ידיעות שקריות ליוו אותנו משחר האנושות, עוד הרבה לפני שהמונח "פייק ניוז" בא לעולם, אבל הרשתות החברתיות הפכו אותן לבעיה קשה מאי פעם. למה קל לנו כל כך להאמין להן? ואיך אפשר להימנע מנפילה בפח?

בסתיו 2016, ימים אחדים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, פרסם משתמש ברשת החברתית רֶדִיט מידע מרעיש: המרתף של פיצריה בוושינגטון הבירה משמש מרכז של ארגון פדופיליה, שבראשו עומדת הילרי קלינטון, מועמדת הדמוקרטים לנשיאות, ובכירים אחרים במפלגה הדמוקרטית. ה"הוכחות" לסיפור? כמה תמונות של ילדים מחשבון האינסטגרם של ג'יימס אלפנטיס, בעל המסעדה, והעובדה שאותו אלפנטיס תרם כסף למפלגה הדמוקרטית ושמו אף הוזכר בהודעת מייל שעוזר של קלינטון כתב לה, והודלפה לתקשורת.  

למרות דלות הראיות, הסיפור התפשט במהירות בחוגים הימניים הקיצוניים של ארצות הברית. באמצע נובמבר, כבר לאחר הבחירות, הוא קיבל דחיפה נוספת כאשר תומכים של נשיא טורקיה, ארדואן, שניסו להסיט את תשומת הלב מפרשה אחרת שהוא נחשד במעורבות בה, החלו להפיץ את הסיפור עם ההאשטאג פיצה-גייט (pizzagate). מפגינים החלו להתייצב מול המסעדה, ובדצמבר הגיע לשם אדם חמוש ברובה, פתח באש בתוך המסעדה ודרש לחקור בעצמו את המתרחש במרתפה. לפיצריה הזו, אגב, אין מרתף.

מה גרם לסיפור הזה, ולסיפורים רבים אחרים, להתקבל כאמת אצל חלק ניכר מהקוראים? מדוע שמועות מסוימות נראות לנו אמינות לחלוטין, ואחרות כשקר ברור? מתי נחליט להאמין לסיפור שקראנו ולהעבירו הלאה, ומתי נתעלם ממנו? לכבוד אחד באפריל, ננסה לבדוק את הפסיכולוגיה שמאחורי חדשות הכזב - "פייק ניוז".

מסעדת הפיצה שעמדה במרכז "פיצה-גייט" | ויקיפדיה, Farragutful
לך תוכיח שאין לך מרתף. מסעדת הפיצה שעמדה במרכז "פיצה-גייט" | ויקיפדיה, Farragutful

לשקר יש רגליים

סביר להניח שסיפורים מוגזמים, מתיחות ושמועות מנופחות ליוו את המין שלנו מראשיתו. אנחנו יודעים, בכל אופן, שההגזמות המודפסות הופיעו זמן קצר מאוד לאחר המצאת הדפוס, בדמות עלונים שחלקו ידיעות מרעישות עם הקהל הרחב. ב-1611 דיווחו עלונים כאלו באנגליה על אישה הולנדית שחיה 14 שנה בלי לאכול או לשתות. ב-1654, כך דווח בקטלוניה, התגלתה מפלצת בעלת רגלי עז, גוף אדם, שבע זרועות ושבעה ראשים.

במאה ה-19 החלו להופיע עיתונים, ועד מהרה הם הצטרפו למסיבה. אחת המתיחות המפורסמות ביותר הייתה של הניו-יורק סאן, שפרסם ב-1835 כתבה ארוכה על האסטרונום ג'ון הרשל (בנו של ויליאם הרשל) ומה שגילה כשצפה בירח בטלסקופ חדש ומשוכלל. אותו טלסקופ, טענה הכתבה, איפשר לו לראות לראשונה שעל הירח חיים אנשי-עטלף ענקיים, שמגדלים עזים כחולות ובונים מקדשים מאבני ספיר.

למה פרסמו העלונים והעיתונים סיפורים שבבירור לא היו נכונים? הם עשו זאת, מן הסתם, כדי למכור: הסיפורים המזויפים היו פופולריים מאוד. בעקבות תיאורי האנשים על הירח, למשל, תפוצת הניו-יורק סאן זינקה מ-8,000 עותקים ליום ליותר מ-19 אלף. גם היום, מחקרים מראים שלשקר בהחלט יש רגליים, והוא מצליח להגיע רחוק יותר מהאמת.

במחקר שהתפרסם בשנה שעברה עקבו חוקרים מארצות הברית אחר 126 אלף סיפורים שהופצו בטוויטר בין 2006 ל-2017, ומיינו אותם לחדשות אמיתיות ומזויפות לפי מידע מארגוני בדיקת עובדות שונים, כמו Politifact או Snopes. הם מצאו שהחדשות המזויפות הופצו מהר יותר ובתפוצה רחבה יותר מהחדשות האמיתיות, במיוחד חדשות פוליטיות. אתר באזפיד בדק את הפוסטים בפייסבוק בשלושת החודשים שלפני בחירות 2016 בארצות הברית, ומצא ש-20 הידיעות המזויפות הפופולריות ביותר זכו ליותר מ-8.7 מיליון שיתופים ותגובות. לעומת זאת, 20 הידיעות המובילות מאתרי חדשות אמינים הגיעו רק לכ-7.3 מיליון שיתופים ותגובות. מה גורם לשקר להיות פופולרי יותר מהאמת?

התשובה לא נמצאת בסוג האנשים ששיתפו את הידיעות המזויפות, טוענים החוקרים שחקרו את התפשטות הציוצים בטוויטר. דווקא לאלו שהפיצו את הידיעות האמיתיות היו יותר עוקבים, הם עצמם עקבו אחר יותר אנשים והיו פעילים יותר בטוויטר. היו אלו הפוסטים עצמם: הסיכוי שידיעות מזויפות ישותפו (ירוטווטו) היה גבוה ב-70 אחוזים בהשוואה לאמיתיות. לפחות הסבר חלקי לכך, סבורים החוקרים, יכול להיות מוסבר על ידי החידוש שבשקרים ובזיופים שהופצו. הם בחנו את הידיעות המזויפות ומצאו שהן מכילות בממוצע יותר מידע חדש מהידיעות האמיתיות, ואנשים נטו יותר להגיב אליהן בהפתעה. דברים חדשים מושכים ומסקרנים אותנו, ואנחנו גם משתפים יותר מידע חדש – אם זה מכיוון שאנחנו חושבים שהוא יועיל לאחרים, או כדי להיראות כמי שנמצאים "בסוד העניינים". האמינות של הסיפור, ככל הנראה, היא בעלת חשיבות משנית.

התמונה שפורסמה בניו-יורק סאן ב-1835, מראה כביכול את האנשים שראה הרשל על הירח | ויקיפדיה, Liftarn
אנשי הירח המכונפים, כפי שהוצגו בידיעה המזוייפת של הניו-יורק סאן ב-1835 | ויקיפדיה, Liftarn

אמונות קודמות

אבל חידוש הוא באופן ברור לא כל הסיפור. אנחנו עדיין צריכים להסביר מדוע קשה לנו לזהות שסיפורים מסוימים הם מומצאים, גם כאשר אנשים אחרים יבטלו אותם מיד כשקר. חוקרים רבים טוענים שהסיבה לכך היא התפיסות המוקדמות שלנו, שצובעות את הידיעות שאנחנו שומעים או קוראים.

הטיית האישוש (confirmation bias) היא הנטייה שלנו לשים לב, לזכור וגם להאמין לסיפורים ולמקרים שמתיישבים עם מה שחשבנו מראש, בעוד פרטים שאינם תואמים לאמונותינו נשכחים במהרה. גם כשאנו נתקלים בסיפורים או בפוסטים ברשתות החברתיות, אנחנו שופטים אותם לפי ההתאמה שלהם לדעות המוקדמות שלנו. ב-2016 התפרסם בפייסבוק "מם" שציטט דברים שאמר, לכאורה, דונלד טראמפ בראיון ב-1998: "אם הייתי מתמודד [לנשיאות – י.א.], הייתי עושה זאת כרפובליקאי. הם הקבוצה הטיפשה ביותר של בוחרים בארצות הברית. הם מאמינים לכל דבר שאומרים בפוקס ניוז. הייתי משקר והם היו אוכלים את זה".

ה"ציטוט" הוא המצאה גמורה: טראמפ מעולם לא אמר את הדברים האלה. אבל רבים מאוד האמינו לכתוב והמם שותף והופץ ברחבי הרשת. הפסיכולוג דיוויד בראוכר (Braucher) היה אחד המשתפים, ובבלוג באתר Psychology Now הוא הסביר מה גרם לו להאמין: "תמיד האמנתי שדונלד טראמפ נכנס למרוץ לנשיאות בשביל לגרוף רווח לעצמו. בנוסף, לא נראה היה שהוא 'נשוי' אידיאולוגית למפלגה מסוימת. הוא תרם לשתי המפלגות במשך השנים. אז כשראיתי את המם כלל לא עלה בדעתי שהוא עשוי לא להיות אמיתי. התעלמתי מהעובדה שבתמונה הוא נראה צעיר בעשר שנים מגילו בתאריך שצוין, ושפרסום אמירה כזו מזיק באופן ברור למי שרץ לנשיאות. זה פשוט התאים למה שכבר חשבתי, וקניתי את זה".

דבר דומה התרחש כנראה במוחם של אנשים המחזיקים בעמדות ימניות קיצוניות, כשקראו את הדיווח על "פיצה-גייט". הם האמינו מראש שהמפלגה הדמוקרטית מעורבת בעניינים "לא כשרים", ושהילרי קלינטון היא אדם מפוקפק שאי אפשר לסמוך עליו. סיפור הפדופיליה התאים לתפיסות האלה, והם שיתפו אותו בלי שטרחו לבדוק אם הוא אמיתי.

המם שהופץ לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב
זה אולי נשמע כמו טראמפ, אבל הוא מעולם לא אמר את זה. המם שהופץ לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב

ידע מול שבטיות

הטייה קוגניטיבית נוספת המשפיעה על הדרך שבה אנחנו קוראים פוסטים וידיעות היא הנטייה שלנו לשבטיות, לחלוקה של בני האדם ל"אנחנו" ו"הם". מידע שאנחנו מקבלים מאנשים השייכים לקבוצה שלנו – חברים, בני משפחה, אנשים בעלי תחומי עניין משותפים, דת, או דעות פוליטיות – ייראה לנו אמין יותר מאשר מידע שהגיע מחוץ לקבוצה. בנוסף, אנחנו בוחרים לאיזה מידע להתייחס ברצינות ומאיזה להתעלם בהתבסס על מידת התאמתו לערכים ולאמונות של הקבוצה שלנו.

בעבר ההנחה הרווחת הייתה שככל שאנחנו יודעים יותר, וככל שאנחנו טובים יותר בחשיבה לוגית ומדעית, כך יהיה קשה יותר "להפיל אותנו בפח" ולגרום לנו להאמין במשהו שאינו נכון. אך מחקרים מהשנים האחרונות מראים שזה לא בדיוק המצב, ושחשיבה מדעית יכולה לשמש אותנו דווקא כדי לחזור ולדבוק בתפיסות השבטיות.

ב-2012 התפרסם מחקר שבו בדקו החוקרים את הדעות של נשאלים לגבי ההתחממות הגלובלית, וביקשו מהם להעריך עד כמה היא מסוכנת "לבריאותם של בני אדם, בטחונם ושגשוגם". במקביל, החוקרים בחנו גם את האוריינות המדעית של הנשאלים ואת יכולתם לעבד מידע כמותי. המבחנים כללו שאלות כמו "אנטיביוטיקה הורגת נגיפים – נכון/לא נכון", ו"אלה וכדור עולים ביחד דולר ועשרה סנט. האלה עולה דולר יותר מהכדור. כמה עולה הכדור?".

ההתחממות הגלובלית, או שינוי האקלים, היא תיאוריה שיש קונצנזוס מדעי נרחב לגבי נכונותה, ולגבי הסיכון החמור הנשקף לנו מתוצאות ההתחממות. מחוץ לעולם המדעי המצב שונה. במחקר היו נבדקים שהעריכו את הסיכון כגבוה וכאלו שטענו שהוא נמוך. בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, הנשאלים שהשיגו ציונים טובים במבחן האוריינות המדעית לא היו קרובים יותר לקונצנזוס המדעי בשאלת ההתחממות הגלובלית. תשובותיהם היו מקוטבות יותר, והתאימו יותר לדעות של קבוצותיהם.

"אנשים מהציבור הרחב [כלומר, שאינם מדענים שעוסקים בנושא – י.א.] מאמינים למידע מדעי בנושא שנוי במחלוקת או מבטלים אותו, אם המידע מחזק או מחליש את הקשר שלהם לאנשים אחרים בעלי ערכים דומים", אמר דן קאהן (Kahan), שהוביל את המחקר. "נראה שבעלי האוריינות המדעית הגבוהה, מצליחים יותר מאחרים להתאים את הראיות לתפיסות של הקבוצה".

התופעה הזו רווחת לא רק ביחס לשינוי האקלים אלא לכל נושא שיש לגביו מחלוקת: שימוש בתחנות כוח גרעיניות, פראקינג (שיטה לקידוחי נפט וגז), הגבלות על מכירת כלי נשק ועוד. קאהן מכנה זאת קוגניציה להגנה על הזהות: שימוש ביכולות ההבנה והפירוש של ראיות מדעיות לא כדי להגיע לאמת, אלא כדי לחזק את הקשר בין התפיסות שלנו לעמדות הקבוצה שלנו, וכך לחזק את הזהות שלנו, הדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו.

ככל שהתפיסות של אנשים נחשבות "מוזרות" ורחוקות יותר מהקונצנזוס, כך הם נוטים עוד יותר להתקבץ יחדיו ולבטל כל מידע שמגיע מחוץ לקבוצה. אפשר לראות זאת, למשל, אצל מי שסבורים שהעולם שטוח, ושהראיות לכדוריותו מקורן בקונספירציה. "לכולנו יש נטייה לרצות להתחבר לאנשים סביב דברים שמייחדים אותנו", אמר הפסיכיאטר ג'ו פיירה (Pierre) בסרט התיעודי Behind the curve העוסק בתופעה. "ואנחנו יודעים שאנשים מרגישים מאוד מאוימים כשהם חשים שהזהות הזו נלקחת מהם".

תמונה ממצעד לעורר מודעות לשינוי האקלים, ניו-יורק 2014 | צילום: Jim West, SPL
האם שינוי האקלים מסוכן? תלוי בקבוצת ההשתייכות. תמונה ממצעד בניו-יורק 2014 | צילום: Jim West, SPL 

התשובה: סקרנות?

מה יכול להוציא אותנו מהמצב הזה, שבו אנחנו שמים לב, מקשיבים ומאמינים רק למידע שמגיע מהקבוצה שלנו ותואם את תפיסותינו? לקהאן יש תשובה על כך: סקרנות. הוא ועמיתיו פיתחו מבחן שבודק את הסקרנות המדעית של הנבחנים – עד כמה הם מחפשים וצורכים מיוזמתם מידע מדעי. הם הראו שאנשים שקיבלו ציון גבוה במבחן הסקרנות המדעית נטו פחות להיצמד לדעות קדומות ולהעריך מידע חדש לפי הערכים של קבוצתם.

"כשנותנים להם בחירה, אנשים עם סקרנות נמוכה בוחרים בראיות המוכרות, שמתאימות למה שהם כבר חושבים", כתב קהאן במאמר ב-Scientific American. "אנשים בעלי סקרנות גבוהה, לעומתם, מעדיפים לחקור ממצאים חדשים, אפילו אם המידע הזה מצביע על כך שהעמדה של קבוצתם שגויה. כפי שהיינו מצפים, צריכת מידע עשיר ומגוון יותר מאפשרת לאנשים בעלי סקרנות גבוהה לפתח עמדות פחות חד-צדדיות, ולכן פחות מקוטבות".

קהאן מציע להתמקד בפיתוח הסקרנות המדעית בקרב הציבור הרחב, שבלעדיה, הוא אומר, ניסיונות להעביר מידע מדעי חשוב, כמו למשל הסכנות של שינוי האקלים, נידונו לכישלון. "פשוט לתת לאנשים את המידע תהיה ככל הנראה אסטרטגיה לא יעילה בחברה שנכשלה בהקניית סקרנות לאזרחיה, ושאינה מעודדת סקרנות כשהיא עוסקת במדע שחשוב לקביעת מדיניות" כתב קהאן.

עצלנות מנטלית

לא כולם מסכימים עם קהאן. הבעיה העיקרית, טוען דיוויד ראנד (Rand) מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), אינה דווקא הטיות קוגניטיביות והיצמדות לערכי השבט. "זו פשוט עצלנות מנטלית", אמר בראיון לאתר Wired. ראנד ועמיתיו מצאו שאנשים בעלי יכולות גבוהות בתחומי החשיבה ועיבוד המידע, כפי שהשתקפו בתשובות לשאלות כמו זו על מחירם של הכדור והאלה, דווקא היו טובים יותר באיתור הידיעות המזויפות, גם כשאלו תאמו את עמדותיהם.  

זה לא שאנחנו מוטים לצד מסוים, טוען ראנד, אנחנו פשוט לא חושבים מספיק על מה שאנחנו קוראים או שומעים. אפשר לראות בכך מסר מעודד: קשה מאוד לשנות דעות פוליטיות של אדם, ובוודאי את האמונות העמוקות שהוא רואה כחלק מזהותו. אבל אולי קל יותר להקנות לו כלים אנליטיים ולעודד אותו להשתמש בהם יותר. אלא שגם זה, כנראה, לא כל כך פשוט.

"אני חושב שרשתות חברתיות גורמות לזה להיות קשה במיוחד, כי הרבה מהמאפיינים של הרשתות האלו מעודדים חשיבה לא רציונלית", אמר ראנד. הפיד בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם מכוון אותנו למעבר מהיר על פוסטים ולא להתעמקות בהם. מחקר שהתפרסם לפני חודשים מספר הראה שאנשים נרגעים כשהם נמצאים בפייסבוק – אנחנו נכנסים לרשתות החברתיות כדי להשתעשע ולנוח, לא לקרוא תכנים שיאתגרו אותנו, יכריחו אותנו לחשוב או ידרבנו אותנו לפעולה.

ילדים מסתכלים בסמארטפון | Shutterstock
אנחנו נכנסים לפייסבוק כדי להשתעשע ולנוח, לא בשביל לחשוב. ילדים מסתכלים בסמארטפון | Shutterstock

רשתות חברתיות ותיבות תהודה

גם אם יש מחלוקות בין החוקרים בקשר לשאלה מה גורם לאנשים להאמין לפייק ניוז ואיך אפשר להתגבר על אמונה זו, נראה שכולם מסמנים את הרשתות החברתיות כגורם מזיק. סיפורים מומצאים תמיד היו ותמיד הופצו בדרכים שעמדו לרשות בני האדם. אך ייתכן, טוענים חלק מהחוקרים, שיש בכל זאת משהו מיוחד באינטרנט, ובעיקר במדיה החברתיים, המאפשרים לכל מי שחפץ בכך לשתף את דעותיו בקלות ובמהירות עם רבים אחרים.

הרשתות החברתיות נותנות לנו את האשליה של חיבור למגוון אנשים, דעות ונקודות השקפה, אך עבור רובנו זה לא באמת המצב: הפוסטים המוצגים לנו הם חתך קטן ומסוים של דעות. כל אחד יכול למצוא את הקבוצה שלו באינטרנט – וזה יכול להיות נהדר, אבל זה גם יכול לבודד אותנו בסביבה שמהדהדת אלינו את ההשקפות שאנחנו כבר מחזיקים בהן.

"כשאנחנו באינטרנט אנחנו נוטים להתחבר לאנשים שיש להם נטיות פוליטיות דומות לשלנו" כתב בראוכר. "כשה'חברים' שלנו שולחים לנו ידיעות חדשותיות מזויפות שמתאימות לתפיסותינו, וכך משקפות את הטיית האישוש שלנו, אנחנו לרוב מקבלים את ה'מידע' ללא שאלות. יותר מכך – האלגוריתמים של אתרים כמו פייסבוק מבטיחים שתקבל את החדשות שאתה נוהג לקרוא, והחדשות האלו מאששות עוד יותר את ההטיות שלך".

הקבוצות שאנחנו יוצרים לעצמנו ברשתות החברתיות לא רק גורמות לכך שניחשף בעיקר לידיעות שתואמות את התפיסות שלנו ושנאמין להן – הרי הן הגיעו מ"חברים" שלנו – הן גם משפיעות על דרך החשיבה שלנו. כשאנחנו כמעט לא רואים סביבנו מידע שנוגד את הערכים שלנו, הסובלנות שלנו למידע כזה פוחתת, ועמה הנכונות לבחון אותו ולאתגר את הדעות הקדומות שלנו. התוצאה היא חברה שבה דעות ועמדות רבות, אך כל קבוצה פוליטית או אידיאולוגית מדברת בעיקר עם עצמה, ולכל אחת תפיסה שונה של מה נחשב הגיוני, לגיטימי, ואפילו נכון עובדתית.

"אנחנו כבר לא צריכים להיות סגורים בבקתה נידחת או מבודדים חברתית", כתב בראוכר. "אנחנו יכולים לגור בעיר הגדולה ביותר במדינה, וכל עוד אנחנו נשארים עם הפנים קבורות בתוך הסמארטפון, אנחנו מרגישים מחוברים לקבוצת השייכות שלנו וקוראים את המידע שאנחנו רוצים להאמין בו. וכך אנחנו מטרות נייחות לכל אחד שרוצה להזין אותנו בפייק ניוז!".

תיבת תהודה, איש מדבר אל עצמו | Shutterstock
מבודדים בסביבה שמהדהדת אלינו את ההשקפות שאנחנו כבר מחזיקים בהן. ציור של תיבת תהודה | Shutterstock

בוטים והשפעות חיצוניות

מי מבקשים להאכיל אותנו בפייק ניוז? רוב המפיצים של ידיעות מזויפות עושים זאת, ככל הנראה, ללא כוונה רעה, ומתוך אמונה שהמידע שהם מפיצים נכון וחשוב. אך יש גם גופים שמשתמשים בפייק ניוז כנשק, כדי להשפיע על דעות הקוראים, לשנות את הדיון הציבורי או פשוט לזרוע בלבול וכאוס.

גופים כאלה עושים לעתים קרובות שימוש ב"בוטים" – תוכנות שיוצרות ומשתפות פוסטים, בעודן מעמידות פנים שהן משתמשים בני אנוש. התוכנות האלו נפוצות מאוד: בין תשעה לחמישה עשר אחוזים מחשבונות הטוויטר הפעילים הם בוטים, וההערכה של פייסבוק היא שיש ברשת החברתית עד 60 מיליוני בוטים. הבוטים יכולים להגביר מאוד את תפוצתן של ידיעות מזויפות, ולעיתים קרובות מטרתם היא ליצור אווירה של תמיכה במועמד או בעמדה שלמעשה אינם זוכים לתמיכה כזו, או התנגדות עזה לאנשים מסוימים ועמדות אחרות.

אתרים כמו פייסבוק וטוויטר מנסים להילחם בתוכנות, אך מדובר ב"מירוץ חימוש" שבו כל פיתוח של אלגוריתם לזיהוי וחסימה של בוטים מעורר תגובת נגד בדמות פיתוח בוטים מתוחכמים יותר, שיודעים לחמוק מהאלגוריתם.

לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, למשל, רוסיה השתמשה באלפי בוטים בטוויטר שהתחזו לאמריקאים, וצייצו 1.4 מיליון פעמים בתוך חודשיים וחצי. מאות חשבונות פייסבוק מזויפים הפיצו ידיעות שקריות, והזמינו את הגולשים לקבוצות של משתמשים רוסים שהתחזו לאמריקאים. קשה מאוד לדעת איזו השפעה הייתה לכך, אך קייטלין ג'מיסון (Jamieson), שכתבה ספר על הנושא, אמרה בראיון לכתב העת ניו-יורקר שהתרחיש לפיו רוסיה הכריעה את תוצאות הבחירות אינו רק אפשרי, הוא אף סביר מאוד.

האם דברים כאלה מתרחשים גם בארץ? נראה שכן. נעם רותם ויובל אדם פתחו את פרוייקט הבוטים הגדול שמטרתו חשיפת רשתות בוטים פוליטיות, וכבר פרסמו רשת אחת כזו, שהפעיל ככל הנראה גורם זר. חשבונות הרשת, שהתחזו ליהודים תושבי הארץ, צייצו בטוויטר בעד ראש הממשלה נתניהו אבל נגד רעייתו, בשפה שהעלתה חשד שהם לא נכתבו בידי דובר עברית. בין השאר הם איחלו לקוראים "יום כיפור שמח" ופרסמו תמונה של הכותל המערבי עם הכותרת "החומה המערבית הקדושה".

רשת בוטים | Shutterstock
בפייסבוק יש עד 60 מיליוני בוטים, תוכנות שמאמינות פני משתמשים אנושיים. ציור של רשת בוטים | Shutterstock

מה אפשר לעשות?

אין ספק עם זאת שליבת הבעיה אינה תוכנות מחשב, אלא הפסיכולוגיה האנושית – הנכונות שלנו להאמין לידיעות מזויפות ולהפיץ אותן הלאה. כיצד יכולים האתרים שתורמים להפצתן, בעיקר הרשתות החברתיות, לצמצם את השפעתן?

לאתרים כמו פייסבוק וטוויטר יש חוקים ותקנות שמאפשרים להם להסיר פרסומים מסוימים, אך אלו מתמקדים יותר במניעה של הפצת שנאה והסתה ופחות במידע שקרי באופן כללי. גם בכך הם אינם מצטיינים במיוחד, בעיקר כשמדובר בארצות שאינן דוברות אנגלית. במיאנמר, למשל, לתושבים רבים יש חשבונות פייסבוק וקבוצות מסוימות משתמשות בהם להפיץ שקרים ולעורר שנאה ופחד כלפי הרוהינגיה, קבוצת מיעוט במדינה. פייסבוק מתקשה מאוד להתמודד עם הפוסטים האלו, משום שבחברה מועסקים רק ארבעה דוברי בורמזית. וזה מצב טוב יחסית, כי עד 2014 היה לה עובד כזה אחד בלבד.

דיוויד ראנד הציע שהרשתות החברתיות יוכלו לזהות ביעילות מקורות לא אמינים על ידי הפעלת המשתמשים שלהן. במחקר שפורסם לאחרונה הוא ועמיתו ביקשו מאנשים לדרג את רמת האמינות של מקורות שונים, בהם אתרי חדשות מרכזיים, אתרים עם הטייה פוליטית חזקה ואתרים שמפיצים ידיעות מזויפות לחלוטין. הדירוג שיצרו הנבדקים תאם את הדירוג שאליו הגיעו בודקי עובדות מקצועיים שסקרו את האתרים האלו לעומק. אלגוריתם שיתבסס על משוב מהמשתמשים בקשר לאמינות המקור, כתבו החוקרים, "עשוי להיות גישה מבטיחה למאבק בהפצת מידע שקרי ברשתות חברתיות".

חוקרים שפרסמו לפני שנה מאמר על המדע של פייק ניוז מציעים גם הם לרשתות החברתיות להציג דירוג אמינות של מקור הידיעה. הצעה נוספת היא לשנות את האלגוריתם המבטיח שהחדשות שיוצגו למשתמש מסוים יהיו דומות לאלו שהוא קרא בעבר, אלגוריתם שהוא חלק חשוב ביצירת אותם "תאי תהודה" שבהם נשמעת דעה אחת בלבד.

תחום אחד שבו פייסבוק החליטה לאחרונה להילחם במפיצי פייק ניוז הוא ההתנגדות לחיסונים. קבוצות של מתנגדי חיסונים נפוצות מאוד בפייסבוק ובמקומות אחרים באינטרנט, וה"מידע" שהן מפיצות כבר גרם להורים רבים לא לחסן את ילדיהם – דבר שאיפשר התפרצות של מחלות כמו חצבת. הנזק הממשי שגורמים מתנגדי החיסונים הביא את פייסבוק להודיע על מאבק בתופעה: היא "לא תמליץ למשתמשיה על קבוצות של מתנגדים או על תכנים מוטעים בנושא באינסטגרם, תוריד את הדירוג של תכנים כאלה בתוצאות החיפוש ובפיד החדשות שלה, לא תאפשר פרסום מודעות שכוללות הטעיה בנושא ותבחן דרכים חדשות להציג מידע חינוכי בנושא". האם הצעדים האלו, שלא כוללים הסרה של הפוסטים או חסימת הקבוצות, יהיו באמת יעילים? ימים יגידו.

קריקטורה של עיתונים המוכרים ידיעות מזויפות | ויקיפדיה, Frederick Burr Opper
ידיעות מזויפות תמיד היו כאן. האם פייסבוק וטוויטר יצליחו לעצור אותן? קריקטורה מ-1894 | ויקיפדיה, Frederick Burr Opper

אל תהיו עצלנים

גם אם פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות יאמצו את כל הההמלצות ואף יישמו אותן במלואן, עדיין בסופו של דבר אנחנו, המשתמשים, נעמוד מול ידיעה ונצטרך להחליט אם היא אמיתית או לא. אתר "האפינגטון פוסט" פרסם ב-2016 מדריך לזיהוי ידיעות מזויפות שיוכל לעזור לנו בכך. הוא ממליץ לברר פרטים כגון מהיכן הגיעה הידיעה, מי כתב אותה, וגם מתי היא התפרסמה לראשונה – הידיעה המזוייפת על כך שמאדים ייראה גדול כמו הירח, למשל, פורסמה שנה אחר שנה אחר שנה, בשינוי התאריך.

עצה טובה נוספת היא לבדוק אם הידיעה פורסמה בעוד מקומות. דיווח על מוות של שחקן מפורסם, למשל, לא יהיה מוגבל לאתר חדשות אחד: לפני שמשתפים את הידיעה, מומלץ לגלוש לאתרים אחרים ולראות אם היא מופיעה גם שם. יש גם אתרים ייעודיים שבהם אפשר לבדוק אם ידיעה מסויימת היא אמיתית או שקרית. לידיעות באנגלית יש כמה וכמה כאלו, ביניהם Snopes, ו-FactCheck.org. בעברית פעיל האתר לא רלוונטי של חנן כהן, שבודק בעיקר שמועות שמועברות באי-מייל ובווטסאפ.

אולי העצה החשובה ביותר היא להכיר בהטיות הקוגניטיביות שלנו, ולנסות למנוע מהן להפיל אותנו בפח. לבדוק היטב לא רק ידיעות שקשה לנו מאוד להאמין להן, אלא דווקא את אלו שאנחנו מאמינים להן בקלות, שמתיישבות עם מה שחשבנו מלכלתחילה. להניף דגל אדום של אזהרה בכל פעם שאנחנו קוראים משהו ואומרים לעצמנו "נו, ברור", ולגלות סקרנות בריאה דווקא במקרים האלו. זה לא קל: פירושו של דבר לפעול גם נגד ההטיות שלנו וגם נגד העצלנות המנטלית המובנית אצל כולנו, ואנחנו הרי גולשים בפייסבוק כדי להירגע, לא כדי לעבוד. אבל אם אנחנו באמת רוצים לפתח עמידות נגד פייק ניוז, הדרך היחידה, במילותיו של ראנד, היא: לא להיות עצלנים.

תמונה מזויפת של "שני ירחים" שהופצה ברשתות החברתיות
מאדים לא ייראה גדול כמו הירח. והוא לא נראה כך בשנה שעברה, או בשנה שלפניה. תמונה מזויפת של "שני ירחים" שהופצה באינטרנט

 

תגובה אחת

  • שם

    כתבה יפה.