מדללי דם, או מעכבי קרישה, הם טיפול מציל חיים במצבים שונים, אבל גם מגדילים את הסיכון לדימום לא נשלט. מולקולה חדשה עשויה להיות הפתרון ולסייע במחלות רבות נוספות
מיקור חוץ (outsourcing) היא תופעה נפוצה בעולם העסקי, אך גם הרפואי: טכנולוגיות המבוססות על מערכת לב-ריאה מלאכותית, "מייצאות" את תפקוד האיברים החיוניים ובכך מסייעות בביצוע ניתוחי לב (כגון ניתוח מעקפים) או לחמצון דם של הממתינים להשתלת ריאה באמצעות מכשיר ECMO. בעוד הדם עובר למערכת החיצונית, הוא בא במגע עם צינורות ומשאבות, ואחד הסיכונים הגדולים הוא הפעלה לא רצויה ולא מבוקרת של מערכת קרישת הדם, שעלולה להיות קטלנית. מחקר שהתפרסם לאחרונה מציע פתרון חדשני.
מערכת קרישת הדם פועלת בצורה יעילה ומתוחכמת כדי לעצור דימום, למשל במקרה של פגיעה בכלי דם. בעקבות פגיעה כזו מופעלת בנוזל הדם שרשרת אירועים רב שלבית, הכוללת גיוס טסיות דם, פירוק והפעלה של מגוון חלבונים. המערכת מכוונת כך שאפשר יהיה לאזן בין שיקולים של מהירות ויעילות התגובה מול קרישת דם מוגזמת וחסימה של מעבר הנוזלים. פעילות קרישה מוגברת או לא רצויה, כמו במקרים שתוארו לעיל, יכולה להוביל להיווצרות קרישי דם ולחסימת כלי דם או פקקת (Thrombosis).
כיום, הטיפול הסטנדרטי לעיכוב מערכת הקרישה הוא מתן הפרין (Heparin). הפרין הוא למעשה מדלל דם המעכב שלבים רבים בתהליך הקרישה. לכן הוא יעיל, אך בה בעת גם מעלה את הסיכון לדימום יתר. מחקרים הראו שכדי להשיג טיפול אגרסיבי פחות, אפשר לעכב באופן ספציפי את אחד משלבי המערכת: אנזים בשם פקטור קרישה 12 (FXII). כעת, צוות חוקרים בהובלת מדענים מהמכון הפוליטכני בלוזאן, שווייץ, הצליחו לשכלל את הדרכים המקובלות לעיכוב FXII, באמצעות ייצור של מולקולה קטנה שנקשרת אליו ומעכבת את פעילותו. הם קראו לה FXII900.
עיבוד ספציפי של שלב מסוים בתהליך הקרישה. מעכב FXII בכלי דם, בין תאי דם אדומים | איור: iStock/C. Heinis, EPFL
ממבחנה לחיות
מחקרים מהשנים האחרונות עשו שימוש במעכבים מבוססי חלבון, כמו נוגדנים. טיפול בנוגדנים אמנם הראה תוצאות מיטיבות ולא עורר סכנת דימום יתר, אבל השימוש במולקולות קטנות מעניק יתרונות רבים: קל יותר לייצר אותן, הן יציבות יותר, ופחות מעוררות תגובה של מערכת החיסון. אף על פי ששני סוגי המולקולות יכולים להיות מורכבים מאותן יחידות בסיס (חומצות אמינו במקרה הזה), ההבדל הבולט ביניהם הוא הגודל: כשלושה סדרי גודל מפרידים בין נוגדן למולקולה קטנה. החוקרים הראו שבמערכת חוץ גופית, כלומר במבחנה, FXII900 נקשר אל מטרתו, FXII, ומעכב אותה ביעילות גם בריכוזים נמוכים מאד. בנוסף, המולקולה יכולה להשאר שלמה ויציבה במבחנה המכילה פלזמה (נוזל הדם) במשך מספר ימים.
בהמשך בחנו החוקרים את יעילות המולקולה גם בחיות. במודלים חיים של עכברים, ארנבים וחזירים התרחש פינוי מהיר של המולקולה מהדם, ולא נמדדו תוצרי פירוק שעשויים היו להיות מסוכנים. החוקרים הסיקו שהטיפול ב-FXII900 יכול להתאים לטווח קצר ולא שבועות או חודשים כמו במצבים כרוניים, או בהמתנה ארוכה להשתלת ריאה. לבסוף, החוקרים השתמשו במודל ריאה מלאכותית בארנבים, בנסיון להדגים את הפוטנציאל הטיפולי של המולקולה. במהלך הטיפול הוזרמו כמויות קבועות של FXII900 למשך שעות והצליחו לעכב קרישת דם. הטיפול, לשמחתם, לא הוביל לדימום יתר.
מחקרים נוספים בשנים האחרונות הראו קשר בין האנזים FXII, למצבים רפואיים נוספים בהם בצקת אלרגית תורשתית, מחלת אלצהיימר, וטרשת נפוצה. אפשר לקוות שהמעכבים שפותחו במחקר זה יהיו יעילים גם בטיפול במחלות נוספות.
