אומרים שהמוח הוא...

בני האדם ניחנים בחשיבה מופשטת, יכולת הבעה עצמית מפותחת במיוחד וכישרון בפתרון בעיות מורכבות, מעבר למה שנמצא אצל בעלי חיים אחרים. היכולות האלה, לצד רבות אחרות, הן הבסיס שעליו קמה הציוויליזציה האנושית בעולמנו. המקור לכישורי החשיבה הייחודיים של בני האדם הוא בראש ובראשונה המוח האנושי.

המוח מקבל מסרים ואותות מאיברי החישה, מעביר אותות ושולט בכל מערכות הגוף. על חשיבותו מעידה בין השאר העובדה שאף על פי שהמסה שלו מסתכמת בכשני אחוז בלבד ממסת הגוף שלנו, המוח צורך כחמישית מהאנרגיה שגופנו מייצר. אין אם כן פלא שהמוח האנושי מעורר בנו עניין רב, ואנו מרבים להזכיר אותו בדיונים על תודעה, זיכרון ומוסר. המחקר הרב בתחום מאפשר לנו להבין טוב יותר מבעבר איך המוח האנושי פועל ואיך הוא קשור ליכולות החשיבה וההבעה שלנו. לא פעם התובנות הללו מאלצות אותנו להיפרד משורה של "אמיתות מקובלות" על המוח, שעד לפני זמן לא רב נחשבו מובנות מאליהן.

טענה ראשונה:
אנו משתמשים רק בעשרה אחוזים ממוחנו

לא לגמרי ידוע מאין נולדה האמונה הכוזבת שבני אדם משתמשים רק בעשרה אחוזים מתאי מוחם, אך ברור למדי מדוע היא קוסמת לנו כל כך. חישבו איזה פוטנציאל עצום של כישורים ויכולות עשוי להיות טמון באותם תשעים אחוזים שהותרנו כביכול בלתי מנוצלים. הרעיון הזה נותן לנו תקווה שאולי מדובר במחסום שעליו נתגבר בעתיד באמצעות טכניקות "לשחרור המוח", או בהמשך תהליך האבולוציה שלנו. מי יודע לאילו מחוזות חדשים ומפתיעים נוכל אז למתוח את יכולת החשיבה האנושית?

ייתכן שמקורה של הקביעה הזאת הוא התפיסה הרווחת שתאי העצב הם רק כעשרה אחוזים מכלל התאים במוח, ומסתמן שמקורו של היחס הזה שגוי אף הוא. עוד אפשרות היא שהיא קשורה לכך שבכל רגע ורגע אזורים מסוימים במוח פועלים בעוצמה גבוהה יותר לעומת אזורים אחרים. תיאוריה מ-1890 עשויה אף היא להוות מקור השראה לדעה זו. באותה תקופה, פסיכולוגים מאוניברסיטת הרווארד חקרו ילד שניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד, ומתוך הדוגמה שלו הסיקו שלבני האדם יש פוטנציאל מנטלי גבוה מאוד, ושאנו מנצלים רק חלק קטן ממנו. קל לדמיין איך עם השנים התעצבה תיאוריה זו ועברה שינויים, וממיצוי הפוטנציאל הגענו לשימוש במוח עצמו.

תהיה הסיבה אשר תהיה, מחקרי דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) עדכניים של המוח מראים בבירור שהן במנוחה והן במהלך ביצוע משימות ממוקדות, בני אדם משתמשים ביותר מעשרה אחוזים ממוחם בעת ובעונה אחת, ושכל חלקי המוח פעילים ברמות שונות, בהתאם לתפקידם. אזורים שחשובים לזיהוי פרצופים, למשל, יופעלו ביתר שאת כשנראה בני אדם, או תמונות של אנשים, ואילו בנסיבות אחרות פעילותם תהיה מצומצמת.

מטלות רבות שמעסיקות אותנו באופן יומיומי אף דורשות שכמה וכמה אזורים במוח יפעלו יחד בצורה מסונכרנת. כלומר, כשהפעילות באזור אחד מתגברת, גם אזורים אחרים הקשורים אליו באותה רשת עצבית יגבירו את פעילותם, ולאחר מכן היא תדעך באופן מתואם. דפוס פעולה הדינמי הזה מאפשר מעבר מידע בין אזורים שונים במוח. יש גם אירועים שבהם חלקים ניכרים של המוח פועלים בעוצמה גבוהה בעת ובעונה אחת, ללא תיאום. זה למשל מה שקורה במהלך התקפים של מחלת הנפילה (אפילפסיה), שבה תאי עצב רבים פועלים יחד בצורה לא מבוקרת, דבר שמתבטא בפרכוסים ובאובדן שליטה על שרירי הגוף.

בכמה אחוזים מהמוח אנחנו משתמשים? בכולו, גם אם לעתים יש פעילות מוגברת בחלק מסוים. תמונת רנטגן של מוח אנושי | Shutterstock, Jalisko

טענה שנייה:
לאנשים יצירתיים יש "מוח ימני" ולאנשים לוגיים יש "מוח שמאלי"

מוחנו מורכב משני חצאים, שנקראים המיספרות, ונהוג לייחס את החשיבה האנליטית להמיספרה השמאלית ואת החשיבה היצירתית והאמנותית להמיספרה הימנית. ההבחנה זאת אינה מנותקת מהמציאות, כי אכן יש הבדלים בין שני חצאי המוח, אך היא מאוד לא מדויקת.

במוח האנושי יש אזורים שמתמחים בתפקיד מסוים או מאפשרים יכולת מסוימת. למשל, במאה ה-19 זיהה הרופא הצרפתי פול פייר ברוקה (Broca) כי אזור בצד השמאלי של המוח, שקרוי כיום על שמו, ממלא תפקיד חיוני בשימוש בשפה. התברר שאנשים שאזור ברוקה במוחם נפגע לקו באפאזיה: פגיעה חמורה ביכולת הדיבור, שבמקרה הזה באה לידי ביטוי בקושי בשליפת מילים ובהרכבת משפטים עם דקדוק תקין. פגיעה באזור סמוך בצד שמאל של המוח, שנקרא אזור ורניקה, אחראית לסוג אחר של אפאזיה. לפני כמה חודשים עלתה התופעה לכותרת כשנודע שהשחקן ברוס ויליס סובל ממנה.

עם זאת, הבנה והפקה של שפה היא פעילות מורכבת מאוד שאינה מוגבלת רק לאזורי ורניקה וברוקה. בתהליכי העיבוד הלשוני שותפים אזורים מוחיים רבים, שפגיעה בכל אחד מהם עלולה ליצור ליקויים בדיבור, בכתיבה או בהבנת שפה. אף שחלק ניכר מהעיבוד השפתי אכן מתרחש בצד השמאלי, הוא משלב במידה מסוימת את שתי ההמיספרות.

גם לצד הימני של המוח יש תפקדים שהוא מתמחה בהם. למשל אזור קליפת המוח הקדם-מוטורית הימנית חיוני לפענוח רגשות בהבעות פנים. אזור פיתול המוח העליון הימני נמצא חשוב לעיבוד המוחי של מוזיקה. גם בתחומים האלה צד ימין של המוח לא פועל לבדו, ונראה שפעולתם של שני הצדדים נחוצה לקבלת התגובה האנושית התקינה.

ההבדלים האלה, ודומים להם, הולידו את האמונה שאצל אנשים עם נטייה אמנותית, צד ימין של המוח הוא הדומיננטי, ואילו אנשים אנליטיים באופיים משתמשים יותר בצד השמאלי. במחקר משנת 2013 ניסו חוקרים לבדוק בצורה ישירה את הטענה שיש אנשים שאחד הצדדים של מוחם חזק יותר מהצד השני. לשם כך הם סרקו באמצעות מכשיר MRI תפקודי (fMRI) את מוחותיהם של יותר מאלף נבדקים בני 29-7 ובחנו את פעילותם בזמן מנוחה. הממצאים לא העלו כל ראיה לקיומה של נטייה לפעילות מוחית ימנית או שמאלית. כך שאף על פי שאכן יש תפקודים מוחיים שקשורים יותר להמיספרה מסוימת, אין בכך כדי לומר שלאנשים יש צד דומיננטי וצד שאינו כזה.

אצל רוב האנשים אזורים חשובים להתפתחות השפה נמצאים בחצי השמאלי של המוח. עם זאת, עיבוד שפתי, כמו פעולות מורכבות רבות אחרות, משלב את שתי ההמיספירות. אילוסטרציה של החלק במוח בו נמצא אזור ברוקה, החשוב להפקת שפה | Kateryna Kon. Science Photo Library

טענה שלישית:
מוח גדול מעיד על אינטליגנציה גבוהה

לכאורה נשמע הגיוני לחשוב שיש קשר בין גודל המוח למורכבות החשיבה. הרי ככל שהמוח גדול יותר, יש בו יותר תאי עצב, שיוצרים ביניהם רשת קשרים מסועפת יותר. סביר להניח שהם יתבטאו בחוכמה יתרה, לא?

בטבע יש דוגמאות רבות שמפריכות את קיומו של קשר פשוט בין גודל המוח לאינטליגנציה. למשל מוחותיהם של הפילים והלווייתנים גדולים באופן משמעותי מהמוח האנושי, ועדיין בני האדם מפגינים כישורים שכליים שעולים עליהם בהרבה.

גורם אחר עשוי להיות משמעותי יותר מגודל המוח לבדו. מחקרים מצאו קשר חלקי בין אינטליגנציה לבין מספר תאי העצב במוח וצפיפותם, ובינה לבין רמת הקישוריות של תאי העצב זה לזה – כלומר עד כמה התאים מקושרים וכמה מידע יכול לעבור ביניהם. כך שייתכן כי גודל המוח מעיד במידת מה על אינטליגנציה, אך אי אפשר להסיק שהוא זה שקובע אותה.

ניכר שגורמים רבים נוספים לוקחים חלק בקביעת האינטליגנציה מעבר לגודל המוח, ואת חלקם איננו יודעים עדיין. ראיה טובה לכך היא שמוחם של אנשים שנחשבו חכמים במיוחד אינו גדול ממוחות אחרים. מוחו של הפיזיקאי אלברט איינשטיין, למשל, היה קטן יחסית ושקל 1,230 גרם בלבד, לעומת משקל מוח הגבר הממוצע של 1,376 גרם.
באופן כללי, אין כיום ראייה מוצקה המלמדת על הבדלים באינטליגנציה בין בני אדם בהתאם למאפיינים פיזיים כדוגמת גודל מוחם וגופם. 

מוחותיהם של הלווייתנים גדולים באופן משמעותי מהמוח האנושי, ועדיין בני האדם מפגינים כישורים שכליים שעולים עליהם. אילוסטרציה המראה את מוחו של לווייתן גדול סנפיר | Shutterstock, BlueRingMedia

טענה רביעית:
שתיית אלכוהול הורגת תאי מוח

אף שאין ספק כי צריכת אלכוהול מופרזת פוגעת בתפקוד המוח, נראה כי הפגיעה העיקרית והמיידית איננה בשלמותם של תאי המוח, אלא בתפקודם וברשת הקשרים שביניהם. הקשרים הללו בין תאי העצב נקראים סינפסות, והם הבסיס לתקשורת בין תאי העצב וליכולות החישוביות הגבוהות של המוח. חשיפה לכמויות גבוהות של אלכוהול מגבירה את השפעתו של המוליך העצבי GABA, למשל, שמעכב את העברת המסרים בין תאי העצב. בטווח הארוך, התאים שחווים את השפעת ה-GABA המוגברת יפחיתו את רגישותם אליו, וכתוצאה מכך עלול האדם לחוות לחץ מוגבר ועצבנות.

עם זאת, בסופו של דבר צריכה מרובה של אלכוהול אכן עלולה להוביל לנזק מוחי בלתי הפיך ולירידה בנפח של אזורים מסוימים במוח. כך שנראה כי אלכוהול אכן מוביל בסופו של דבר להרג של תאי עצב, אך לא באופן ישיר ולא מיד. התאים מתים כתוצאה משנית של ההשפעות שיש לצריכת אלכוהול  ממושכת על הגוף, כגון הגברת הייצור של רדיקלים חופשיים ועירור תגובה דלקתית. כמו כן, אלכוהול משפיע חזק יותר על מוחות שטרם סיימו את התפתחותם, ולכן מסוכן במיוחד לילדים לצרוך אותו.

בנוסף, צריכת אלכוהול מופרזת עלולה להוביל לתסמונת ורניקה-קורסקוף, שפוגעת בזיכרון וביכולת ללמוד מידע חדש. התסמונת אכן נובעת מנזק ישיר לתאים, אבל לא במוח אלא במעיים – היא פוגעת ביכולת של המעי לספוג ויטמין B1 (תיאמין) שנכנס לגוף דרך מערכת העיכול. הוויטמין חיוני לתפקוד המוח, ומחסור בו עלול להותיר פגיעה בלתי הפיכה בתהליכים חשובים רבים.

צריכת אלכוהול מופרזת פוגעת בתפקוד המוח, אבל לפחות בשלב הראשון, לא בתאי המוח עצמם. דגם של מוח מוכנס לתוך כוס בירה | Shutterstock, Chizhevskaya Ekaterina

טענה חמישית:
סרוטונין הוא "הורמון האושר". מחסור בו גורם לדיכאון

בני אדם שואפים מטבעם לקטלג תופעות מורכבות ולתת להן הסברים פשוטים. כך פירוש לא מדויק ורחב מדי של ממצאי מחקר מוגבלים, עלול לדרבן אנשים לייחס לחומר יחיד את האחריות המלאה על התנהגויות אנושיות מורכבות. כך זכתה המולקולה אוקסיטוצין, הפעילה במוח, לכינוי "הורמון האהבה". באופן דומה, למוליך העצבי סרוטונין, שמעורב במגוון רב של תפקודים מוחיים באזורים רבים במערכת העצבים המרכזית, נהגו בעבר לקרוא "הורמון האושר".

הזיהוי הזה בין סרוטונין לאושר החל בעקבות הגילוי המקרי של משפחת התרופות נוגדות הדיכאון הפופולרית, הכוללת בין השאר את הפרוזק, וההבנה שהן מעלות את רמות הסרוטונין בצמתים העצביים שבמוח. כאן נולדה ההנחה שאם סרוטוני יעיל בשיכוך דיכאון, סימן שהוא משפר את מצב הרוח באופן כללי.

כיום אנו מבינים שמצב הרוח שלנו קשור לגורמים רבים ולתהליכים מורכבים ודינמיים. לפיכך, גם אם סרוטונין קשור אליו ישירות, הוא בשום פנים ואופן אינו מכתיב לבד את הרגשתנו, אלא פועל כרכיב אחד במערכת גדולה ורבת פנים. ייתכן שעוד נגלה פרטים רבי ערך על התפקידים שהסרוטונין ממלא במוח האנושי ונגלה עד דרכים מועילות להשתמש בו. עם זאת, ההנחה שהעלאת רמת הסרוטונין לבדה תספיק לשיפור מצב רוחו של האדם נשללה כבר במחקרים רבים.

סרוטונין קשור למצב הרוח שלנו, אך בשום פנים ואופן אינו מכתיב לבד את הרגשתנו. אילוסטרציה של האזורים במוח בהם סרוטונין פעיל | PIKOVIT, Science Photo Library

טענה שישית:
אחרי גיל ההתבגרות המוח מפסיק להתפתח

בשנים הראשונות לחייו של ילד, המוח שלו גדל ומתפתח במהירות רבה. בתקופה הזאת רואים עלייה ניכרת בנפח המוח ובהיקף הקשרים בין תאי העצב. עם זאת, במשך כל החיים קשרים לא רצויים בין תאי עצב מתנוונים וקשרים אחרים נוצרים במקומם בהתאם לפעילות הגוף ולקלט שהוא מקבל מהסביבה. עם השנים חלה ירידה משמעותית בקצב הגידול וההתפתחות של המוח, אך אין בזה כדי לומר שהוא מתקבע במצב סטטי ולא משתנה יותר.

מוחנו ממשיך להתעצב וליצור קשרים חדשים בין תאי עצב לאורך כל חיינו, גם שנים רבות אחרי שחדלנו לגדול. סינפסות חדשות נוצרות כשאנו לומדים מיומנויות חדשות וחווים חוויות חדשות והן מאפשרות לנו להמשיך להתפתח כל הזמן כיצורים חושבים ולומדים. גם בגיל מבוגר מתרחשים במוח תהליכי שינוי והתפתחות בלתי פוסקים. ואם לא די בזה, בניגוד לדעה הרווחת ייתכן שגם בגיל מתקדם עדיין נוצרים פה ושם במוחנו תאי עצב חדשים, למשל באזורים המעורבים ביצירת זיכרונות חדשים.

בשנים הראשונות לחייו של ילד, המוח שלו גדל ומתפתח במהירות רבה - אבל הוא ממשיך להשתנות במשך כל החיים. ציור של חתך ממוח ילד בגיל תשעה חודשים (משמאל), שנתיים וארבע שנים | JACOPIN, Science Photo Library

המוח ואני

משחר ההיסטוריה, מוחו של האדם נתן לו יתרון משמעותי ואפשר לו להפוך למין השליט בכדור הארץ, לכפוף את הטבע לצרכיו ולהתיישב כמעט בכל מקום בעולמנו. ההישגים האלה דרשו מורכבות עצומה, ויידרשו עוד שנים רבו של מחקר לפני שנצליח לפענח את עיקר צפונותיו של האיבר שמגדיר אותנו יותר מכול.

חשוב בין השאר להבין שהמוח לא פועל בחלל ריק, אלא כחלק בלתי נפרד מהמארג השלם של כל מערכות גופנו. אין לפיכך ספק שגם בעתיד ניתקל בעוד טענות משונות רבות על המוח האנושי. בסופו של דבר, רבות מהן יופרכו. אחדות, כמו שקורה לפעמים, יאושרו. ובינתיים המדע ימשיך למלא את התפקיד שנועד לו: לברר מה היא האמת.