאות את קיומה של היבשת הדרומית האגדית.

במסע הזה קוק גם היה הראשון שהשתמש בהמצאה מדעית חדשה – הכרונומטר – עבור ניווט. אולם אולי ההישג הגדול ביותר שלו היה בתחום הבריאות – הוא היה בין יורדי הים הראשונים שהבינו את חשיבותם של פירות הדר ותזונה בהגנה מפני מחלת הצפדינה, והקפיד על היגיינה בספינתו. ואכן במסעו השני נהרגו רק ארבעה מלחים – מספר זעום במושגי הימים ההם – מהם אחד בלבד ממחלה. על כך זכה מהחברה המלכותית בלונדון במדליית קופלי, המוענקת עד היום על הישגים מדעיים.

מסעו השלישי, שיצא לדרך ב-1776, נועד לגלות את החיבור הצפון-מערבי בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בין השאר הוא גילה את הוואי ותהה איך הגיעו לשם פולינזים דומים לאלה שפגש באיי הדרום. אך קוק, שהיה קצין נוקשה שהקפיד מאוד על משמעת, הסתכסך עם האוכלוסייה המקומית בכמה איים, וייתכן שגם התמכר לאופיום וסבל מבעיות בריאותיות אחרות. בדרכו חזרה, אחרי שלא הצליח לחצות את מפרץ ברינג, הנוקשות הזאת עלתה לו בחייו.

ב-14 בפברואר 1779, כשמקומיים בהוואי גנבו לו סירה, ניסה קוק לחטוף את המלך כבן ערובה. במהומות שפרצו הוא נהרג, ומסופר שהמקומיים ביתרו את גופתו לצרכים טקסיים וחילקו את הנתחים בין ראשי השבטים באי. כך באה אל קיצה הקריירה של אחד ממגלי הארצות החשובים בהיסטוריה, ואחד הראשונים שעשה זאת בדרך מדעית.

ציור שמן של קפטן ג'יימס קוק | Wikipedia, Nathaniel Dance-Holland

תור היירדאל: מסע קון טיקי

החידה שהעלה קוק על התפשטות התרבות הפולינזית למרחקים עצומים באיים המבודדים שבלב האוקיינוס השקט נותרה פתוחה במשך כ-170 שנה, עד שמדען נועז ושנוי במחלוקת – תור היירדאל (Heyerdahl) – ניסה למצוא לה מענה במסע מאתגר לא פחות. התשובה שהציע הייתה שגויה – כמו רבות מהתיאוריות שלו, אך מאמציו להוכיח אותה היו הירואיים.

היירדאל נולד בנורבגיה ב-1914, אך מגיל צעיר חלם לחזור אל הטבע באיי פולינזיה. בגיל 23 נסע עם אשתו לאי פאטו היבה בקבוצת איי מרקיז, שם שמע לראשונה את סיפורו של טיקי, האב הקדמון של הפולינזים שהגיע לאיים ממזרח. הוא תהה איך ייתכן שאנשים עשו מסע כזה נגד כיוון הרוחות, בשעה שהצמחייה ובעלי החיים הגיעו לפולינזיה דווקא ממערב, מדרום אמריקה.

כשחזר לנורבגיה פרסם היירדאל תיאוריה חדשה, המבוססת על משטר הרוחות והזרמים באוקיינוס השקט, שלפיה המהגרים הגיעו לפולינזיה בשני גלים: הראשון מפרו דרך איי הפסחא על רפסודות עץ, והשני מאות שנים לאחר מכן בחתירה בסירות קאנו לכיוון הוואי. אולם לפני שהספיק לבדוק את התיאוריה נפלה ארצו תחת הכיבוש הנאצי והיירדאל התגייס למחתרת ושירת ביחידת צנחנים נורבגית.

אחרי המלחמה חידש היירדאל את מחקריו, שנתקלו בהתנגדות עזה שכן ההיסטוריונים טענו שלא היו לאינדיאנים באמריקה אמצעי תחבורה ימית. כדי להוכיח שהמסע אפשרי הוא יצא ב-1947 למסע מפרך מפרו לפולינזיה ברפסודה מעץ בלזה שקרא לה "קון טיקי". יחד עם חמישה אנשי צוות, שהשתמשו רק בכלים שהיו ברשות האינדיאנים וניזונו בעיקר מדיג, הוא הגיע כעבור 101 ימים לשונית רארויה (Raroia) באוקיינוס השקט והוכיח שהמסע ממערב אכן היה אפשרי.

ציטוט של תור היירדאל על רקע מוזיאון קון טיקי בנורבגיה | Wikipedia, Shyamal

למרות זאת, התיאוריה של היירדאל נשללה מאז, וממצאים גנטיים וארכיאולוגיים מעידים שפולינזיה יושבה בהדרגה דווקא בידי מהגרים מאסיה. היירדאל עצמו המשיך ליזום משלחות מחקר בכל רחבי העולם בחיפוש אחרי שרידים של תרבויות עתיקות, למשל באי הפסחא ובגלפגוס. בשנת 1969 יצא למסע ימי נוסף, הפעם כדי להוכיח את יעילותן של סירות גומא עתיקות. בסירה "רע 1" שבנה מגומא על סמך שרטוטים שנמצאו במצרים הוא חצה 5,000 קילומטר ב-56 ימים, ממרוקו לכיוון ברבדוס, עד שנאלץ לבסוף לנטוש את הסירה. כעבור שנה השלים את המסע בסירה דומה, "רע 2".

במסע נוסף, בסירת הגומא "טיגריס" בשנת 1977, הוא ניסה להוכיח שהיה קשר קבוע בין התרבויות הקדומות של מצרים, מסופוטמיה והודו. אולם המסע נכשל מסיבות פוליטיות, כשלא הותר לו לעגון בדרך, והיירדאל שרף את הסירה במחאה. כמו רוב התיאוריות שלו, גם זאת לא התקבלה עד היום על דעת רוב הממסד המדעי.

סקרנותו הבלתי נלאית המשיכה לדחוף את היירדאל גם בזקנתו לכל קצווי עולם, מרוסיה ועד לאיים המלדיביים. הוא נפטר בגיל 87, זמן לא רב אחרי שהשלים מסע חקר נוסף.

כרזת הסרט קון טיקי, שסיפר את סיפור מסעו של תור היירדאל

דיאן פוסי: גורילות ורובים

חקר בעלי חיים בסביבתם הטבעית מושך מטבעו הרפתקנים. אחת מהידועות שבהם היא הזואולוגית דיאן פוסי (Fossey), שגילתה בדרך טראגית שגם כשעוסקים בחיות פרא, היצור הקטלני והמסוכן ביותר הוא דווקא האדם.

פוסי נולדה ב-1932 למשפחה קשת יום בסן פרנסיסקו. היא עסקה בריפוי בעיסוק, עד שבשנת 1963 ספר שקראה על גורילות ההר באפריקה הצית בה דחף לחזות בהן מקרוב. היא לקחה הלוואה כדי לממן טיול של שישה שבועות בטנזניה ובזאיר, שם חזתה לראשונה בקופי האדם הגדולים והעדינים הללו. שלוש שנים לאחר מכן כבר יצאה לחקור אותן בסביבתן הטבעית בעידודו ותמיכתו של הפלאואנתרופולוג הנודע לואיס ליקי (Leakey). את לימודיה הזואולוגיה היא השלימה רק בשנות ה-70, כשכבר הייתה חוקרת מפורסמת.

אחרי שלמדה מג'יין גודול (Goodall), חוקרת טבע דגולה והרפתקנית נוספת, את שיטות העבודה שלה עם שימפנזים, הקימה פוסי ב-1967 את מרכז המחקר קריסוקה (Karisoke) ברואנדה והחלה במחקר שיטתי של הגורילות באזור. אלפי שעות התצפית שצברה בחברתן קידמו מאוד את הבנתנו את קופי האדם הגדולים. עם הזמן החלו המקומיים לכנות אותה ניירמקיבירי (Nyiramacibiri), שם שפירושו (בקירוב) "האישה שחיה לבד על ההר".

גורילות הרים | Wikipedia, Cai Tjeenk Willink

פוסי הפגינה כישורים תקשורתיים מעולים במאבקיה להגנה על בנות חסותה. היא ניצלה את הפרסום העולמי שזכתה לו, שכלל כתבת שער ב"נשיונל ג'אוגרפיק" וכמובן את ספרה "גורילות בערפל" שעובד בהמשך לסרט הוליוודי, כדי לתקן את הדימוי הפראי של הקופים המגודלים הללו ולהציג אותם כפי שהם: יצורים עדינים ובלתי מזיקים.

בשנת 1977, אחרי שציידים הרגו את הגורילה האהוב עליה, דיג'יט, הקימה פוסי קרן על שמו (כיום קרן הגורילות הבינלאומית על שם דיאן פוסי) והחלה במאבק חסר פשרות נגד הציד הבלתי חוקי. מאמציה קנו לה שונאים רבים, ובסופו של דבר עלו לה בחייה. בדצמבר 1985 נמצאה גופתה המושחתת בחדרה בקריסוקה. עד היום לא ידוע בוודאות מי היו רוצחיה, אולם בשנת 2001 נעצר בכיר בממשל הרואנדי, פרוטאיס זיגיראניירזו, בחשד שתכנן את המעשה. היא נקברה בתחנת המחקר שלה ועל מצבתה נכתב "איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה".

קברה של פוסי בתחנת המחקר שהקימה | Shutterstock

קטיה ומוריס קראפט: אל לוע הר הגעש

מה מרתק ומסעיר יותר מלצפות בהר געש מתפרץ? כך בדיוק חשו גם בני הזוג קטיה ומוריס קראפט (Krafft), שכמיהתם אל הלבה המבעבעת הסתיימה לבסוף באסון.

בני הזוג הכירו במהלך לימודיהם באוניברסיטת שטרסבורג, וזמן קצר לאחר מכן החלו יחד בקריירה של וולקנולוגים, חוקרי הרי געש. כבר בשנות ה-60, עוד לפני נישואיהם, הם השתמשו בחסכונותיהם הדלים כדי לצאת לאיטליה ולצלם את הר הגעש הפעיל סטרומבולי. מאז הם הסתובבו בכל רחבי העולם במרדף אחרי הרי געש על סף התפרצות או בעיצומה. התמחותם העיקרית הייתה בצילום הפעילות הגעשית בתמונות ובווידאו, ולשם כך היו מוכנים לקחת סיכונים אדירים.

קטיה ומוריס קראפט | Wikipedia, United States Geological Survey

"כשאני רואה התפרצות, היא לפעמים יפה עד כדי כך שאני שומט את המכשירים שלי ופשוט מסתכל. אני רוצה לא רק לחקור הרי געש, אלא גם להרגיש אותם ולהראות אותם לאחרים", אמר מוריס קראפט ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בשנות ה-80. "אני לא מפחד, שכן ראיתי כל כך הרבה התפרצויות ב-23 שנים, עד שגם אם אמות מחר כבר לא אכפת לי". ובהזדמנות אחרת סיפר על חלומו לשוט בסירה בנהר לבה. "הטמפרטורה שלה היא רק אלף מעלות צלזיוס", אמר.

ב-3 ביוני 1991, בעת שצילמו את הר הגעש אונזן ביפן, התפרצות פתאומית יצרה זרם פירוקלסטי – ענן מתגלגל במהירות של גזים לוהטים – שהרג אותם במקום, יחד עם חוקר הרי הגעש האמריקאי הארי גליקן (Glicken) וארבעים עיתונאים. על שמם נקרא מכתש בהר געש באי ריוניון, ומדי ארבע שנים מחולקת מדליית קראפט לחוקרי הרי געש מטעם האגודה הבינלאומית לוולקנולוגיה וכימיה של בטן האדמה.

קטיה ומוריס רודפים אחרי הרי געש: