האבולוציה של הנדיבות

תארו לעצמכם שאתם נכנסים לבית הקפה הסמוך לביתכם, בית קפה שאתם מבקרים בו לפחות פעם-פעמיים בשבוע. אתם מזמינים קפה ועוגה מהמלצר, שמכיר אתכם בשמכם ומחליף איתכם רכילות על הלקוחות הקבועים. תשאירו לו טיפ?

עכשיו חישבו על תרחיש אחר. אתם טסים לכנס מטעם העבודה, שמתרחש כל פעם במקום אחר. הפעם הוא בעיר קטנה בטקסס, ארצות הברית. בדרך חזרה לשדה התעופה אתם עוצרים בבית קפה קטן. ברור לכם שלא תבקרו שם שוב לעולם. האוכל בסדר גמור, השירות מהיר והמלצר אדיב ונעים. תשאירו לו טיפ?

התשובה של רוב האנשים לשתי השאלות תהיה זהה: כן, בוודאי. להשאיר טיפ למלצר זה פשוט הדבר הנכון לעשות, וזה לא משנה אם זה בבית הקפה השכונתי או במרחק של אלפי קילומטרים מהבית.

אבל האמת היא שיש הבדל בין שני המצבים. במקרה הראשון, אתם יכולים להיות בטוחים למדי שתראו שוב את המלצר, ולא פעם אחת אלא פעמים רבות. אם לא תשאירו טיפ המלצר עלול לכעוס עליכם, ואולי כשתשובו לשם הוא לא יעצור לשוחח איתכם, השירות לא יהיה טוב כשהיה, והחוויה כולה תהיה פחות נעימה. בלשונם של הפסיכולוגים ואנשי תורת המשחקים שחוקרים יחסים בין-אישיים, אתם והמלצר נמצאים במצב של אינטראקציות חוזרות ונשנות. במצב כזה, יש לכם תמריץ להיות נדיבים כלפי המלצר, ולשמור איתו על יחסים טובים – מתוך ציפייה שהוא ישיב לכם כגמולכם, ויהיה נדיב ונחמד כלפיכם. 

במצב השני, התמריץ הזה לא קיים: הסיכוי שתפגשו שוב את המלצר הוא אפסי. למעשה, אין שום סיבה רציונלית להשאיר טיפ באותו בבית קפה בטקסס. זהו מצב של אינטראקציה חד-פעמית, שבו הדבר הרציונלי לעשות הוא להיות אנוכיים, ולא לחלוק מכספנו למי שלא תהיה לו כל הזדמנות להחזיר לנו. ובכל זאת, אם הייתי מוצאת את עצמי במצב כזה, הייתי כמובן משאירה טיפ בשיעור המקובל – וכמוני רוב האנשים. למה, בעצם?

האם תשאירו טיפ למלצר שלא תפגשו עוד לעולם? לקוחה ומלצר במסעדה | wavebreakmedia, Shutterstock

חזרות או קבוצות

התשובה שמציעים רבים מהחוקרים מבוססת על התנאים שבהם התרחשה רוב האבולוציה שלנו. עד למאות השנים האחרונות, רובם המוחלט של בני האדם חיו בקבוצות קטנות יחסית, של כמה עשרות פרטים. בקבוצות כאלו כולם מכירים את כולם, ומנהלים קשרים ארוכי טווח – כלומר, כל מפגש עם אדם אחר הוא חלק מרצף של אינטראקציות חוזרות. לפי ההשערה הרווחת, לבני האדם יש נטייה מולדת לשתף פעולה עם אנשים אחרים, ולהיות נדיבים כלפיהם, משום שהתפתחנו בתנאים שבהם כמעט תמיד נוכל לצפות לאינטראקציה נוספת עם אותם אנשים. הנטייה הזו לשיתוף פעולה מוטבעת אצלנו, וגורמת לנו להתנהג בצורה דומה גם במקרה של אינטראקציה חד-פעמית.  

השערה נוספת, שזוכה לפחות תמיכה בקרב החוקרים, מתמקדת בתחרות בין קבוצות, ולא בין הפרטים שבתוכן. לפי השערה זו, הנטייה לשתף פעולה התפתחה באבולוציה משום שקבוצות שבהן הפרטים שיתפו פעולה זה עם זה גברו על קבוצות המורכבות מפרטים אנוכיים שאינם סומכים אחד על השני. זה יכול להיות בקרבות של ממש בין הקבוצות, שבהם יש עדיפות לקבוצה של אנשים המוכנים לתת מעצמם למען הכלל, או בתחרות על משאבים כמו מזון או שטחי אדמה, שגם בה הקבוצה שמכילה אנשים המוכנים לעזור זה לזה תשיג תוצאה טובה יותר. יהיה טיבה של התחרות אשר יהיה, הקבוצות של משתפי הפעולה והנדיבים יחליפו בסופו של דבר את הקבוצות האנוכיות. בני האדם כיום הם צאצאיהם של אותם משתפי פעולה, ולכן הנטייה לשתף פעולה טבועה בנו.  

במחקר חדש, חוקרים משווייץ השתמשו במודל ממוחשב כדי להראות שאף אחת מההשערות האלו, כשהן לבדן, לא מסוגלת להוביל להתפתחות של שיתוף פעולה במהלך האבולוציה. לעומת זאת, כשהמודל מביא בחשבון גם אינטראקציות חוזרות ונשנות וגם תחרות בין קבוצות, כמעט תמיד מתפתחות באוכלוסייה התכונות של שיתוף פעולה ונדיבות. בניסוי שעשו עם בני אדם הם הראו שהנבדקים התנהגו כפי שהמודל המשותף חזה. 

אחת ההשערות היא שייתכן שהנטייה לשתף פעולה התפתחה כי קבוצות שבתוכן שיתוף הפעולה רב גברו על קבוצות המורכבות מפרטים אנוכיים. שתי קבוצות בתחרות משיכת חבל | Zurijeta, Shutterstock

לתת או לא לתת – זו השאלה

החוקרים השתמשו במשחק של שני משתתפים, שבו אנשים יכולים להתנהג בנדיבות או באנוכיות. במשחק כל אחד מהמשתתפים מקבל סכום כסף, נגיד מאה שקלים. בשלב הראשון המשתתף ראובן יכול להחליט לתת חלק מהכסף שלו למשתתף שמעון, ואז מנהלי המשחק יכפילו את סכום המתנה. כלומר, אם ראובן נותן לשמעון 20 שקל, שמעון יקבל 40 – אבל ראובן יישאר עם 80. בשלב השני שמעון יכול לתת מכספו לראובן, ושוב, סכום המתנה מוכפל.

קל לראות שעל מנת למקסם את הרווחים של שניהם יחד, כדאי לשניהם לתת את כל הכסף אחד לשני – כך כל אחד מהם יקבל 200 שקלים. אבל אם ראובן ייתן לשמעון את כל כספו, ושמעון יחליט לא לתת לו כלום בחזרה, לשמעון יהיו בסופו של דבר 300 שקלים. מכך עולה שהאינטרס האנוכי של כל אחד מהמשתתפים הוא לשמור לעצמם את כל הכסף ולא לתת ממנו למשתתף השני, למרות שאם שניהם ייתנו את כספם זה לזה, הם ירוויחו יותר מאשר במקרה שבו אף אחד מהם לא ייתן כסף. בכך המשחק דומה ל"משחק" מוכר יותר מתורת המשחקים, דילמת האסיר. 

החוקרים יצרו מודל שבו תוכנות שונות "שיחקו" זו מול זו, לא פעם אחת אלא פעמים רבות, כדי לחקות מצב של אינטראקציות חוזרות ונשנות. ברבות מההרצות של המודל אכן התפתחו תוכנות "נדיבות" – כאלו שהציעו למשתתף השני שיעור ניכר מהכסף כבר בהתחלה, ואם קיבלו ממנו כסף, הגיבו במתן שיעור גבוה אפילו יותר. אלא שקבוצות שבהן שגשגו התוכנות הנדיבות היו פגיעות להשתלטות של תוכנות אחרות, אנוכיות יותר, שנהנו מהנדיבות של התוכנות הראשונות אך לא השיבו להן באותו מטבע. 

בסופו של דבר, ה"אבולוציה" הממוחשבת לא הובילה להתפתחות תכונות של שיתוף פעולה ונדיבות – בניגוד לממצאים במחקרים קודמים. ככל הנראה, ההבדל הוא שבמחקר החדש היו פחות הגבלות על התוכנות, והן יכלו לאמץ כל אסטרטגיה שהיא, כולל אסטרטגיות לא עקביות. "זו כנראה התוצאה הכי פרובוקטיבית של המחקר שלנו", אמר ארנסט פהר (Fehr), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בהודעה לעיתונות. "היא סותרת לגמרי את הידע המקובל".

מודלים אחרים יצרו תחרות בין קבוצות שונות: קבוצה שלחבריה היו יותר משאבים - או במשחק, יותר כסף – ניצחה קבוצות "עניות" יותר. תוכנות ששיתפו פעולה זו עם זו השיגו יחדיו כסף רב יותר במשחק, כך שהקבוצות שלהן היו עשירות יותר. למרות זאת, המודלים לא הראו התפתחות של שיתוף פעולה לאורך זמן. חלק מהסיבה לכך הוא שעל מנת שהמודלים יהיו מציאותיים יותר, החוקרים הכניסו אליהם אפשרות להגירה בין קבוצה לקבוצה. כך תוכנות שהתפתחו לשתף פעולה עזבו את הקבוצות שלהן, יחד עם המשאבים שהשיגו, ועברו לקבוצות אנוכיות יותר, ולהפך. 

למעלה: דבורה (מימין) מעניקה למרים (משמאל) ארבעה מטבעות, והנהלת המשחק מכפילה את הסכום; למטה: מרים נוהגת בנדיבות רבה מדבורה ומעבירה לה בחזרה חמישה מטבעות, שמוכפלים לעשרה | יונת אשחר ממקור BRKH-STUDIO, Shutterstock

השילוב שיוצר שיתוף פעולה

רק כשהחוקרים יצרו מודלים ששילבו סיבובים רבים של המשחק יחד עם תחרות בין קבוצות, הם ראו תכונות של שיתוף פעולה ונדיבות מתפתחות ב"אבולוציה", ונשארות באוכלוסייה לאורך זמן. "אינטראקציות חוזרות ונשנות יוצרות תמריץ לשיתוף פעולה בתוך הקבוצה. עם זאת, זהו מצב לא יציב", אמר צ'רלס אפרסון (Efferson), שהוביל את המחקר. "לתחרות בין קבוצות, מצידה, יש אפקט מייצב. היא מחזקת את שיתוף הפעולה בתוך הקבוצה מצד אחד ומעודדת התנהגות לא שיתופית עם פרטים מחוץ לקבוצה מצד שני".

החוקרים ערכו ניסוי עם אנשים משני שבטים שונים בפפואה גינאה החדשה, ונתנו להם לשחק את אותו משחק. כשהמשתתפים שיחקו כמה סיבובים של המשחק עם אנשים מהשבט שלהם, הם היו נדיבים, נתנו סכומי כסף גדולים מההתחלה ואף העלו את הסכום מסיבוב לסיבוב. לעומת זאת, כשהם שיחקו עם אנשים מהשבט השני, כלומר לא מהקבוצה החברתית שלהם, המשתתף הראשון נטה לתת סכומי כסף קטנים, והשני בתגובה נתן אפילו פחות. אלו בדיוק התוצאות שהתקבלו במודל המשותף – אבל לא במודלים שכללו רק אינטראקציות חוזרות, או רק תחרות בין קבוצות. 

המסקנה של החוקרים הייתה שהנטייה האנושית לשיתוף פעולה התפתחה כתוצאה מתנאים שבהם אנשים חיו בקבוצות קטנות ונהלו אינטראקציות תכופות וחוזרות, ובנוסף הייתה תחרות בין אותן קבוצות, תחרות שבה היה יתרון לקבוצות של משתפי פעולה.

במשחק בניסוי השתתפו אנשים משני שבטים שונים. משפחה מפפואה גינאה החדשה | מקור: Viktor Pinchuk, Wikimedia

סוד שיתוף הפעולה האנושי

סוגים שונים של שיתוף פעולה, מציד משותף ועד חלוקת מזון, נראים גם אצל חיות שונות – אך אצל אף אחת מהן שיתוף הפעולה אינו כה נרחב, וכה יומיומי, כפי שנראה אצל בני אדם. יכול להיות שהמחקר החדש מצביע על הסיבה לכך – הצורך בתחרות בין קבוצות, שהוא בעייתי יותר אצל בעלי חיים אחרים. 

"התנאים לברירת קבוצות כמעט ואינם קיימים בטבע, כי אין מספיק שונות גנטית בין הקבוצות", הסבירה האנתרופולוגית האמריקאית שרה מתיו (Mathew), שכתבה על המחקר בכתב העת המדעי Nature. "אולם, מאפיינים תרבותיים, שמשפיעים על התנהגות בני האדם, עשויים להיות שונים מאוד בקבוצות שונות. לכן, קבוצות עשויות להיבדל זו מזו במידת ההצלחה שלהן כשהן מתחרות בקבוצות אחרות, וזה הופך את הברירה הקבוצתית לכוח חשוב, שעיצב את האבולוציה של הקהילות האנושיות". 

נצטרך לחכות ולראות איך תקבל הקהילה המדעית את המחקר החדש, שקורא תיגר על כמה מההנחות המקובלות בתחום. אך כבר עכשיו ברור שהוא מציע דרך חדשה להסתכל על האבולוציה של שיתוף הפעולה, דרך שמשלבת גם גנטיקה וגם השפעה תרבותית. בעזרתה, טוענים החוקרים, נוכל להסביר איך התפתחה אצלנו לא רק הנטייה להיות נחמדים ונדיבים לבני קבוצתנו – אלא גם החשדנות כלפי כל מי שלא שייך לקבוצה זו.