הגֵן הוא ידידו הטוב ביותר של הכלב

על אילו תכונות אתם חושבים למשמע המילה "כלב"?

סביר להניח שלפחות אחת מהתכונות שעולה במוחכם היא "נאמנות": החיה שזכתה לכינוי "חברו הטוב ביותר של האדם" ידועה אולי יותר מכל ביכולתה לקשור אתנו קשרי ידידות אמיצים. כל מי שיש או היה לו כלב מכיר בוודאי את ההתרגשות שבה הם מקבלים את פני בעליהם, את כמיהתם למגע וליחס מבני אדם. כלבים הם חברותיים מאוד, וזה אחד המאפיינים העיקריים שמבדיל אותם מאבותיהם הזאבים. מחקר חדש חשף כמה מהגנים האחראים לשינוי אבולוציוני זה, ואפשר ללמוד ממנו גם על הבסיס הגנטי לחברותיות אצל בני האדם.

החוקרים בחנו 18 כלבים מגזעים שונים ועשרה זאבים שגודלו אצל בני אדם מאז שהיו גורים. למרות שגדלו בסביבה דומה, הכלבים היו חברותיים הרבה יותר: הם הסתכלו יותר לכיוון בני האדם וחיפשו את קרבתם, אפילו עם אנשים שלא הכירו.

בניסיון למצוא את הבסיס הגנטי לחברתיות התמקדו החוקרים במקטע DNA מסוים, שמחקרים קודמים הראו שעבר שינויים לא מעטים באבולוציה מזאב לכלב. האזור המקביל לאזור זה בגנום האדם מוכר היטב לחוקרי גנטיקה, משום שהוא חסר באנשים בעלי תסמונת וויליאמס. זו תסמונת גנטית שמתבטאת בשלל דרכים, מתווי פנים ייחודיים ועד ללקות שכלית, והלוקים בה הם בדרך כלל חברותיים במיוחד: פתוחים מאוד ויוצרים קשר בקלות עם זרים.

החוקרים קבעו את רצף ה-DNA באזור זה אצל 16 כלבים ושמונה זאבים, ומצאו שינויים משמעותיים בשלושה גנים בין שני המינים. בעוד שאצל הזאבים הגנים היו שמורים יחסית, ולא היו בהם הרבה מוטציות, אצל הכלבים נמצאו בגנים האלו מוטציות חמורות, שהובילו ככל הנראה לכך שלא נוצרו מהם חלבונים פעילים. גם בין הכלבים עצמם היו הבדלים, והמוטציות הרבות והחמורות יותר היו אצל הכלבים החברותיים יותר.

שנים מהגנים ידועים כקשורים לחברתיות בבני האדם: הם חסרים אצל רוב הלוקים בתסמונת וויליאמס, והמעטים שאצלם הגנים האלה פעילים בצורה תקינה, אינם מבטאים את חברותיות-היתר המאפיינת את התסמונת. ניסויים בעכברים על אחד מהגנים האלה הראו שכאשר הוא אינו תקין, העכבר הופך לחברתי הרבה יותר.

תסמונות התנהגותיות

ברייאן הייר (Hare) מאוניברסיטת דורהם בארה"ב, מומחה להתנהגות כלבים שלא השתתף במחקר, אמר לכתב העת Nature "זה מחקר מרגש משום שהוא מספק תמיכה חזקה לרעיון של 'הידידותי שורד'". לדבריו, בעזרת המוטציות שהצטברו בגנים עם השנים "פחד הפך לחברתיות ושותף חברתי חדש נוצר".

מעבר להבנת האבולוציה של הכלב, המחקר גם יכול לשפוך אור על הגנטיקה של מחלות תורשתיות באדם, כמו תסמונת ויליאמס. איליין אוסטרנדר (Ostrander), ממחברי המאמר, אמרה ל-BBC "הממצאים מדגישים את השימוש שאפשר לעשות בכלבים כמערכת גנטית שמספקת מידע למחקרים על מחלות אדם. הם מראים איך שינויים קטנים בגנים ספציפיים בכלבים קשורים לתסמונות התנהגותיות אצל בני האדם".

המגבלה העיקרית של המחקר היא שמדובר במחקר קטן מאוד: החוקרים כאמור קבעו את רצף הגנים של 16 כלבים בלבד, מספר מצומצם שאינו מאפשר למשל לקבוע אם יש הבדלים בין גזעים שונים. מחקרים על אוכלוסיות כלבים נוספות, במספרים גדולים יותר, ודאי ייערכו בעתיד, ויוכלו לאשש בוודאות גדולה יותר – או להפריך – את הקשר בין הגנים להתנהגות החברותית של חברינו הטובים ביותר.