ההשפעה הגנטית של הטיפול האימהי

כשתינוק נולד, אמו דואגת לו, מנשקת, מחבקת, מאכילה – ולא מדובר רק בתינוקות של בני אדם. הטיפול האימהי משותף לכל היונקים במידה זו או אחרת, וגם לעופות ולבעלי חיים אחרים. במינים אלו הצאצאים הצעירים אינם מסוגלים לשרוד ללא ההגנה והמזון שמספקים ההורים. אבל זו לא הסיבה היחידה שטיפול מסור הוא חשוב כל כך. מחקרים הראו שאצל חולדות טיב הטיפול האימהי, למשל כמה זמן מבלה האם בהנקה וליקוק של הגורים, משפיעים על התנהגותם העתידית של הצאצאים ועל ההתפתחות המוחית שלהם.

במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Science מראים חוקרים מארצות הברית שמידת ההשקעה האימהית של עכברים יכולה להשפיע על רצף ה-DNA בתאי העצב של הצאצאים, באמצעות גֵנים מסוג מיוחד, הנקראים טְרַנְסְפּוֹזוֹנִים.

טרנספוזונים, שפירוש שמם הוא "משני מקום", הם רצפי DNA שעושים בדיוק את זה: משנים את מיקומם בגֵנום, "קופצים" ממקום למקום על גבי הכרומוזום ובין כרומוזומים שונים. במחקר הזה התמקדו החוקרים בסוג מסוים של גנים כאלה, רֶטְרוֹטְרַנְסְפּוֹזוֹנִים, שיוצרים עותקים של עצמם בשיטת "העתק-הדבק", באמצעות מנגנוני התא שנועדו ליצירת חלבונים. כך הטרנספוזון המקורי נשאר במקומו ועותקים שלו מופיעים במקומות חדשים בגנום.

רטרוטרנספוזונים הם מעין רצפי DNA טפיליים, שמועברים מדור לדור משום שהם מסוגלים להתרבות ולהפיץ את עצמם בתוך הגנום של בעל החיים או הצמח שהם נמצאים בתאיו. כמעט מחצית מה-DNA של יונקים (כולל זה של האדם) מורכב מטרנספוזונים, רובם כבר אינם פעילים, כלומר כבר אינם מסוגלים ליצור עוד עותקים של עצמם. אלו שעדיין פעילים ממשיכים להעתיק את עצמם וליצור עוד ועוד טרנספוזונים במשך כל חיינו.

כשעותק חדש של הרטרוטרנספוזון נכנס לתוך הגנום הוא יכול להפריע לרצף הקיים שם, לגרום למוטציה בגן כלשהו, או לשנות את המקום והזמן של יצירת החלבונים. לכן כל דבר שמשפיע על התרבות הטרנספוזונים במוח עשוי להשפיע גם על תפקודם של תאי העצב בו, ובסופו של דבר על התנהגותו של בעלי החיים.

על עכברים ואנשים

החוקרים חילקו את גורי העכברים לאלו שנהנו מטיפול אימהי מסור יותר, שהתבטא בזמן רב יותר שהאם הניקה, ניקתה וליקקה את גוריה, ולאלו שקיבלו פחות טיפול כזה. בשתי הקבוצות הגורים התפתחו כראוי ולא היה הבדל במשקלם. אך כשהחוקרים בדקו את רצפי ה-DNA במוחם, הם מצאו את ההבדל: אצל הגורים שקיבלו יותר טיפול אימהי היו פחות עותקים של רטרוטרנספוזון מסוים בהיפוקמפוס, אזור במוח הקשור בין השאר לזיכרון. באזורים אחרים במוח ובאיברים אחרים לא נראה הבדל כזה.

כדי לבדוק שהממצאים לא נובעים מקשר גנטי כלשהו החליפו החוקרים בין הגורים של האימהות ה"משקיעניות" יותר ואלו שטיפלו פחות בצאצאיהן. הם מצאו כי מספר הטרנספוזונים בהיפוקמפוס של הגורים היה קשור לטיפול שקיבלו, ולא לאם הביולוגית שלהם.

עדיין לא ברור מה ההשפעה של עוד עותקי טרנספוזונים בהיפוקמפוס על העכברים, אך מחקרים קודמים הראו שעכברים שקיבלו פחות טיפול אימהי נטו לפחד בקלות, והדבר היה קשור לשינויים שהתרחשו בהיפוקמפוס שלהם. החוקרים מדווחים שגם במחקר החדש, העכברים שקיבלו פחות הנקה וליקוקים מהאם היו חששניים יותר.

האם אפשר להסיק מהמחקר הזה גם עלינו, בני האדם? אותו סוג של טרנספוזון נמצא גם בגנום שלנו, אך מספר העותקים הפעילים שלו קטן בהרבה בהשוואה לעכבר. בכל זאת, נראה שבכל תא עצב במוחנו נמצאים כמה עותקים של הטרנספוזון, ואפילו לעותק אחד יכולה להיות השפעה של ממש על תפקוד התא, תלוי לאן בדיוק בגנום נכנס העותק. מחקרים הראו שללחץ נפשי בילדות עשויה להיות השפעה על פעילותם של הרטרוטרנספוזונים גם אצל האדם.

התפיסה שהקשר עם האם והחוויות העוברות עלינו בשנות החיים הראשונות שלנו, מעצבים את האופי שלנו ומשפיעים על חיינו ועל עתידנו אינה חדשה. מחקרים כמו זה שהתפרסם עתה מציעים הצצה אל המנגנון שבעזרתו החוויות הופכות לשינויים גנטיים בתאי העצב.