הורים משקיענים –
צאצאים חכמים?

בעלי חיים בעלי מוחות גדולים יחסית לגודל גופם יהיו בעלי יכולות קוגניטיביות טובות יותר – הם יוכלו לחוש טוב יותר את סביבתם, להימלט בהצלחה רבה יותר מטורפים, להסתגל טוב יותר לסביבות חדשות, לחפש מזון וללמוד מידע חדש במהירות וביעילות, וכך לשפר את סיכויי ההישרדות שלהם. אז מדוע לא לפתח מוחות ענקיים? 

התשובה היא שכדי שהמוח יהיה גדול יותר ביחס לגודל הגוף, צריך להשקיע יותר אנרגיה ומשאבים בהתפתחותו. מכיוון שלרשות בעל החיים עומדות כמויות מוגבלות של אנרגיה ומשאבים לצמיחה, התפתחות וגדילה של המוח יקרו בהכרח על חשבון מערכות אחרות בגוף, כדוגמת השרירים, השלד והכבד, שגם הם חיוניים להישרדות. אז אם כך, יכולנו לכאורה לצפות שגודל המוח של בעל חיים מסוים יהיה הגודל המינימלי שמאפשר את סט היכולות הדרוש לו כדי לשרוד ולשגשג. ולפיכך היינו מצפים שמינים דומים של בעלי חיים יפתחו מוחות בגודל דומה. 

אך כאשר חוקרים בחנו מוחות של מינים שונים של פרימטים, ובהם שימפנזה, גורילה, בבון ומקוק, התברר שיש הבדלים גדולים בגודל הממוצע של המוח ביחס לגוף במינים השונים. זאת אף שמינים אלה לא רק שייכים לאותה קבוצה, אלא שאורח חייהם דורש, לכאורה, יכולות דומות. למשל, כולם חיים במבנה חברתי של להקה, ולכן מוחם צריך לאפשר להם לקיים תקשורת עם הפרטים האחרים; כולם מחפשים מזון, ולכן מוחם צריך לאפשר יכולות הקשורות בליקוט מזון. אז מדוע לשימפנזה יש מוח גדול יותר, ביחס למשקל גופה, מאשר לקופי מקוק או לבבון? השונות הזאת בגודל המוח רומזת לנו על קיומם של גורמים נוספים המשפיעים על הגודל היחסי של המוח. 

מדוע לא בכל בעלי החיים התפתחו מוחות ענקיים? איור להמחשת גודל המוח באדם, ציפור ודג | Sakurra, Shutterstock

מוח גדול – עסק יקר

מוח גדול עולה לבעליו במחיר גבוה: המוח הוא איבר שצורך אנרגיה רבה, בפרט בתקופות של גדילה והתפתחות. יתרה מזו: בתקופות גדילה והתפתחות ייתכן שהמוח ידרוש מבעל החיים השקעת אנרגיה גדולה מאוד, ובינתיים עדיין לא יתרום ליכולת ההישרדות שלו. כמו כן, בניגוד למערכות אחרות בגוף, לא ניתן להוריד את צריכת האנרגיה הגבוהה של המוח בתקופות של מחסור במזון.

העלות האנרגטית הגבוהה מגבילה את גודל המוח; למעשה קיימת תחרות על משאבים לגדילה בין המוח ובין שאר הגוף. קיים יחס הפוך בין משך הזמן שנדרש לצאצא כדי להגיע לעצמאות ובין גודל המוח שלו, כלומר ככל שהצאצא יהיה עצמאי מהר יותר, כך מוחו יגדל ויתפתח פחות בהשוואה למין אחר, שאצלו התקופה עד לרכישת עצמאות ממושכת יותר. במאמר סקירה חדש שפורסם לאחרונה, חוקרים בראשותו של חוקר הפרימטים קרל ון שייק (van Schaik) ממכון מקס פלאנק לחקר התנהגות בעלי חיים בגרמניה בחנו את היחס בין מסת הגוף ובין גודל המוח אצל מגוון בעלי חיים. החוקרים מצאו כי אצל בעלי חיים שונים, מדגים ועד בני אדם, התקופה שבה המוח מתפתח ומגיע לגודלו הסופי מוגבלת על ידי התקופה שבה הצאצא מקבל הגנה וטיפול הורי.

אצל בעלי חיים בעלי מוחות מפותחים תקופת ההתבגרות ארוכה מאוד. מוח של דולפין | BlueRingMedia, Shutterstock 

הכל תלוי באימא?

עולם המחקר הבין כבר לפני זמן רב, כי להשקעה האימהית – כמות האנרגיה שהאֵם משקיעה בטיפול בצאצא – יש השפעה רבה על גודל המוח. קל לראות שאצל בעלי חיים בעלי מוחות מפותחים, כגון בני אדם או דולפינים, תקופת ההתבגרות ארוכה מאוד והצאצאים נשארים בקרבת האם למשך שנים. אך מה לגבי מינים אחרים? והאם רק לטיפול של האם יש משמעות בהקשר זה, או גם לטיפול של פרטים אחרים – למשל האב, או חברים אחרים בלהקה? 

החוקרים סקרו אפוא מחקרים קודמים שעסקו בטיפול בצאצאים והשוו את גודל המוח הממוצע של בעלי חוליות רבים, ובהם בעלי דם קר (דגים, זוחלים) ובעלי דם חם (יונקים ועופות), ואת אופן הטיפול בצאצאים אצל בעלי החיים האלה. הם מצאו כי אצל בעלי חיים בעלי דם קר, גודל המוח יחסית לגודל הגוף הוא בממוצע קטן יותר מאשר אצל בעלי חיים בעלי דם חם. 

אופני הטיפול בצאצאים גם הם מגוונים מאוד. אצל רוב מיני הדגים והזוחלים, הדאגה לצאצאים מסתיימת לאחר הטלת הביצים; זאת בניגוד לעופות וליונקים, שרובם המכריע מטפלים בצאצאיהם, מאכילים אותם ומגינים עליהם. אך גם בתוך הקבוצות האלה יש הבדלים גדולים. אצל עופות, יש הבדל משמעותי בין עופות שצאצאיהם הם אפרוחים, שהם עצמאיים מייד עם הבקיעה מהביצה, ובין עופות שצאצאיהם הם גוזלים, אשר בוקעים חסרי ישע ותלויים בהורים שיאכילו אותם עד שיגדלו ויוכלו לעוף ולחפש מזון בעצמם. בבעלי חיים חברתיים – בעיקר מינים מסוימים של יונקים ועופות – הצאצאים נהנים מחסות הקבוצה או הלהקה ומטיפולם של פרטים נוספים מלבד האם או ההורים. 

החוקרים בדקו אפוא את הקשר בין גודל המוח לבין אופי הטיפול בפרטים צעירים במגוון רחב של מינים בעלי חוליות, והסיקו כי הגורם המגביל את גודל המוח הוא משך הטיפול בצעיר ומידת ההשקעה של הסביבה כולה – ולא רק של האם או ההורים – בגידולו. גם בני משפחה אחרים או חברי להקה המסייעים בטיפול בצאצא, בהגנה עליו ובהקניית מיומנויות להמשך החיים, כמו ציד או משחק חברתי, תורמים לגודל המוח. ככל שהצאצא נהנה במשך זמן רב יותר מהגנה ומטיפול, כך התקופה שבה המוח שלו יכול להתפתח ולגדול במהירות היא ארוכה יותר. לאחר שהצאצא יוצא לעצמאות, תקופת הגדילה המואצת של המוח מסתיימת. נשים לב שהקשר פועל גם בכיוון ההפוך: בעל חיים בעל מוח מפותח יותר יוכל לתרום יותר להישרדות הצאצאים שלו, על ידי התנהגות הורית וטיפול בצאצאים.

לדברי ון-שייק, "ההתפתחות של דאגה הורית מעבר לשלב הטיפול בביצים הסירה את המחסום האבולוציוני שהגביל את גודל המוח, ובכך תרמה במידה ניכרת להתרחבות בגודל המוח וביכולת הקוגניטיבית בקרב בעלי דם חם, עופות ויונקים. רובם מזינים את הצאצאים שלהם אחרי ההמלטה או הבקיעה מהביצים ויש להם מוחות גדולים בהרבה מאשר לקרוביהם בעלי דם חם".  

חשוב לזכור שהמחקר נעשה מנקודת מבט אבולוציונית-התפתחותית, ומסקנותיו אינן מתייחסות להשוואה בין פרטים שונים באותו מין, אלא בין מינים שונים של בעלי חיים. נוסף על כך, נזכור שמלבד משך הטיפול בצאצא הצעיר, קיימים גם גורמים נוספים המגבילים את גודל המוח, כגון הגודל והמבנה של הגולגולת ובמקרה של יונקים, רוחב תעלת הלידה, שהגולגולת של היילוד צריכה להיות מסוגלת לעבור דרכה.