האם להשיב ניתן את מחוגי הזמן? לפי ממצאים ראשוניים בתאי עור וכליה של עכברים, התשובה היא כן
ניסויים גנטיים בעכברים הצליחו להצעיר את רקמות גופם ולגרום לעור ולכליות לחזור אחורה בזמן. במחקר שנעשה בקליפורניה ופורסם בכתב העת המדעי Nature, נחשפו עכברים בגילים שונים ולאורך פרקי זמן שונים לחלבונים הנקראים פקטורי ימאנאקה. אלו הם ארבעה חלבונים המאפשרים "תכנות מחדש" של תאים בוגרים והפיכתם לתאים דמויי תאי גזע, שביכולתם להתמיין ולהפוך למגוון רחב של תאים שונים. על גילוים של חלבונים אלה זכה שיניה ימאנאקה (Shinya Yamanaka) בפרס נובל לרפואה בשנת 2012. מטרת הניסוי הנוכחי הייתה לבדוק את השפעות החלבונים האלה על הזדקנות התאים בגופם של עכברים.
"השעון האפיגנטי" הוא מונח חדש יחסית, המציין את האפשרות למדוד את ההזדקנות הביולוגית באמצעות בדיקה של מידת המתילציה של מולקולות ה-DNA בתא. מתילציה היא הוספה של קבוצה כימית הנקראת מתיל ל-DNA בלי לשנות את הרצף שלו; שינויים כאלה, המשנים את התפקוד של ה-DNA בלי לשנות את הרצף שלו, נקראים שינויים אפיגנטיים. המתילציה מתרחשת בתכיפות רבה יותר עם העלייה בגיל התא, ובאמצעות מיפוי כמות המתילציות אפשר להעריך את גיל התא.
עכברים שקיבלו טיפול ארוך טווח בפקטורי ימאנאקה הראו ירידה ב"גיל האפיגנטי", בעיקר בכליות ובעור. עכברי מעבדה | javirozas, Shutterstock
עור צעיר ושיער שופע
בניסוי שערכה הקבוצה הקליפורנית, שלוש קבוצות של עכברים בגילי 12 חודשים, 15 חודשים ו-25 חודשים קיבלו מינונים קבועים של פקטורי ימנאקה במשך פרקי זמן שונים: חודש, שבעה חודשים ועשרה חודשים. בעכברים שקיבלו טיפול ארוך טווח נמדדה ירידה ב"גיל האפיגנטי" של התאים ברקמות העור והכליות של העכברים, כלומר שיעור המתילציה של ה-DNA בתאי הרקמות אלה ירד, כאילו התאים נעשו צעירים יותר. לעומת זאת, בטיפול קצר הטווח לא נמצאה תופעה דומה.
החוקרים זיהו גם הבדל בצורת ההחלמה של פצעים בעורם של עכברים מהקבוצות השונות. בעורם של העכברים שטופלו בטיפול הארוך נמצאה פחות הצטלקות מאשר בעורם של עכברי הבקרה, תכונה המאפיינת עור צעיר.
החוקרים בדקו גם את עוצמת הביטוי של גנים שונים בתאי העכברים. הן הטיפול קצר הטווח והן הטיפול ארוך הטווח הביאו לשינוי בביטוי הגנים בצורה המצביעה על הצערה: נמדדה עלייה בביטוי הגנים האחראיים להצמחת שיער בגוף, תכונה היורדת עם הזִקְנה. אצל העכברים שטופלו בטיפול ארוך הטווח נצפתה גם ירידה בביטוי גנים הקשורים בדלקות, בהזדקנות ובעקה נפשית (סטרס).
לא כל תוצאות הניסוי היו חד-משמעיות כל כך. מבין 6 הרקמות שנבדקו בכל ניסוי, רק העור והכליות הראו שינוי מובהק סטטיסטית. בשאר הרקמות שנבדקו: ריאות, טחול, שריר וכבד, לא נמצא שינוי משמעותי. עובדה חשובה היא, כי לא נמצאה כל השפעה שלילית של הטיפול על בריאותם, משקלם או התנהגותם של העכברים. זוהי עדות ראשונית לבטיחותם של הניסויים להצערת התאים.
ניסויים אלו הם ראשוניים מאוד, והם בגדר צעד ראשון בלבד. אך הם ושכמותם עשויים להצעיד אותנו לתחומים שעד לאחרונה נחשבו למדע בדיוני. האם, כפי שסבור ההיסטוריון יובל נח הררי, כבר בעתיד הקרוב יפרצו בני האדם את גבולות תוחלת החיים המוכרים לנו כיום?
לנו נותר רק להמשיך לעקוב אחר התפתחות התחום, ואולי אחד מקוראי ומקוראות הכתבה ירצה להיות חלק מהמאמץ לניצחון על הזִקְנה.
