מחקר חדש: דבורים יכולות גם ללקק צוף סמיך, וגם לשתות אותו כמו בקשית אם הוא דליל, בזכות מבנה ייחודי של איברי הפה שלהן
יש יותר מדרך אחת לשתות צוף. פרפרים ועשים עושים זאת בעזרת חדק (פרובוסציס, proboscis) – מבנה ארוך וצר שבעזרתו הם שואבים את הצוף, כמו קשית. עטלפי פאלאס ארוכי לשון (Glossophaga soricina), עטלפים קטנים הניזונים מצוף, אוספים אותו בעזרת לשון מכוסה זיפים, שאותה הם טובלים שוב ושוב בנוזל המתוק. גם לדבורי הדבש (Apis mellifera) יש זיפים על לשונן, וגם הן, כך יודעים חוקרים כבר עשרות שנים, שותות את הצוף כמו העטלפים, בשיטת הליקוק או הטבילה. כעת הראו חוקרים מסין ומארצות הברית שזה רק חלק מהסיפור: דבורים יכולות גם ללקק צוף וגם לשאוב אותו, והן עוברות משיטה אחת לשנייה בהתאם לצמיגות הנוזל.
הזיפים שעושים את ההבדל – מבט מקרוב על לשון הדבורה בשעת ליקוק הצוף:
כשהחוקרים סיפקו לדבורים מי סוכר בריכוז של מעל 30 אחוזים, רובן שתו בצורה המוכרת, חוזרות וטובלות בנוזל את לשונן, שבנויה כך שתתפוס כמה שיותר ממנו בכל טבילה. "כעשרת אלפים זיפים מכסים את הלשון, וכולם מזדקפים יחדיו בזווית המתאימה ללכידת הצוף", תיאר זאת ג'יאנינג ווּ (Wu), שהוביל את המחקר, בראיון לניו-יורק טיימס. הדבורים החזירו את הלשון עמוסת הצוף חזרה אל פיהם, שם מנגנון שאיבה פנימי מסיר ממנה את הנוזל.
לא מלקקת דבש, אבל מלקקת צוף לייצור דבש:
לעומת זאת, כשמי הסוכר היו בריכוז נמוך יותר, צורת השתייה של הדבורים השתנתה. השערות על הלשון לא הזדקפו, ובמקום לטבול את הלשון לרגע בנוזל ואז להכניס אותה חזרה לפה, הדבורים השאירו את לשונן במי הסוכר ושאבו אותו פנימה, ככל הנראה בעזרת אותו מנגנון שמשמש גם להוצאת הנוזל מהלשון בשיטת השתייה השנייה.
כמו משאבה בלי שערות: הדבורה מוצצת את הצוף
מתאימות את השתייה לצמיגות
הדבורים היו גמישות בהתנהגותן, ועברו בקלות מצורת שתייה אחת לאחרת. כדי לראות מה קובע את בחירתן, אחוז הסוכר עצמו או הצמיגות של הנוזל שעולה ככל שאחוז הסוכר עולה, הגישו החוקרים לדבורים נוזל עם אחוז סוכר נמוך, שהוסמך ונעשה צמיג יותר בעזרת אבקת CMC, מהסוג שמשמש להסמכת גלידות ורטבים. הדבורים התייחסו אל הנוזל הזה כמו אל מי סוכר באחוז גבוה, ושתו בשיטת הטבילות החוזרות. מכך הסיקו החוקרים שצמיגות הנוזל היא הגורם הקובע. כאשר הנוזל צמיג קשה יותר לשאוב אותו, והדבורים מעדיפות להעלותו בעזרת הלשון. כאשר הוא דליל, שיטת השאיבה יעילה יותר. "הן מחליפות שיטה בדיוק בנקודה שבה היינו מצפים לכך, כדי להשיג את התמורה הגדולה ביותר עבור האנרגיה שהושקעה", אמר אלחנדרו ריקו-גווארה (Rico-Guevara), שהיה שותף למחקר.
הדבורים, הוסיף ריקו-גווארה, מעדיפות צוף צמיגי ועשיר בסוכר, אך שיטת השאיבה מאפשרת להם לנצל גם פרחים שהצוף שלהם מימי יותר. לעומת זאת, חרקים כמו פרפרים, שמסוגלים לשאוב בלבד, לא יכולים לשתות מפרחים שהצוף שלהם צמיג מדי. החוקרים מציינים שמידת הצמיגות של הצוף עשויה הייתה להתפתח כדי להתאים לשיטת האכילה של המאביקים שלהם. לעובדה שהדבורים יכולים לשתות צוף בטווח רחב של אחוזי סוכר ואינן מוגבלות לפרחים מסוימים "יש השלכות בהרבה תחומים, בקני מידה שונים", אמר ריקו-גווארה, "מהאבקה, שקשורה לייצור מזון עבורנו, עד לתפקיד שהדבורים ממלאות במערכת האקולוגית".
"חשבנו שאיברי הפה של חרקים הם כמו הכלים במגירת המטבח – קשית, סכין או מזלג, כלים שיש להם שימוש יחיד", סיכם דיוויד הוּ (Hu), חוקר אמריקאי שעבד בעבר עם ג'יאנינג ווּ, אך לא השתתף במחקר הנוכחי. "ווּ הראה שהלשון של דבורי הדבש היא כמו אולר שוויצרי, וכך היא יכולה לשתות ביעילות סוגים שונים של צוף".
