הגנים שהפכו את הכלב
לידידו הטוב של האדם

כבר יותר מ-15 אלף שנים מלווים הכלבים את בני האדם. במהלך השנים הם מילאו תפקידים שונים: שמרו על עדרים ורעו אותם, עזרו לציידים לצוד והביאו להם את שללם, סחבו מזחלות, חיפשו אחר אנשים נעדרים וגם אחרי מוצרים מוברחים. בכל התפקידים האלו הם עבדו בצמוד לבני האדם, עקבו אחר הוראותיהם והשתדלו למלא את רצונם. כיום רוב הכלבים אינם כלבי עבודה אלא משמשים כחיות מחמד ובני לוויה, אך עדיין ניכר מאוד שהם קשובים לבני האדם ומחפשים את קרבתם, כנראה יותר מכל חיה אחרת.

הכלבים בויתו מאוכלוסייה של הזאב האפור, אך קרוביהם הזאבים לא חולקים איתם את הגישה הידידותית הזו: הם נרתעים מבני אדם ועלולים להגיב בתוקפנות כשמתקרבים אליהם. במהלך הביות, אם כך, האופי של הכלבים השתנה. הם פיתחו משיכה לבני אדם, וקשר עמוק אליהם. אילו שינויים גנטיים הובילו ליצירת בעל החיים החברותי והנאמן שאנחנו מכירים כיום?

מחקרים קודמים מצאו כמה מועמדים לשינויים כאלו, בגנים שונים שמשפיעים על ההתנהגות כלבית. ביניהם יש גנים שמשפיעים על רמות ההורמון אוקסיטוצין, שידוע כמעורב בקשרים חברתיים וגם בזוגיות; גנים שבבני אדם קשורים לתסמונת ויליאמס, שהלוקים בה נוטים להיות חברותיים מאוד; וגנים שקשורים לדחק (סטרס) ולתגובת "הילחם או ברח". במחקר שהתפרסם לאחרונה, חוקרים מיפן בחנו כלבים מגזעים שונים כדי לבדוק אילו מהגנים האלו משפיעים על הקשרים של הכלבים עם בני האדם. הם מצאו תפקיד משמעותי במיוחד לגנים המעורבים בתגובה לדחק ולחץ.

כבר יותר מ-15 אלף שנים הכלבים ליוו ושירתו את בני האדם. כלבי מזחלות בגרינלנד | צילום: Yongyut Kumsri, Shutterstock

קשב ובקשות

החוקרים הציבו בפני הכלבים שתי מטלות, שנועדו לבחון צדדים שונים בתקשורת של כלב ואדם. במטלה הראשונה הכלבים היו צריכים לבחור בין שני מיכלים, שבאחד מהם הוטמן מזון. האדם שערך את הניסוי הצביע על המיכל שבו נמצא המזון או טפח בידו עליו, והכלב היה צריך לעקוב אחר תנועותיו כדי לבחור במיכל הנכון. במטלה השנייה הכלבים היו צריכים לפתוח קופסה כדי להגיע למזון שבתוכה. בשלבים המוקדמים של הניסוי הכלבים למדו שאפשר להסיר את המכסה של הקופסה, אך בשלב הסופי המכסה היה סגור בחוזקה, כך שלא משנה מה עשו, הם לא יכלו לפתוח אותו. החוקרים לא בדקו אם הכלבים יצליחו להגיע למזון – זה היה בלתי אפשרי – אלא אם הם יביטו אל עורך הניסוי בבקשת עזרה, וכמה פעמים יעשו זאת.

המטלה הראשונה בודקת את יכולתם של הכלבים להיות קשובים לבני האדם ולהבין את מחוות הגוף שלהם, והשנייה את נטייתם לגשת אל בני האדם ולבקש מהם עזרה כאשר הם נתקלים בבעיה שאינם מסוגלים לפתור. מחקרים קודמים הראו שזאבים מתקשים במטלות כאלו – אפילו זאבים שגדלו מינקות עם בני אדם לא יוצרים את אותו קשר שיוצרים איתם כלבים.

במחקר הנוכחי החוקרים לא בחנו זאבים, אלא 624 כלבים, אותם חילקו לשתי קבוצות לפי גזע. בקבוצה אחת היו גזעים שלפי מחקרים קודמים היו קרובים יותר מגזעים אחרים לאב הקדמון, הלא מבוית, של הכלבים והזאבים המודרניים – כעשרה כלבי אקיטה, כמאה שיבה ושני כלבי האסקי סיבירי. בקבוצה השנייה היו כל הגזעים האחרים, שרחוקים יותר מהזאב. היו ביניהם שי-צו, פומרניאן, בורדר קולי, בולדוג, קורגי ועוד רבים, כולל כלבים מעורבים.

סרטון של כלבים נבחנים על יכולתם לבחור את המיכל עליו האדם מצביע, ממחקר אחר:

הממצאים לא הראו כל הבדל בין שתי הקבוצות במשימה הראשונה – הכלבים מהגזעים "העתיקים", הקרובים יותר לזאב, ידעו לעקוב אחר תנועותיהם של בני האדם בדיוק כמו חבריהם מהגזעים האחרים. לעומת זאת, במשימה השנייה כן היה הבדל בין קבוצות הגזעים. כלבים מהגזעים "העתיקים" נטו פחות לבקש עזרה מבני אדם כאשר הם לא הצליחו לפתור את הבעיה לבדם.

החוקרים משערים שהיכולת לעקוב אחר הוראות ותנועות גוף אולי התפתחה מוקדם יותר במהלך הביות, ולכן משותפת לכל הגזעים, בעוד הקשר שמאפשר לכלבים לפנות אל בני האדם לעזרה הגיע רק מאוחר יותר. התוצאות הללו עולות בקנה אחד עם מחקר קודם של אותה מעבדה, שמצא שבעליהם של כלבים מהגזעים "העתיקים" דיווחו על קשר הדוק פחות עם כלביהם, בהשוואה לבעליהם של כלבים מגזעים אחרים.

בשלב הבא, בדקו החוקרים אם יש קשר בין גרסאות שונות של אותם גנים שהוצעו כקשורים להתנהגות כלבית, ובין ההצלחה במבחנים. הממצא העיקרי נגע לגן שקשור להורמוני דחק: שני שינויים בגן הזה, שנצפו אצל כלבים שונים, היו קשורים להצלחה במטלות. כל אחד מהשינויים היה קשור להצלחה במטלה אחרת. היו גם הבדלים בין קבוצות הכלבים בגן זה, כשהגרסאות שהיו נפוצות אצל הגזעים ה"עתיקים" היו שונות מאלו שנמצאו אצל שאר הגזעים. "זו הראיה הגנטית הראשונה שתומכת בהשערה שמוטציות במערכת התגובה לדחק קשורה לביות הכלבים", אמרה מיהו נגסוואה (Nagasawa), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בראיון לסיינטיפיק אמריקן.

שינויים גנטיים הפכו אולי את הכלבים לרגועים יותר. לברדור רטריבר | צילום: AnnyStudio, Shutterstock

מורידים את הלחץ

ההשערה לפיה התגובה ההורמונלית למצבי לחץ קשורה לביות הגיע ממחקר ארוך וטווח ומיוחד במינו, שהחל ב-1959 ונמשך עד היום. את המחקר הוביל בתחילת דרכו החוקר הרוסי דמיטרי בליאייב (Belyayev), שהחליט לבדוק אם ניתן תוך כמה דורות לביית חיית בר, ואיזה שינויים יתרחשו בה בעקבות זאת. בליאייב ועמיתיו לקחו שועלים כסופים, תת-מין של השועל האדום (Vulpes vulpes), ובכל דור בחרו את הרגועים והידידותיים ביותר מהם, והרביעו אותם.

בתחילה, "השועל הידידותי ביותר" היה פשוט זה שלא ניסה בכל כוחו לנשוך את הידיים שהושטו לכיוונו, והתעלם מהחוקרים. אך כבר בדור השישי החלו להופיע שועלים שחיפשו את קרבת בני האדם, כשכשו בזנבם לקראתם וליקקו את ידיהם. בדיקות העלו שאצל השועלים החברותיים הללו, רמת ההורמונים הקשורים למצבי דחק, כמו ההורמון קורטיזול, הייתה כחצי מזו של אבותיהם הפראיים. נראה שהרמה הגבוהה של ההורמונים אצל שועלי הבר הייתה קשורה לתגובה שלהם אל בני האדם – הם נבהלו בקלות רבה, והגיבו מייד או במנוסה או במתקפה. הירידה ברמות ההורמונים הובילה לשועלים רגועים יותר, שיכלו לבלות זמן בחברת החוקרים מבלי להיתקף בחרדה. זה איפשר להם לפתח קשרים טובים עם בני האדם שלצידם.

האם תהליך דומה עבר גם על הכלבים? שם לא היה מדובר בניסוי מבוקר, כמובן, ואין לנו דרך בדיוק מה התרחש באותם ימים רחוקים. אך בהחלט ייתכן שבני האדם בחרו את גורי הזאבים הנינוחים והרגועים ביותר כבני לוויה, וכך בייתו את הכלבים בצורה דומה מאוד למה שעשו בליאייב ועמיתיו עם השועלים. המחקר הנוכחי מחזק את ההשערה הזו, שכן הוא מראה ששינויים בגנים המעורבים בייצור קורטיזול קשורים כנראה למערכת היחסים עם בני האדם גם אצל כלבים.

"עדיין לא ברור אם קורטיזול, הסמן של לחץ ודחק, אכן נמוך יותר אצל כלבים מאשר אצל זאבים", אמרה נגסוואה. "אבל העובדה ששתי מוטציות גנטיות הקשורות אליו נצפו במחקר, עשויה לספק רמזים בקשר לדרך בה פיתחו הכלבים את היכולת להתאים את עצמם בקלות לחברת בני אדם". נגסוואה ועמיתיה מתכוונים לבדוק, במחקר המשך, איזה השפעה יש לשינויים שנמצאו בגן על רמת הקורטיזול: אם לכלבים בעלי גרסה מסוימת של הגן יש יותר קורטיזול מלאחרים, ואם אפשר למצוא הבדלים ברמת ההורמון בין קבוצות הכלבים השונות. הם מתכננים גם להסתכל על גזעים נוספים שנחשבים "עתיקים", שכן במחקר הנוכחי הקבוצה הזו כללה כמעט רק כלבים מגזעים יפנים. מחקר עתידי שכזה, הם מקווים, יבהיר את תפקידו של הקורטיזול, ושל המערכת הקשורה לתגובת "הילחם או ברח", ביצירת חברו הנאמן של האדם.