בת התערובת הקדומה מסיביר

היא נולדה לפני כ-90 אלף שנה בהרי אלטאי שבדרום סיביר. איננו יודעים עליה כמעט דבר פרט לכך שהייתה בת יותר מ-13 במותה. השריד היחיד שהותירה לספר את סיפורה, אחרי זמן רב כל כך, הוא שבר של עצם מהיד או מהרגל. אך בתוך תאי העצם, בחומר הגנטי שלה, התגלתה הפתעה. מחקר חדש חשף שהסיבירית הקדומה היא בת כלאיים: אמה הייתה ניאנדרטלית ואביה דניסובי. כך היא מייצגת חיבור בין שתי אוכלוסיות שונות, ורומזת שחיבור כזה אולי לא היה נדיר כלל.

הניאנדרטלים והדניסובים הם גזעי אדם קדומים שהיו קרובים אלינו מאוד, אך החומר הגנטי שלהם מעיד שהם שייכים לקבוצות נפרדות. יש חוקרים שמתייחסים אליהם כאל מין שונה, ואחרים טוענים שהם צריכים להיחשב כתתי-מין של המין שלנו, הומו ספיינס.

לפי ההערכות, השושלת שהובילה אלינו, בני האדם המודרניים, נפרדה מהשושלת שהובילה אל הדניסובים והניאנדרטלים לפני כ-800 אלף שנה. הדניסובים והניאנדרטלים נפרדו זה מזה רק לפני כ-400 אלף שנה, כך שהם קרובים זה לזה יותר מכפי שכל אחד מהם קרוב אלינו.

על הניאנדרטלים אנחנו יודעים לא מעט: למעשה הם האדם הקדום הראשון שהתגלה, עוד במאה ה-19. הם הופיעו לפני כ-400 אלף שנה ונכחדו לפני כ-40 אלף שנה אזורי המחיה שלהם היו בדרום אירופה, בחלקים מאסיה ובמזרח התיכון, בין השאר כאן בישראל. הם היו דומים לנו למדי במראה, עם הבדלים בעיקר בפנים: סנטר קטן מאוד ורכסי גבות מרשימים שיצאו מתוך מצח נמוך ומשופע. גם מבחינת התנהגות נראה שהניאנדרטלים לא היו שונים עד כדי כך מאיתנו. היה להם מוח גדול, גדול במקצת אפילו משלנו, ותרבות מפותחת שעסקה בין השאר ביצירת תכשיטים ובהקמת מבנים מורכבים.

על הדניסובים, לעומת זאת, איננו יודעים כמעט כלום. עד כה זוהו רק ארבעה ממצאים ששייכים להם, כל אחד מפרט אחר: שלושה מהשרידים היו שיניים, והרביעי שבר של אצבע. כולם נמצאו באותו אתר, במערה דניסובה (Denisova) שנתנה לאוכלוסייה הזו את שמה. אלמלא ריצוף החומר הגנטי שלהם לא היינו יודעים שמדובר באוכלוסייה נפרדת. באותה מערה נמצאו גם עצמות של ניאנדרטלים, אך בשכבות אחרות, כלומר מתקופות שונות.

שברי עצמות ממערת דניסובה. צילום: Thomas Higham, University of Oxford

מהממצאים הללו אנו יודעים שהדניסובים חיו בין 50 אלף למאה אלף שנה לפני זמננו, אך לא ברור עדיין מתי בדיוק הופיעו ומתי נכחדו. איך נראו, איך התנהגו, איזו תרבות הייתה להם – על כך איננו יודעים דבר.

לפני כמה שנים, כשהשיטות להפקה ולריצוף של DNA השתפרו מספיק כדי לאפשר את ריצוף הגנום הניאנדרטלי, ולאחר מכן גם את הרצף הגנטי הדניסובי, השוו חוקרים בינם לבין ה-DNA של בני אדם החיים כיום במקומות שונים בעולם. כך נמצא שכל בני האדם שאבותיהם יצאו מאפריקה, כלומר האירופאים, האסייאתים, האמריקאים, האוסטרלים ועוד, נושאים בתאיהם DNA ניאנדרטלי, והוא מהווה לרוב בין אחוז אחד לארבעה אחוזים מהגנום שלהם. קבוצות מסוימות שמוצאן מאסיה נושאות בתאיהם גם DNA שהגיע מהדניסובים.

איך זה קרה? מסקנת החוקרים הייתה ברורה: אבותינו נפגשו לפני עשרות אלפי שנים עם ניאנדרטלים ועם דניסובים ואף העמידו איתם צאצאים, שגדלו באחת האוכלוסיות והעמידו צאצאים משלהם. כך חדרו גנים של אותן אוכלוסיות נכחדות אל תוך המאגר התורשתי שלנו, ונראה שגנים שלנו הגיעו גם אליהם.

וגר דניסובי עם ניאנדרטלית

ומה עם הדניסובים והניאנדרטלים עצמם? האם גם ביניהם היו "מעברי גנים" שכאלה? DNA שהופק לפני כמה שנים מאותו שבר של אצבע שנמצא במערת דניסובה רמז על תשובה חיובית: האישה שהאצבע הייתה שייכת לה הגיעה ללא ספק מהאוכלוסייה הדניסובית, אך היו לה כמה גנים שהעידו שאחד מאבותיה היה ניאנדרטלי.

עכשיו מצאו חוקרים מגרמניה את העדות הברורה ביותר האפשרית למגע בין האוכלוסיות: שרידי אישה שהייתה תוצר הרבייה בין ניאנדרטלית לדניסובי. "הם תפסו אותם בשעת מעשה" אמרה הגנטיקאית שרון בראונינג (Browning) בריאיון לניו-יורק טיימס. "זה ממצא מדהים".

המחקר התחיל במציאת שבר העצם, שהיה קטן ושחוק כל כך עד שרק בעזרת בדיקת חלבונים נסיקו החוקרים שזו אכן עצם אנושית. העצם הועברה למעבדתו של סוונטה פאבו (Paabo) במכון מקס פלנק בלייפציג. שם הפיקו החוקרים DNA מהעצם כדי לקבוע אם הייתה שייכת לניאנדרטל או לדניסובי. אבל הרצפים שמצאו היו שייכים בחלקם לאוכלוסייה אחת וחלקם לאחרת. "חשבתי לעצמי, 'איפה טעיתי?'" סיפרה ויוויאן סלון (Slon), שהובילה את המחקר.

חפירות ארכיאולוגיות במערת דניסובה. צילום Bence Viola, Max Planck Institute for Evolutionary Anthropology

בדיקות נוספות העלו שזו לא הייתה טעות: חצי מהגנום של העצם היה ניאנדרטלי, וחציו דניסובי. הסיבירית הקדומה, הסיקו החוקרים, הייתה בת כלאיים. "ידענו ממחקרים קודמים שלניאנדרטלים ולדניסובים היו בהכרח ילדים משותפים", אמרה סלון, "אבל מעולם לא חשבתי שנזכה למצוא צאצא ישיר של שתי הקבוצות".

עוד גילו החוקרים שלסיבירית הקדומה היו שני כרומוזומי X, כלומר היא הייתה נקבה, ועובי העצם העיד שהיא מתה בבגרותה, לפני כ-90 אלף שנה. המיטוכונדריה שלה, אברונים תוך תאיים שאנו מקבלים רק מהאם, הכילו גנים ניאנדרטליים, ומכאן אנחנו יודעים שאמה הייתה ניאנדרטלית ואביה דניסובי. או כמעט דניסובי: נראה שהגנים שקיבלה מאביה הכילו חלק קטן מאוד שהיה גם הוא ניאנדרטלי. אחד מאבותיו של האב הדניסובי, התברר, היה בן כלאיים בעצמו. "כך, מגנום אחד מצאנו שני אירועים של רבייה בין ניאנדרטלים לדניסובים", אמר בנג'מין ורנוט (Vernot), אחד החוקרים.

באופן מפתיע, החלק הניאנדרטלי של בת הכלאיים היה קרוב ביותר לא לניאנדרטלים שחיו בסיביר מוקדם יותר, אלא דווקא לשלדים ניאנדרטליים שנמצאו באירופה 20 אלף שנה אחרי מותה. נראה שהקבוצה ממנה הגיעה אמה של בת הכלאיים נדדה מאוחר יותר מערבה.

ממקרה אחד של רבייה בין אוכלוסיות אי אפשר להסיק כמובן עד כמה המנהג היה נפוץ. אך החוקרים מציינים שמבין שישה פרטים בסך הכול ממערת דניסובה שה-DNA שלהם רוצף, שניים – הדניסובית שהשאירה חלק מהאצבע שלה ובת הכלאיים החדשה, נושאים עדויות למעבר של גנים בין האוכלוסיות. יחד עם ממצאים אחרים מאותה תקופה, שהעידו על רבייה בין ניאנדרטלים לבני אדם מודרניים, מתקבלת תמונה של מעבר גנים חופשי למדי בין אוכלוסיות בני האדם הקדומים.

אחת השאלות שמתעוררות בעקבות זאת היא איך בכל זאת נשארו הניאנדרטלים והדניסובים שתי אוכלוסיות מובחנות. ייתכן, שיער פאבו בראיון לניו-יורק טיימס, שהיות שהם חיו בקבוצות קטנות ונדדו על פני שטח גדול, מרבית הקבוצות מיעטו להיתקל באנשים מאוכלוסיות אחרות. "הם לא נפגשו לעיתים קרובות, אבל כשהם נפגשו לא היו להם דעות קדומות זה כלפי זה והם התערבבו ברצון", אמר.

הרעיון הזה מעלה גם אפשרות מעניינת לגבי ההגעה של בני האדם המודרניים, אבותינו, לאירופה ולאסיה כמה עשרות אלפי שנה לאחר מכן – זמן קצר לפני שקודמיהם נעלמו. אותם אנשים חיו בקבוצות גדולות יותר, שאולי בלעו לתוכן קבוצות קטנות אחרות. "ייתכן שניאנדרטלים ודניסובים סופחו אל תוך האוכלוסייה של בני האדם המודרניים", אמר פאבו. "זה יכול להיות חלק גדול מהסיפור". חלק מהסיפור של בני האדם המודרניים, שהשאיר בגנום שלנו סמינים שניכרים בנו עד היום, וחלק מהסיפור של האוכלוסיות הקדומות שנכחדו, או שאולי הן בעצם עדיין כאן, במובן מסוים.