היום לפני: הקרב על גילוי אמריקה

הרבה אנשים זכו שייקראו על שמם רחובות ואפילו ערים. אחדים מצאו את עצמם הופכים לשמות של ערים ואפילו ארצות ומדינות. אך רק אדם אחד, אמריגו וספוצ'י (Vespucci), זכה להנציח את עצמו ביבשת שלמה. כל שהיה צריך בשביל זה היה קצת פוליטיקה בינלאומית, זיוף ראיות היסטוריות, ובעיקר – לא להיות שם ראשון.

בשלהי המאה ב-15 החל עידן "מגלי הארצות", שהפך את ספרד ופורטוגל, ואחריהן בריטניה, צרפת, הולנד ומעצמות אירופיות נוספות, לשליטי חלק ניכר מהעולם. במשך כשלוש מאות שנה של התפשטות השתנה העולם באופן יסודי: מתיישבים מאירופה דחקו בנשק ובמחלות את רגליהן של אוכלוסיות מקומיות, הביאו מיליוני עבדים שחורים מאפריקה לאמריקה, הפיצו את הנצרות, ובתמורה לסבל שגרמו החזירו איתם לאירופה שלל אוצרות: זהב, עגבניות, תפוחי אדמה ועוד.

את היציאה מאירופה ל"גילוי" ארצות אחרות, למורת רוחם של תושביהן המקוריים, החלו יורדי הים הפורטוגלים כבר בראשית המאה ה-15, אך את הדחיפה הגדולה מערבה נתנו דווקא שכניהם מספרד. ב-1492 הסתיימו מאות שנים של מלחמות דת בחצי האי בניצחון מלא של הנוצרים על הכופרים המוסלמים. שליטי המדינה המאוחדת, מלך ארגון פרננדו השני ואשתו מלכת קסטיליה איזבלה הראשונה, הפנו את פניהם החוצה, למסחר והתפשטות. כאן התחיל "עידן התגליות", והתחרות המסחרית והפוליטית בין ספרד לפורטוגל השתלבה עם התגליות הטכנולוגיות של הרנסנס לתהליך שעיצב מחדש את מפת העולם.

הספינות החדשות

"מגלי ארצות" היו כמובן גם לפני 1492. כבר בימי הביניים הגיעו הוויקינגים לאמריקה, והסינים עסקו אף הם בחקר האוקיינוסים בראשית המאה ה-15. אולם השיט בימים היה מסוכן וקשה. המפנה, כמו במקרים רבים, היה טכנולוגי, ובראש ובראשונה פיתוח ספינות הקאראק והקרוולה בידי הפורטוגלים. איתן יכלו סוף סוף הימאים לגבור על זרמים ורוחות ששלחו עד אז כלי שיט רבים למצולות האוקיינוס.

הקאראקים היו ספינות גדולות ויציבות, בעלות שלושה או ארבע תרנים, שבזכות גודלן והמבנה שלהן היו מסוגלות להתמודד היטב עם סערות ולהעביר מטענים גדולים לאורך חופי אפריקה ואפילו בים הפתוח. הקרוולות היו ספינות קטנות יותר וקלות, בעלות יכולת תמרון גבוהה שאפשרה להן לשוט נגד כיוון הרוח. יכולת התמרון הזאת עשתה אותן אהובות במיוחד על מגלי הארצות המוקדמים.

לפיתוח הספינות נלוו שיפורים טכנולוגיים משמעותיים נוספים בתחומי הקרטוגרפיה, האסטרונומיה, הניווט והנשק. סייעו במיוחד המפות החדשות שהכינו הערבים, בין השאר בעזרת ידע יווני קדום, שחשפו עבור האירופים את המבנה של יבשות אפריקה ואסיה. בהדרגה למדו הימאים האירופיים להכיר את שמי חצי הכדור הדרומי ולנווט על פיהם ובמקביל להתפתחות המסחר הגלובלי פותחו גם הטלסקופ המודרני (תחילת המאה ה-17) הסקסטנט (1730), הגירוסקופ (1743) וכמובן מפות ימיות יותר ויותר מדויקות והכרות מעמיקה עם משטר הרוחות והזרמים העולמי.

המירוץ להודו

כיבוש גרנדה המוסלמית בדרום ספרד הכניס כאמור הון רב לקופתם של פרננדו ואיזבלה והם התפנו להוציא אותו על תחרות עם פורטוגל, שבאותם ימים כבר החלה להתפשט לאיים האזוריים ולאיים הקנריים. אחד מאלה שידע לנצל היטב את המצב היה כריסטופר קולומבוס, שאפתן והרפתקן ממוצא איטלקי שחיזר אחרי מימון לאתגר גדול שחשב שיכניס לו ולמממניו הון רב ותהילה – מציאת הנתיב המערבי מאירופה להודו. על פי חישוביו השגויים, שהתבססו על אומדן מוטעה של רדיוס כדור הארץ, מסלול כזה היה אמור לקצר מאוד את דרכי המסחר למזרח הרחוק.

קולומבוס פנה תחילה לפורטוגלים, שהיו שקועים באותה שעה בחיפוש אחרי נתיב השיט המזרחי סביב אפריקה, וכשדחו אותו פנה לספרדים וקיבל מהם מימון חלקי למשלחתו והבטחה לרווחים גדולים ומינוי למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות. במסעו הראשון, שנעשה בספינות קרוולה, הוא הגיע לאיי בהאמה ולקובה, והמשיך משם להיספניולה (האיטי והרפובליקה הדומיניקנית של היום) ומשם חזר לספרד כשהוא משוכנע שהגיע לאיי הודו.

במסעותיו הבאים הגיע נחת קולומבוס ב-1498 גם במרכז אמריקה, אך חשב שמדובר בעוד אי גדול, ולא הצליח למצוא דרך להמשיך משם מערבה, להודו. הכישלונות במציאת נתיב סחר חדש גרמו לו לאבד את חנו בעיני הכתר הספרדי, שלא השכיל עדיין להבין שהוא גילה עבורם פרס הרבה יותר גדול – יבשת חדשה לאכלס ולבזוז.

בינתיים המירוץ מערבה התחמם, כשבשנת 1497 ג'ובני קבוטו (Chabotto) הוונציאני גילה בשליחות הבריטים את צפון אמריקה ונחת בנובה סקוטיה. הוא ביטל כך למעשה את תוקפו של צו שפרסם האפיפיור שלוש שנים בלבד קודם לכן וקבע שהארצות החדשות שיתגלו במערב יחולקו בין פורטוגל לספרד. הפורטוגלים המשיכו ללטוש את עיניהם בעיקר לכיוון השני, וב-1498 היה וסקו דה-גאמה לאירופי הראשון שהקיף את אפריקה והגיע להודו דרך הים, וכך פתח את הנתיב הימי מזרחה.
 

וספוצ'י מעיר את אמריקה. תחריט של האמן האיטלקי גו'באני סטרדאנו, בערך מ-1638| מקור: ויקיפדיה

ארץ חדשה

שנים באו וחלפו להן ובאירופה לא ניחשו שכל התגליות החדשות הללו הן חלק מיבשת שלא הייתה מוכרת להם. ההבנה הזאת באה לבסוף רק בשנת 1501, תשע שנים אחרי מסעו הראשון של קולומבוס, בזכות הרפתקן איטלקי נוסף – אמריגו וספוצ'י מפירנצה, בן למשפחה רבת השפעה באיטליה של עידן הרנסנס.

וספוצ'י היה סוחר בציוד ימי, שהגיע לסביליה שבספרד כנציגה של משפחת מדיצ'י לענייני ציוד לאוניות, והפך בהמשך לספק אוניות עצמאי, בין השאר למגלי הארצות של סוף המאה ה-15. עד מהרה הוא התחיל להתעניין בעצמו ברווחים הגדולים שמסעות החקר הללו הבטיחו לראשי המשלחות, והפך מסוחר למגלה ארצות בעצמו.

קשה לדעת בביטחון מתי היה מסעו הראשון של וספוצ'י, שכן חלק ניכר מהמידע על אודותיו הגיע מדיווחיו בלבד, בלי ראיות נוספות שיחזקו אותו. יש סבירות גבוהה שחלק מסיפורי המסעות הוא המציא בדיעבד כדי לפאר את עצמו ולזכות בקרדיט של האירופי הראשון שדרך על אדמת היבשת החדשה.

למעשה, עיקר המידע על מסעותיו מגיע משני מכתבים, ששלח למקורביו בשובו ממסעותיו. הראשון נכתב ב-1501 לפטרונו לורנצו דה מדיצ'י ועליו נרחיב בהמשך. המכתב השני והשנוי במחלוקת, נשלח כביכול למושל פירנצה פיירו סודריני (Soderini) בשנת 1504 וסקר ארבעה מסעות שערך כביכול, שהראשון מביניהם הביא אותו בשנת 1497 למרכז אמריקה. נראה שווספוצ'י בדה את המסע הזה מלבו, שכן יש עדויות שבאותה שנה הוא היה בסביליה ועסק בארגון ציוד למשלחת השלישית של קולומבוס. פרט למכתב זה אין כל עדות נוספת לקיומו של המסע הזה.

את מסעו האמיתי הראשון ערך וספוצ'י כנראה רק ב-1499, במשלחת משותפת עם אלונסו דה-אוחידה בחסות ספרדית, שהביאה אותו לטרינידד ולוונצואלה. אולם מסעו המשמעותי באמת היה זה שיצא לדרך ב-13 במאי 1501, הפעם תחת דגל פורטוגל. לפי דיווחו, המופרז כנראה, הוא שט לאורך החוף המזרחי של דרום אמריקה, לאורך כמעט 4,000 קילומטר, עד לפטגוניה. גם אם לא הרחיק עד כדי כך דרומה, ברור שגודל היבשה שבה חזה לאורך חופי ברזיל של היום היה מסחרר. לווספוצ'י לא נותרו ספקות – לא מדובר באיי הודו וגם לא במזרח אסיה, אלא ביבשת חדשה וענקית.

בשובו לליסבון כתב לפטרונו ממשפחת דה מדיצ'י כך:

"האל הואיל להראות לנו יבשת, ארצות חדשות, ועולם בלתי מוכר. בראותנו את אלה נמלא לבנו שמחה [...] ידענו שארץ זו יבשת היא ולא אי, הן כי קו החוף שלה ארוך ובלתי מתפתל למרחקים, והן בשל היותה מיושבת באינספור תושבים".

לפי הנטען במכתב לסודריני, וספוצ'י יצא למסע נוסף בשנת 1503, אולם גם לזה אין ראיות נוספות. במקביל החל לקדם את מעמדו ואת שמו כ"מגלה אמריקה". מכתביו למדיצ'י ולסודריני פורסמו בשפות רבות בכל רחבי אירופה. הוא תיאר בהם את מסעותיו בפירוט רב, כולל התרבויות שפגש בדרכו, מנהגיהן ואמונותיהן, התזונה של ה"ילידים" ואפילו המנהגים המיניים שלהם. וספוצ'י קנה לו שם של מגלה ארצות דגול, ולו רק לזמן קצר. וספוצ'י עצמו התענג על ההצלחה וכתב שהוא שמח "להשאיר אחריי תהילה מסוימת אחרי מותי".

מסלול מסעו של וספוצ'י במפה של ולדזימילר. הנציח את השם "אמריקה" | מקור: ויקיפדיה

תהילה קצרה

התהילה הזאת הייתה גדולה בהרבה מכפי שניתן היה לשער. בין השאר היא שכנעה את הגיאוגרף הגרמני מרטין ולדזימילר (Waldseemüller) לכתוב ב-1507 בספרו "מבוא לקוסמוגרפיה" על ארבעת מסעותיו של אמריגו וספוצ'י ולקרוא ליבשת "אמריקה", על שמו: "הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמם מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע, הארץ של אמריגו, או אמריקה על שם אמריגו שגילה אותה, אדם ברוך כישרון", כתב.

וספוצ'י עצמו זכה לכבוד רב בספרד, הפך רשמית לאזרח ב-1506 וכעבור שנתיים מינה אותו המלך פרדיננד ל"נווט הראשי" של הממלכה, לאות הוקרה על תגליותיו. למרבה הצער לא נותרו לו שנים רבות ליהנות מהתהילה, וב-1512 הוא מת ממלריה בספרד, בגיל 58. בינתיים מקטרגיו החלו לכרסם במעמדו והעלו טענות על אמינות מכתביו, שגרמו לו כמעט להישכח עם השנים. גם ולדזימילר שינה את דעתו ולא חזר להשתמש בשם אמריקה בשלוש המפות הבאות שפרסם, אך השם עצמו כבר התקבע בתודעה הציבורית.

מסעות "גילוי הארצות" המשיכו גם בשנים הבאות, ואיתם נולדו הקולוניאליזם והאימפריאליזם, כשהמעצמות האירופיות חילקו את העולם ביניהן תוך התעלמות מהתושבים המקומיים שחיו שם מאות ואלפי שנים לפני שהאדם הלבן "הואיל בטובו" לגלות אותם. מקובל לומר שעידן התגליות הסתיים בסוף המאה ה-17, כיוון שבשלב הזה הטכנולוגיה הימית השתפרה מספיק כדי שהימאים יוכלו להגיע לכל מקום בעולם. היבשת החמישית, אוסטרליה, התגלתה ב-1606, אך נחקרה רק ב-1770 במסעו המפורסם של ג'יימס קוק. אנטארקטיקה התגלתה רק ב-1820.

אחרי 1911, עם כיבוש הקוטב הדרומי, לא נותרו עוד ארצות לגלות על פני כדור הארץ. מאז הגיעה האנושות גם לפסגות ההימליה, לתהומות האוקיינוסים ואפילו לירח, במירוץ על יוקרה ומעמד בין שתי המעצמות החדשות – ארצות הברית וברית המועצות. מה יהיה היעד הבא? אולי מאדים.