אפילו החלליות המשוכללות ביותר מגיעות בקושי לקצה מערכת השמש. האם נוכל יום אחד לפרוץ את הגבול הזה ולשלוח בני אדם למערכות שמש מרוחקות?

כמעט שישה עשורים מאז החל עידן החלל, האנושות עדיין משולה לאדם הספון בביתו ואינו יכול לצאת. כמה מאות אסטרונאוטים הגיחו אל המרפסת, המסלול הנמוך סביב כדור הארץ, וכ-30 בלבד הצליחו לצאת לגינת הבית – הירח. מהם רק 12 זכו ממש ללכת על פניו.

חלליות לא מאוישות בודדות הצליחו לבקר בבתי השכנים, כמו מאדים, נגה, צדק ושבתאי, ורק שלוש חלליות לא מאוישות יצאו למסעות ארוכים קצת יותר במורד הרחוב: שתי חלליות וויאג'ר (Voyager) ששוגרו בסוף שנות ה-70 ונמצאות בשולי מערכת השמש, והחללית New Horizons שחלפה אשתקד ליד פלוטו, ועשויה להגיע לקצה מערכת השמש בסוף העשור הבא.

אבל מערכת השמש שלנו היא רק אחת מרבות. רבות מאוד. הגלקסיה שלנו, שביל החלב, מכילה כ-200 מיליארד שמשות, ואנו כבר יודעים שלרבות מהן יש כנראה גם כוכבי לכת. שביל החלב שלנו עצמו הוא רק גלקסיה אחת מתוך רבות מאוד: הערכות שמרניות מדברות על מאה מיליארד גלקסיות ברחבי היקום. סדרי הגודל האלה קשים מאוד לתפיסה. קוטרו של שביל החלב הוא כמאה אלף שנות אור. כלומר, אם ננוע במהירות האור יידרשו לנו 100 אלף שנים לחצות אותה מקצה לקצה.

השמש הקרובה אלינו ביותר, פרוקסימה קנטאורי, רחוקה מאיתנו 4.25 שנות אור. כלומר בטיסה במהירות האור יידרשו לנו יותר מארבע שנים להגיע אליה ואל כוכב הלכת שהתגלה לידה, שעשוי להיות "תאום ארץ". אבל גם החלליות המהירות ביותר שלנו רחוקות מאוד ממהירות האור. אם החללית New Horizons, שעוברת יותר ממיליון ק"מ ביממה, הייתה מנסה להגיע לפרוקסימה קנטאורי, המסע היה נמשך כ-70 אלף שנה!

האם האנושות תוכל אי פעם להתקרב לטיסה במהירות האור? האם נוכל לבקר במערכות שמש אחרות? התשובה לשאלות האלה עשויה לא רק לספק את סקרנותנו אלא גם להציל אותנו. אחרי הכול, כדור הארץ יסיים את חייו בעוד כחמישה מיליארד שנים, כשהשמש תתנפח ותבלע אותו לפני קריסתה. אבל עוד הרבה לפני כן ייתכן שסכנת השמדה – התנגשות עם אסטרואיד גדול או אסון מעשה ידי אדם – תחייב את האדם למצוא בית חדש.

בעשורים האחרונים עלו לדיון כמה וכמה טכנולוגיות שעשויות לאפשר לנו לפרוץ את גבולות החלל הקרוב אלינו. קצתן עדיין דמיוניות למדי, ואחרות מתקרבות לקצה המעשי של הסקלה, גם אם יישומן ידרוש עוד שנים רבות של מחקר ופיתוח.

החומר היקר בעולם

בשנת 1928 חזה הפיזיקאי הבריטי פול דיראק (Dirac) את קיומו של חלקיק מוזר, אנטי-אלקטרון. הוא פיתח את המשוואות המתארות את התנהגות האלקטרון והגיע למסקנה שהן מאפשרות קיום של חלקיק זהה, אבל בעל מטען חיובי במקום שלילי. כעבור שנים אחדות התברר שחלקיקים כאלה אינם רק תוצאה מוזרה של חישוב מתמטי, אלא אכן קיימים במציאות. למעשה, יש לא רק אנטי-אלקטרונים (או פוזיטרונים) אלא גם אנטי-פרוטונים, והם יכולים להרכיב יחד אטומים שלמים של אנטי-חומר. כשאנטי-חלקיק פוגש את החלקיק המקביל שלו, שניהם מתאיינים (מלשון אין) והופכים לכמות אדירה של אנרגיה.

האנרגיה האדירה המשתחררת במפגש בין חומר לאנטי-חומר יכולה לכאורה להניע רקטות וחלליות במהירות אדירה. פיזיקאים חישבו שדי בארבעה מיליגרם של פוזיטרונים כדי לאפשר לחללית להגיע מכדור הארץ למאדים בתוך שבועות אחדים, במקום כתשעה חודשים כיום. אך השגת אנטי חומר בכמויות כאלה אינה עניין של מה בכך. פיזיקאים במאיצי חלקיקים גדולים, כמו CERN, מסוגלים לייצר עשרות או מאות אטומים של אנטי-מימן, אבל הכמות הזו רחוקה מלהספיק ליישומים מעשיים.

אנטי חומר נחשב כיום למוצר היקר בעולם, ומחירו של גרם אחד נאמד בטריליוני דולרים, אם כי שום מקום לא ייצר עד כה כמות שאפילו מתקרבת לכך. השקעת האנרגיה האדירה הדרושה לייצור אנטי-חומר הופכת את העניין בלתי כדאי להחריד. מנועי אנטי-חומר יוכלו להפוך כלי חשוב להנעת חלליות רק אם תימצא דרך יעילה לייצר אותו, או לחילופין לאסוף אנטי-חומר בחלל.


אנרגיה בעוצמה אדירה, אבל במחיר של טריליוני דולרים. הדמיה של רקטת אנטי חומר | מקור: נאס"א

פיצוץ גרעיני בחלל

דרך אפשרית נוספת להניע חלליות למרחקים עצומים היא אנרגיה גרעינית. כיום לוויינים וחלליות נעזרים בגנרטורים גרעיניים לייצור חשמל. מכשירים כאלה מופעלים בחומר רדיואקטיבי, בדרך כלל פלוטוניום, ומייצרים חשמל מהחום שנוצר במהלך ההתפרקות שלו. הגנרטורים הגרעיניים מספקים חשמל להפעלת מכשירי החללית, בעיקר במשימות ארוכות טווח ורחוקות מהשמש, שם אין די אור לייצור אנרגיה סולרית.

גנרטורים רדיואקטיביים מיועדים לפעולה ממושכת, אך אינם מייצרים דחף שיכול להאיץ את החלליות. דחף כזה אולי אפשר להשיג מפיצוץ גרעיני ממשי, של פצצת אטום. "אפשר לבנות חללית עם מגן קרינה גדול מאחור ודרכו להשליך פצצות. הקרינה מהפיצוץ תדחוף את החללית קדימה, ועם כמה פצצות כאלה אפשר להגיע למהירות יפה", אומר מהנדס החלל יואב לנדסמן, בעל הבלוג מסה קריטית ומהנדס המערכת הראשי של SpaceIL, העמותה הפועלת להנחית חללית ישראלית לא מאוישת על הירח. "זה שימוש לא רע בפצצות אטום יחסית לחלופה, ואפילו אפשרי תיאורטית, אבל כנראה לא יישומי בזמן הקרוב, בעיקר בגלל בעיות בטיחות".

חישובים שנעשו בשנות ה-50 וה-60 העלו כי חללית גרעינית כזו תוכל להגיע לעשירית ממהירות האור – מהירות שתאפשר למה להגיע לפלוטו וחזרה תוך שנה. אך גם במהירות כזאת עדיין יידרשו כמה עשרות שנים כדי להגיע למערכת השמש הסמוכה, ובחללית מאוישת יש סכנה של ממש מהקרינה. תוכניות ראשוניות של חלליות כאלה נותרו בסופו של דבר על הנייר בלבד בגלל שיקולי בטיחות והאיסור על ניסויים גרעיניים.


"שימוש לא רע בפצצות אטום, אבל כנראה לא יישומי בזמן הקרוב". יואב לנדסמן | צילום באדיבותו

כור היתוך ומשפך

התהליך ההפוך מהביקוע הגרעיני המתרחש בפצצות אטום הוא היתוך גרעיני. במקום לגרום לפירוק הגרעין של אטום גדול כמו אורניום, לוקחים אטומים קטנים כמו מימן ומאחים אותם לגרעין של אטום קצת יותר גדול, כמו הליום. התהליך הזה מתרחש דרך קבע בשמש ומייצר אנרגיה רבה. הוא גם בטיחותי לאין שיעור לעומת תהליך הביקוע, משום שאינו פולט חומרים רדיואקטיביים.

החיסרון הגדול של ההיתוך הגרעיני הוא שדרושה אנרגיה רבה יחסית כדי להתחיל את התהליך. בפצצות מימן, המייצרות בהיתוך גרעיני אנרגיה רבה פי מאה מפצצות אטום רגילות, תהליך הפיצוץ מתחיל בביקוע גרעיני, שמספק את האנרגיה הדרושה להיתוך. החלום של מדענים על היתוך קר, שאינו דורש את החום האדיר של השמש או של פצצה גרעינית, יישאר כנראה בגדר חלום.

כור היתוך גרעיני יכול לפתור את בעיית הטיסה המהירה בחלל, משום שהוא מספק אנרגיה רבה עוד יותר מפצצות אטום, בלי בעיות הבטיחות הנלוות. זאת ועוד, החלל אינו ריק לגמרי, ואטומי מימן רבים למדי מרחפים בו. אילו הייתה לנו דרך ללקט אותם ולהזינם למנוע היתוך, הייתה לנו לכאורה אנרגיה אינסופית למסע מהיר מאוד ברחבי החלל.

הוגה הרעיון, רוברט בוסארד (Bussard) חישב שמנוע כזה, המכונה מגח-סילון (ramjet), במשקל של אלף טונות, יוכל לשמור על תאוצה קבועה של 1g – התאוצה שאנו חשים במצב רגיל כשהכבידה של כדור הארץ מושכת אותנו ושגופנו רגיל אליה. טיסה של שנה בתאוצה כזאת תביא את החללית ל-77 אחוז ממהירות האור, מהירות שהופכת את המסע הבין כוכבי לאפשרות מתקבלת על הדעת.

זאת ועוד, על פי תורת היחסות של איינשטיין, הזמן נע לאט יותר ככל שמהירות התנועה מתקרבת למהירות האור. החללית שתנוע במהירות כזו תוכל להלכה לחצות את כל היקום הנראה במהלך חייהם של אנשי הצוות, אף על פי שמחוץ לחללית יחלפו מיליארדי שנים.

הפיזיקאי האמריקאי מיצ'יו קאקו (Kaku) כתב בספרו "הפיזיקה של הבלתי אפשרי" (הוצאת אריה ניר) שכדי לאסוף די אטומי מימן להפעלת מנוע כזה תזדקק החללית למעין משפך בקוטר של 160 ק"מ. אפשר תיאורטית להרכיב מתקן כזה בחלל, בתנאי חוסר כבידה, ולייצר מנוע חלל שייקח את האנושות לקצות היקום בלי צורך בדלק נוסף. הבעיה היא שאיננו מסוגלים עדיין לבנות כור יעיל להיתוך מימן בלי להשקיע בתהליך יותר אנרגיה ממה שהוא מייצר. בלי זה, בעיות האנרגיה ימשיכו להטריד אותנו על כדור הארץ, והטיסה למרחקים אדירים בחלליות ענק תישאר חלום רחוק.


משפך ענקי לאיסוף מימן וכור היתוך גרעיני. הדמיה של חללית מגח-סילון | מקור: נאס"א

הרימו עוגן, הניפו מפרש

קרינת השמש משמשת כיום לייצור חשמל בחלליות ולוויינים רבים, אבל אחת היוזמות היותר מעניינות עושה בה שימוש לייצור דחף חללי. אור השמש מפעיל לחץ קטן אבל קבוע, ולכאורה אפשר לנצל אותו למסע בחלל בעזרת מפרש מתאים, שמחזיר חלק מהקרינה ולכן נהדף בעזרתה מהשמש והלאה. המפרש צריך להיות קל מאוד וגדול מאוד ביחס לחללית, ויש למצוא שיטה יעילה לפרוש אותו בחלל, פעולה שהיא הרבה פחות טריוויאלית מאשר בכדור הארץ, בהיעדר אוויר. 

לאחר כמה ניסיונות כושלים של חלליות כאלה, שיגרה יפן בהצלחה בשנת 2010 את החללית איקרוס (IKAROS, קיצור של Interplanetary Kite-craft Accelerated by Radiation Of the Sun, כלומר רכב עפיפוני המואץ בקרינה השמש. השם כמובן רומז לבנו של דדלוס מהמיתולוגיה היוונית, שבנה עם אביו כנפיים כדי לברוח מהכלא, אך בסיפור הזה איקרוס נהרג לאחר שהתקרב לשמש והיא התיכה את הדונג שחיבר את הנוצות). החללית מונעת בעזרת מפרש שגודלו 196 מטרים רבועים (14x14 מטר). כמה מחלקיו משנים צבע בעזרת שכבה דקיקה של LCD, מה שמאפשר לשנות את החזר הקרינה ולכן גם את נתיב החללית.

לאחר שבעה חודשי טיסה חלפה החללית סמוך לכוכב הלכת נוגה, וכך השלימה טיסה בין-פלנטרית ראשונה בעזרת מפרש שמש. לאחר מכן היא נכנסה למסלול סביב השמש וממשיכה בו גם כיום. גם סוכנות החלל האמריקאית וגופים נוספים עושים ניסויים בטכנולוגיה הזאת, בעיקר בחלליות זעירות.

"במעבר של מפרשי שמש מחלליות זעירות לחלליות ענק מאוישות, צריך להתחשב במסה של החללית. ככל שהיא גדולה יותר, המפרש צריך לגדול בהתאם, לכן חללית גדולה תדרוש מפרש עצום שגודלו כמה קילומטרים, ואפילו מאות קילומטרים רבועים. זה אתגר עצום", מסביר לנדסמן. "מצד שני, היתרון של חללית כזו הוא שהיא אינה צורכת דלק. בעיה נוספת היא כיצד להאט חללית כזו אחרי שצברה מהירות, וכמובן להחזירה הביתה. ייתכן שלשם כך היא תצטרך לרתום את הקרינה של שמשות אחרות שתבקר בהן".


שינויי הצבעים מאפשרים לתמרן את החללית. הדמיה של IKAROS בחלל | איור: Andrzej Mirecki, מקור: ויקיפדיה

לייזר שאינו קיים עדיין

אם קרינה יכולה להאיץ חלליות עם מפרש, מדוע להסתפק בקרינת השמש? מיזם חדש ומלהיב שעלה לכותרות השנה מציע לשגר חלליות קטנות יחסית ולהניע אותן בעזרת קרן לייזר רבת עוצמה. "חלליות שגודלן כטלפון חכם, עם מפרש של כמה מטרים וקרן לייזר חזקה בקוטר של כמה מטרים שתתמקד בדיוק במפרש שלהן, יוכלו להגיע לחמישית ממהירות האור, כלומר להגיע תוך כ-20 שנה למערכת השמש של פרוקסימה קנטאורי", מסביר פרופ אבי לייב (Loeb), ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד וגם ראש הוועדה המייעצת למיזם החדש Breakthrough Starshot, שמממן איל ההון הרוסי יורי מילנר, ושותפים לו בין השאר פרופ' סטיבן הוקינג ומייסד פייסבוק, מרק צוקרברג.

"מדובר בלייזר שעדיין לא קיים כמותו, שמייצר רמות אנרגיה דומות לאלה הדרושות לשיגור מעבורת חלל. זה אפשרי בזכות היכולת שהתגלתה בשנים האחרונות לחבר כמה קרניים קטנות לקרן אחת רבת עוצמה, וכן בזכות המזעור של האלקטרוניקה שהתקדם מאוד", מסביר לייב. "הרקטות הכימיות המשמשות כיום לשיגור מספקות לחללית מהירות של 20-15 ק"מ בשנייה, וזה כמעט לא השתנה מאז ראשית עידן החלל. אנחנו רוצים להגיע למהירות גבוהה פי אלף, באמצעות דחף לייזר ממוקד של כמה דקות על כל חללית. זו תהיה קפיצת מדרגה גדולה – אבל אפשרית".

מילנר חובב החלל, הקרוי על שמו של טייס החלל הראשון, יורי גגרין, השקיע בשלב הראשון 100 מיליון דולר בבדיקת היתכנות שאמורה להימשך כמה שנים, ובסך הכל צפויה עלות המיזם להגיע לכ-10 מיליארד דולר. שלב הבדיקות כולל את בחינת יעילותה של מערכת כזו בתא ואקום על כדור הארץ, כדי לבחון אם החללית יכולה להגיע למהירות הרצויה.


מהירות גבוהה פי אלף מהנעה כימית רגילה. הזדמיה של קרני הלייזר הממוקדות | מקור: Starshot Breakthrough

לייב ומילנר, שניהם בני 54, מקווים לראות את החלליות שלהם מגיעות למערכת קנטאורי עוד בימי חייהם, אף על פי שלעשרים שנות הטיסה יש להוסיף ארבע שנים שיעברו עד שהאותות והמידע שישלחו החלליות מקנטאורי יעשו דרכם אלינו. מגבלה נוספת של החלליות היא חוסר האפשרות שלהן לחזור, לעצור או אפילו להאט כשיגיעו ליעדן. "הן פשוט יחלפו ליד המערכת הזו וישעטו הלאה", מסביר לייב. "אבל המידע שישלחו פותח לנו חלון חדש לקבל מידע על מערכת השמש הקרובה אלינו".

לייב משוכנע כי חלליות המפרש הקטנות הן המפתח לחקר היקום, ואפילו לחיפוש בית לאנושות בעתיד הרחוק יותר. "אפשר לגלות כל מיני דברים בטלסקופים, אבל אין תחליף לביקור במקומות חדשים, ואת זה אפשר לעשות עם מפרש חלל, כמו שקולומבוס הגיע בספינות מפרש לעולם החדש. החלליות האלה יאפשרו לנו לא רק להגיע למערכות שמש אחרות, אלא גם לחקור טוב יותר את המערכת שלנו. נוכל לשלוח חלליות שיגיעו תוך פחות מיממה לירחים של צדק, ותוך שלושה ימים לפלוטו – משימות שדורשות כיום שנים רבות של טיסה.

חלליות המפרש אולי יפתחו בפנינו את היקום, אך האפשרות שבני אדם יטוסו בהן כדי לצאת ממערכת השמש עדיין רחוקה ביותר. "בשביל לשגר בני אדם לטיסות של שנים צריך חלליות של אלפי טונות, ולשם כך כבר דרושה הנעה המבוססת על היתוך גרעיני", מודה לייב. "אחד היתרונות במערכת שלנו הוא גודלן הזעיר של הספינות, ויעברו לפחות חמישים או מאה שנה בטרם נדע אם אפשר לפתח טכנולוגיה כזו גם לטיסות מאוישות. אני מניח שבני אדם יוכלו לצאת ממערכת השמש בעתיד המאוד רחוק, אבל אולי לא יהיה בכך צורך. יכול להיות שהטכנולוגיה תאפשר לנו לשלב חיים אנושיים עם מרכיבים רובוטיים, ובמקום לשלוח אנשים למקומות רחוקים נוכל פשוט לשלוח לשם את התודעה שלנו".


"קפיצת מדרגה גדולה - אבל אפשרית". פרופ' אבי לייב | צילום: Kris Snibbe, Harvard Gazette

ערים מעופפות

גם אם הטכנולוגיות החדשות יקרמו עוד וגידים, ברור שטיסות מאוישות למרחבי היקום יחייבו ספינות חלל ענקיות. מעין "ערים מעופפות" שאנשים יוכלו לקיים בהן חיים מלאים במשך שנים ארוכות. "אני לא חושב שמישהו יסכים לחיות תקופה ארוכה אפילו במרחב כמו של תחנת החלל הבינלאומית", אומר לנדסמן. "יידרש כאן משהו חדש לגמרי – אולי ספינות חלל ענקיות, שלפחות בטכנולוגיות הקיימות יהיו חייבים לשגר בחלקים ולהרכיב אותן בחלל. ואולי אלה יהיו שיטות אחרות – למשל הקפאה או הרדמה של האסטרונאוטים למשך רוב שנות הטיסה".

בין שהנוסעים יהיו ערים או ישנים, מתכנני החלליות יהיו חייבים להתחשב בהשפעות הלא פשוטות של המסע בחלל על בני האדם. שהות ממושכת בתנאי חוסר כבידה גורמת להרס שרירים, עצמות ורקמות אחרות, אפילו אם מדובר רק בחודשים ספורים בחלל. בטיסות של שנים יצטרכו למצוא פתרון לבעיה, למשל על ידי יצירת כבידה מלאכותית בחלק מהחללית. בעיות נוספות שעלולות להקשות על המסע לחלל הן קרינה עזה, שמסוכנת גם לאדם וגם למכשור הספינה, וכן פגיעה של מטאורים או גרמי שמיים אחרים. הפתרון לשתי הסכנות הוא מיגון החלליות, שידרוש מהן להיות עוד יותר כבדות, מסורבלות ויקרות.

ממשיכים לחדש

לצד התיאוריות המקובלות יחסית שהובאו כאן, צצים חדשות לבקרים רעיונות חדשים לניצול אנרגיה יעיל לטיסות לטווח ארוך. אחד מהם הוא הנעה אלקטרומגנטית (EM Drive) – מנוע שאינו צורך דלק ואינו פולט דבר, ואף על פי כן מייצר דחף. הרעיון מבוסס על גלים הלכודים במערכת סגורה ונעים בין מראות בלי לאבד אנרגיה. לעתים הם יוצרים התאבכות עם פוטונים (חלקיקי אור) שמגיעים מבחוץ, וכך נוצר הדחף בלי שהמערכת מאבדת משהו.

הרעיון נשמע דמיוני, משום שהוא מפר לכאורה את חוק שימור האנרגיה והחומר, אך מפתחו רוג'ר שוייר (Shawyer) טוען בלהט שהוא אכן עובד בלי להפר חוקים. לפני ימים אחדים אישר המכון האמריקאי לאווירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה (AIAA), כי מאמר מחקר בנושא עבר בקרת עמיתים ואמור להתפרסם בסוף דצמבר 2016 באחד מכתבי העת שלו.

רעיון נוסף שפורסם בימים האחרונים הגיע מהיזם הקנדי צ'רלס בומברדיר (Bombardier). לדבריו, מכיוון שעיקר האנרגיה בטיסת חלל מתבזבזת על האצה והאטה, אפשר לבנות מעין חללית דמויית רכבת ארוכה, שתטוס בהתמדה בין כדור הארץ למאדים. לאחר השיגור היא תקבל תאוצה ראשונית מכוח הכבידה של כוכבי לכת שתקיף ותגיע למהירות של כאחוז אחד ממהירות האור (כ-3,000 ק"מ בשנייה), שתאפשר לה לעבור ביומיים את המרחק בין כדור הארץ למאדים. היא תמשיך לנוע במהירות הזו בזכות האנרגיה מהקפתם, ובדרך תקלוט חלליות שיסעו עמה או תשחרר מטענים בלי לשנות את מהירותה.

למרבה הצער, אף שהרעיון נשמע מפתה, בומבדרדיר אינו מסביר איך שולטים ברכבת חלל כזו. כמו כן לא ברור איך חלליות יצליחו להדביק אותה במהירות האדירה הזאת כדי "לתפוס טרמפ". בלי תשובות לשאלות האלה, רכבת החלל תישאר פנטזיה.

לציית לחוקי הפיזיקה

אם נרצה להפוך את הטיסה במרחבי היקום לעניין של מה בכך, עלינו למצוא דרך לעבור את מהירות האור, ששום דבר אינו יכול לנוע מהר ממנה. הרעיונות לטיסה כזו מתבססים על יצירת עיוותים במרחב זמן, כמו מתיחה של היקום במקום אחד וכיווצו במקום אחר, או "חור תולעת" – מעין קרע במרחב-זמן שמאפשר לנו לעבור דרכו למקום אחר ביקום או אפילו ליקום אחר.

"הרעיון שדברים כאלה אפשריים אינו אלא ספקולציה המבוססת על המשוואות של איינשטיין, אך כלל לא ברור אם זה ייתכן תיאורטית, ועל אחת כמה וכמה אם זה ניתן לביצוע יזום ומתוכנן", מסביר לייב. "בינתיים אין תחליף לתנועה בין שתי נקודות בקו ישר ובמהירות שאינה עולה על מהירות האור. נוכל עקרונית להגיע לטיסה במהירות האור רק מהאצת חללית ב-1g במשך שנה. הבעיה היא שבטכנולוגיות הנוכחיות זה דורש יותר דלק ממה שיש בשביל החלב כולו". 

אפילו אם נרצה לצאת למסע פחות שאפתני ולהסתפק בשיגור בני אדם למערכת השמש הקרובה ביותר בטווח של עשרות שנים, ברור שדרושה לשם כך השקעה כלכלית אדירה. "הייתי רוצה לראות דבר כזה קורה, אבל אין לתקווה הזו במה להיאחז", מסכם לנדסמן. "אולי זה יקרה אם חלליות המפרש הקטנות יגלו בכוכב הלכת של פרוקסימה קנטאורי משהו שיגרום לנו להבין שאנו חייבים להגיע לשם בעצמנו, ויניע תהליך של השקעה עצומה כזו".

אז אם מישהו במערכת קנטאורי או במקום אחר במרחבי היקום קורא את הכתבה הזו, אנחנו רוצים לבוא. באמת. רק זקוקים לקצת עזרה בטכנולוגיה. או לפחות לסיוע כספי קטן. 

10 תגובות

  • ארז

    מה בדבר יחסות כללית?

    חבל שלא כתבתם על "מנוע אלקובייר" התיאורטי המאפשר "ליפול" בנפילה חופשית מהר ממהירות האור.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    מנוע אלקובייר

    מנוע אלקובייר הוא אחת ההצעות לרעיונות שהוזכרו בסוף הכתבה, בדבר עיוות של המרחב-זמן כך שיהיה אפשר להגיע ממקום למקום במהירות הגבוהה ממהירות האור. כמו שציינתי בכתבה, יש ספק רב אם לרעיונות כאלה יש אפילו היתכנות תיאורטית, ובכל מקרה המימוש שלהם דורש אנרגיה ואמצעים טכנולוגיים שרחוקים מאוד ממה שאנו יכולים לחלום עליו כרגע.

  • יעל

    לגבי רכבת החלל

    קראתי גם את הכתבה מאחורי הלינק ולא הצלחתי להבין היכן החיסכון באנרגיה. אם רוב האנרגיה מתבזבזת על האצה ועל האטה, אז החלליות שאמורות לתפוס טרמפ עם הרכבת יצטרכו להאיץ למהירות שלה כדי לפגוש אותה ואז להאט מהמהירות שלה כשהן עוזבות.
    אז איפה החיסכון באנרגיה? באותה מידה הן יכולות להתמיד במהירות שהגיעו אליה בעצמן בלי הוצאת אנרגיה נוספת, לא?

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    נקודה מצוינת

    שלום יעל,
    אכן היוזמה של בומברדיר אינה ברורה בנקודה הזו. ייתכן שהכווה היא שהרכבת "תמשוך" חלליות קטנות באופן כלשהו ותסייע להן להאיץ למהירות שלה, אך הדבר אכן אינו מוסבר בפרסומים שלהם. כפי שציינתי בכתבה - בלי תשובות על כמה שאלות יסוד כאלה, היוזמה לא תעבור כנראה את שלב הרעיון

  • עפר

    אם "בריחה" מכאן איננה נראית בעין...

    אזי אולי אפשר להעלות על הדעת התקדמות מדעית שתאפשר בכל זאת המשך קיום חיים על כדור הארץ במצבי קטסטרופה, למשל על ידי נטרול גורמי אסון או מניעת מצבי אסון, ולו בגומחות מגובלות? האם אפשר להעלות על הדעת התערבות עתידית שתשנה את מהלך חיי השמש? בהזדמנות זו, תודה על הסקירה המצוינת!

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    זה לא ממש קשור לנושא הכתבה, אבל מכיוון ששאלת: יש אסונות שאפשר להתגונן מפניהם לפחות במידה חלקית. למשל עליית פני הים הצפויה בעקבות התחממות כדור הארץ לא תכחיד את האנושות, אבל תהפוך את החיים לקשים הרבה יותר (למשל המלחת מקורות רבים של מים מתוקים). גם שינויי אקלים הופכים את החיים קשים יותר, אבל לא יכחידו את האנושות. לעומת זאת, אירועים כמו פגיעה של אסטרואיד גדול או סופה של השמש שלנו, יחוללו כנראה שינויים קיצוניים מאוד, שלא ישאירו כמעט בכלל חיים על כדור הארץ. ייתכן מאוד שהגישה העתידית לא תהיה למנוע את השינויים והאסונות, אלא להתאים עצמנו אליהם: בני האדם יהיו מעין רובוטים שישמרו את התודעה האנושית אבל בתוף גוף הרבה פחות פגיע ומתכלה. לא מעט מחקרים בשנים האחרונות עוסקים בממשק מוח-מכונה, ויכול להיות שהעתיד שלנו הולך לכיוון הזה.

  • משה

    כתבה יפה, אך תוספת קטנה

    יש את פיוניר 10 ו 11 שאף יצאו או בדרך לצאת ממערכת השמש

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    נקודה טובה

    השאלה כמובן איך מגדירים מצב כזה. תיאורטית, פיוניר 10 אמורה להיות היום בגבולות מערכת השמש, אחרי שחלפה ליד צדק בתחילת שנות ה-70. פיוניר 11, שחלפה ליד שבתאי ב-1979, כנראה קצת פחות רחוקה. הבעיה היא שאנו לא יכולים לדעת בדיוק היכן הן, כי הקשר עמן נותק מזמן. האות האחרון מפיוניר 10 התקבל ב-1996, ומפיוניר 11 ב-2002. כך שאין לנו מושג אם הן נפגעו ממטאוריט למשל, וסטו ממסלולן, או התפוצצו. גם אם זה לא קרה, והן אכן בשולי מערכת השמש, אנו לא יכולים לקבל מהן שום מידע, כך שאין להן הרבה ערך כחלליות.

  • משה

    הן וויוג'ר והן ניו הוריזון יאבדו את הקשר

    ובזמני חלל זה יקרה "מחר בבקר"
    יודעים את המיקום שלהן , כי המהירות בחלל קבועה אלא אם כן יש משהו שמפריע. ואין משהו כזה, כי עוד הייתה תקשורת הן עברו את האיזורים אשר עלולים להוות בעיה. וויוג'ר למרות שיצאו מוחר יותר הן יותר מהירות
    קראתי פעם באיזה מקום, שרוב הסיכויים שהחלליות לא תיתקלנה אפילו לא במולקולה אחת של חומר, על אחת כמה וכמה לא מטאוריט.
    החלליות הללו זה דרישת שלום לתרבויות אחרות. אם כי רוב הסיכויים ששמש ענקית כלשהיא תמשוך את החלליות והן תישרפנה , בעוד 100 אלף שנה, מיליון שנה או יותר. רק אם יצליחו ללכוד אותן ע"י יצורים נבונים אולי יהיה לזה ערך.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    נכון מאוד

    נכון, הסיכוי שמשהו יפגע בחלליות קטן ביותר, אבל לא בלתי קיים. גם היתקלות במשהו קטן מאוד, כמו אבן בגודל של חצץ, עשויה לשנות את מסלולן. אכן, כל החלליות האלה יאבדו קשר עם כדור הארץ בעוד כמה שנים, וזה אכן הרף עין במונחים קוסמיים. בהחלט יהיה מעניין אם יצורים תבוניים יאספו את החלליות האלה. הסיכוי לא גדול, אבל בהחלט נחמד לחלום על כך :-)