כובשי האוקיינוס:
ההתפשטות הפולינזית

"מואנה", הסרט החדש של אולפני דיסני, מספר על נערה פולינזית החיה באי באוקיינוס השקט, ועל מסעה במרחבי הים. אין זה מקרה שהסיפור שלה נסוב סביב הים והשייט – הפולינזים היו יורדי הים הגדולים ביותר שהעולם ידע עד לתקופה המודרנית. בסירות קאנו פשוטות, ללא מצפן, הם יישבו מאות איים נידחים במרחבים העצומים של האוקיינוס השקט.

האוקיינוס השקט, שבמפות נראה ריק כמעט לחלוטין, מנוקד למעשה באיים רבים וקטנים, המרוחקים מאות ואלפי קילומטרים מכל יבשת – ואפילו זה מזה. שלא במפתיע, האיים האלה היו בין האזורים האחרונים בעולם שבני האדם הגיעו אליהם – וכאמור מי שיישבו אותם בסוף היו הפולינזים, לפני כמה אלפי שנים בלבד.

"המשולש הפולינזי", המכיל את רוב האיים שבני העם הזה יישבו, מוגדר על ידי הוואי בצפון, ניו-זילנד בדרום-מערב ואיי הפסחא בדרום-מזרח. יותר מאלף האיים מתפרשים על פני מרחב עצום של מים, גדול יותר מצפון אמריקה – אך שטח האדמה הכולל שלהם הוא כ-300 אלף קמ"ר בלבד, רק פי חמישה ממדינת ישראל.

מוצאם של הפולינזים

מאיפה הגיעו הפולינזים, ואיך הצליחו ליישב איים רחוקים כל כך?

ממצאים גנטיים, כמו גם בחינה של השפות הפולינזיות, משייכים אותם לעמים החיים בארכיפלג המלאי – האזור שבין אוסטרליה לאסיה, הכולל את אינדונזיה, מלזיה, הפיליפינים ועוד. ממצאים ארכיאולוגיים מראים כי אבות אבותיהם החלו את מסעם כ-3,400 שנה לפני זמננו, ובתוך זמן קצר להפליא – כ-300 שנה – יישבו איים רבים ממזרח לארכיפלג, עד סמואה וטונגה. בשלב הזה הם הרגישו כנראה שמגיעה להם מנוחה, והתפשטותם מזרחה נעצרה לכאלפיים שנה. ואז, לפני קצת יותר מאלף שנה, הם חזרו לנוע והגיעו עד מהרה לגבולות המשולש הפולינזי.

איך הם הצליחו לעשות את זה? לפולינזים לא היתה שפה כתובה, ואין לנו עדויות ישירות על סוג הסירות שבהן הם השתמשו. אך ב-2014 נמצא בניו זילנד חלק של קאנו מלפני 600 שנה –זמן קצר יחסית לאחר שהסתיים יישוב המשולש הפולינזי.

שחזור של הממצא, יחד עם עדויות חדשות יותר, מעניק לנו מושג כלשהו על הסירות ששימשו בהתפשטות הפולינזית. אורכן של סירות הקאנו הקדומות היה כ-20 מטר, היו להן מפרש והמשוטים והן יוצבו בעזרת שלח – בול עץ שחובר לצד הקאנו. צורה נוספת היתה הקאנו הכפול – שתי סירות המחוברות זו לזו. הניווט נעשה על פי הכוכבים וזרמי הים, והשייטים בילו לעתים שבועות רבים על סיפון הקאנו.

הוקולאה – קאנו מסורתי מודרני

במבט ראשון חציית האוקיינוס בסירות פשוטות כל כך נראית כמעט בלתי אפשרית. כדי להוכיח שאכן ניתן היה לעשות זאת, יצא ב-1976 צוות ההוקולאה (Hōkūle‘a) – קאנו כפול שנבנה מעץ וחבלים בלבד, לפי מבנה הסירות העתיקות – למסע מהוואי לטהיטי, מרחק של כ-4,000 ק"מ. חבריו למדו משייטים באיים מבודדים במיקרונזיה איך לנווט לפי הכוכבים, והשתמשו רק במכשירים שהיו זמינים לפולינזים שיישבו את האיים: אפילו שעוני יד נאסרו עליהם.

זה נמשך 31 ימים, אך ההוקולאה הגיע בשלום ליעדו. מאז, כבר ארבעים שנה, הוא מפליג בין האיים הפולינזיים, במטרה לחגוג את המסורת הפולינזית של מסעות ימיים. ב-2013 החל ההוקולאה מסע של ארבע שנים מסביב לעולם כולו.

מפליגים עם הרוחות – ונגדן

שייטי ההוקולאה מנווטים אותו בהצלחה גם במזג אויר קשה, וגם כשהרוח נושבת נגד כיוון ההפלגה – אך השאלה אם השייטים הפולינזים המקוריים ידעו לשוט נגד הרוח עדיין לא נפתרה. מחקר שפורסם לאחרונה טוען שהם למדו לעשות את זה רק באלף השנים האחרונות – ומציע כי זו הסיבה להפסקה הארוכה שחלה בתהליך יישוב האוקיינוס השקט.

הרוחות באוקיינוס השקט נוטות לנשוב ממזרח למערב – ממש הכיוון ההפוך למגמת ההתפשטות הפולינזית. עם זאת, בחלק מעונות השנה יש גם רוחות בכיוון הרצוי. המחקר, שנעזר בסימולציות מחשב של הרוחות באזור, הראה כי כל עוד ידעו באיזה חודשים להפליג הפולינזים היו מסוגלים להגיע אל כל האיים שיישבו בגל הראשון – עד סמואה וטונגה – בלי שיצטרכו להפליג נגד הרוח.

אל-ניניו – תופעה אקלימית שחוזרת כל כמה שנים – אולי שיחקה גם היא תפקיד ביישוב האיים הללו. בשנים של אל-ניניו היו יותר רוחות מערביות, שעזרו להפלגה, ובמקביל מזג האוויר היה יבש יותר. החוקרים משערים שאולי מחסור במזון בשל היובש דחף את הפולינזים לנדוד לאיים חדשים, בדיוק באותן שנים שבהן הרוחות היו בכיוון הנכון.

אך האיים שיושבו בגל השני, שהחל לפני כאלף שנה, רחוקים יותר זה מזה, והשייטים הפולינזים לא יכלו להסתמך על הרוחות על מנת להגיע אליהם. החוקרים סבורים שזו הסיבה להפוגה הארוכה בין שני גלי ההתפשטות – במשך דורות רבים לא היתה לפולינזים הטכנולוגיה הדרושה על מנת להפליג נגד הרוח. רק כשהטכנולוגיה הזו פותחה הם הצליחו להגיע צפונה להוואי, דרומה לניו-זילנד, ומזרחה לאיי הפסחא.

אל איי הפסחא – ומעבר להם

איי-הפסחא מגדירים את הגבול הדרומי-מזרחי של המשולש הפולינזי, אך אין זה אומר בהכרח שהשייטים המומחים לא הרחיקו מזרחה משם – אולי אפילו עד לחופי דרום אמריקה. היבשת הדרומית כבר הייתה מיושבת באותה עת במשך אלפי שנה, באנשים שהגיעו מסיביר דרך מיצר ברינג. אך מחקרים חדשים טוענים שייתכן שהפולינזים והדרום אמריקאיים נפגשו מאות שנים לפני הגעתם של מגלי הארצות הספרדים לחופי אמריקה.

העדויות לכך מגיעות מכמה כיוונים: הסירות ששימשו את תושבי צ'ילה וטהיטי לא רק בנויות בצורה דומה מאוד, אלא אפילו השמות שלהן כמעט זהים: קייאלו (kialu) בדרום אמריקה וקיאלואה (kialoa) באיים הפולינזיים. הבטטה האמריקאית הגיעה לאיים, והתרנגולות האסיאתיות הגיעו לדרום-אמריקה, כנראה עוד לפני שהגיעו לשם האירופים (אם כי לא כולם מסכימים עם קביעה זו). ולבסוף, מחקרים גנטיים מצביעים על ערבוב גנים בין האוכלוסייה הדרום אמריקאית לפולינזית. החוקרים משערים שהפולינזים היו אלה שהגיעו לאמריקה ולא להפך, שכן תושבי דרום אמריקה לא התפרסמו כיורדי ים.

אם ההשערה נכונה, הרי שהפולינזים כבשו את כל האוקיינוס השקט - מאסיה במערב ועד אמריקה במזרח. אך בין שהגיעו לאמריקה ובין שלא, אין ספק שהם היו השייטים ומגלי הארצות הנועזים ביותר שידע העולם. הרבה לפני הספינות הגדולות שבהן הפליגו מגלי הארצות האירופים, סירות הקאנו הפולינזיות הובילו את אנשיהן אל כמה מהאזורים המבודדים ביותר בעולם, מונחות על ידי הכוכבים וידע העובר מדור לדור.