הגאון מנתץ העולמות

הוא היה האדם החכם ביותר שהכרתי, סיפר פרופ' צ'רלס לוריסטן (Lauristen) מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה על עמיתו, רוברט אופנהיימר. "זה היה לא ייאמן! הוא תמיד נתן לך את התשובה הנכונה עוד לפני שסיימת לנסח את השאלה".

רוברט אופנהיימר (Oppenheimer) נולד ב-22 באפריל 1904 בניו יורק. אביו, ג'וליוס, הגיע לארצות הברית מגרמניה 16 שנים קודם לכן בלי פרוטה בכיסו, אבל עשה חיל עשה חיל בעסקי הטקסטיל באמריקה, והיה ליבואן משגשג. אמו אלה (לבית פרידמן) הייתה ציירת. כך גדלו רוברט ואחיו הצעיר, פרנק, בבית עשיר שעודד הצלחה ומצוינות, וגם חשף אותם לאמנות ותרבות כמרכיב מרכזי בחיים.

אופנהיימר היה תלמיד מצטיין מילדות. הוא הוקפץ כתה בבית הספר היסודי, ותחומי העניין שלו היו רבים ומגוונים. בין השאר הוא הצטיין בצרפתית ובספרות אנגלית. הוא התעניין מאוד בגיאולוגיה וצבר אוסף מרשים ומקצועי של מינרלים. בסופו של דבר, מהתחומים הרבים שבלט בהם, בחר ללמוד דווקא כימיה באוניברסיטה.

גאון דכאוני

הוא למד באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, שחייבה את הסטודנטים לקחת גם קורסים מתחומים נוספים, בהם ספרות והיסטוריה. אופנהיימר למד יוונית ולטינית ומצא את עצמו נמשך לצד הכימיה גם ללימודי פיזיקה. על סמך עבודה עצמית הוא קיבל פטור מקורסי המבוא בפיזיקה, והורשה לקחת קורסים מתקדמים. ב-1925 סיים בהצטיינות את התואר הראשון, לאחר שהשלים בשלוש שנים תכנית של ארבע שנים, למרות תקופות של דיכאון, התבודדות והסתגרות שאפיינו אותו.

בסיום לימודיו התקבל ללימודים מתקדמים באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית, במעבדת קבנדיש שניהל הפיזיקאי הנודע ארנסט רתרפורד.  הוא לא הסתדר עם המנחה הישיר שלו, ואחרי שנה עבר לאוניברסיטת גטינגן בגרמניה, שהייתה אז אחד ממוקדי המצוינות העולמיים בפיזיקה ובמתמטיקה, ובין השאר למדו ועבדו שם המדענים המפורסמים וולפגנג פאולי, פול דיראק, ורנר הייזנברג ואנריקו פרמי. גם שם התבלט אופנהיימר ונחשב לאחד הסטודנטים המבריקים.

אופנהיימר עבד בהנחייתו של מקס בורן (Born), פיזיקאי נודע (לימים חתן פרס נובל) ומאבות מכניקת הקוונטים. בין השאר הוא פיתח את מה שנודע כ"קירוב בורן אופנהיימר", שיטה המאפשרת לחשב את התנהגות האטומים במולקולות, באמצעות הפרדת חישובי האנרגיה של גרעין האטום ושל האלקטרונים המקיפים אותו.  

הוא הספיק לפרסם כתריסר מאמרים בתקופת שהותו בגטינגן, וב-1927 קיבל תואר דוקטור בפיזיקה, כשהוא בן 23 בלבד. בסיום לימודיו קיבל מלגה מטעם המועצה הלאומית האמריקאית למחקר, וחילק את זמנו בין אוניברסיטת הרווארד למכון הטכנולוגי של קליפורניה. בסופו של דבר השתקע בקליפורניה, שם חלק את זמנו בין שתי משרות – במכון הטכנולוגי ובאוניברסיטת ברקלי.

אטומים וכוכבים

מחקריו עסקו בתחומים רבים בהם מכניקת הקוונטים, אסטרופיזיקה ופיזיקה גרעינית, ובכולם הוא הותיר חותם עמוק. עם תלמידת המחקר הראשונה שלו, מילבה פיליפס (Phillips) הוא גילה את תהליך אופנהיימר פיליפס, המאפשר לייצר איזוטופים, כלומר גרסאות במשקל שונה של אותו אטום. הם השתמשו בדאוטרון – חלקיק המורכב מפרוטון וניטרון – וגילו כי הוא מתפרק במפגש עם גרעין אטום והניטרון נקשר לגרעין, גם אם האנרגיה של הדאוטרון נמוכה מאוד יחסית.

בין שאר מחקריו הבולטים היה אופנהיימר שותף לחיזוי קיומו של הפוזיטרון (חלקיק דמוי אלקטרון אבל בעל מטען חיובי), ובקביעת גבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף, גבול המסה המפריד בין כוכבים שיהפכו לכוכבי ניטרונים, לבין כאלה שיהפכו לחורים שחורים. בשנת ה-40 וה-50 הוגשה מועמדותו של אופנהיימר שלוש פעמים לפרס נובל בפיזיקה, אך הוא לא זכה בו מעולם.

אופנהיימר נחשב למרצה מעולה, וסטודנטים רבים נהרו להרצאותיו. תלמידיו גם תיארו אותו כקשוב וזמין, והתרשמו רבות מהעומק התרבותי שלו. הוא נחשב לסמכות העליונה בפיזיקה מודרנית בארצות הברית.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, היה אופנהיימר בין התורמים לקרן שסייעה למדענים יהודים שברחו מגרמניה, בהם רבים ממכריו מגטינגן. פעילותו החברתית העמיקה עוד לאחר שהכיר ב-1936 את הפסיכיאטרית ג'ין טטלוק (Tatlock), חברה במפלגה הקומוניסטית ופעילה למען צדק חברתי, שהייתה לבת זוגו.

השניים נפרדו כעבור שלוש שנים ואופנהיימר הכיר עד מהרה את קתרין (קיטי) הריסון (Harrison), גם היא פעילה קומוניסטית. העובדה שהייתה נשואה לא הרתיעה אותו, ולאחר שהרתה לו, התגרשה מבעלה ונישאה לאופנהיימר. בנם נולד ב-1941 וכעבור ארבע שנים נולדה להם בת. העובדה שהוא עצמו היה נשוי כעת לא הפריעה לאופנהיימר להמשיך ברומן עם טטלוק, עד ששמה קץ לחייה בתחילת 1944, ככל הנראה בשל דיכאון.

בלט בגאונותו בתחומים רבים בפיזיקה. אופנהיימר (מימין) עם אלברט איינשטיין | צילום: Science Photo Library

מנתץ העולמות

ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין וליאו סילארד מכתב לנשיא ארצות הברית, רוזוולט, הזהירו אותו מפני האפשרות שגרמניה הנאצית תפתח פצצה גרעינית, וקראו לו להוביל פיתוח טכנולוגיה דומה. רוזוולט שעה לעצתם ומינה ועדה לנושא, שבהמלצותיה נולדה "תכנית מנהטן" לפיתוח פצצת האטום.

אופנהיימר מונה תחילה להוביל את אחד הצוותים המדעיים שבחנו היתכנות של היבטים שונים של המיזם, וחקר אם אכן תנועת הניטרונים בין האטומים תוכל לייצר תגובת שרשרת של ביקוע גרעיני. ב-1942 כשהצבא קיבל לידיו את ניהול התכנית, בחר מפקד המיזם, הגנרל לזלי גרובס, באופנהיימר למנהל המדעי. למרות גילו הצעיר יחסית, העובדה שלא היה חתן פרס נובל והחשש מדעותיו השמאלניות והקומוניסטיות, התרשם גרובס מיכולתו של אופנהיימר להפריד במהירות בין עיקר לטפל, ולהתמודד עם בעיות מורכבות ורב-תחומיות. הצבא התרשם פחות, ולא אישר לאופנהיימר סיווג בטחוני. רק אחרי שהגיש רשימה של כל הארגונים שהיה בקשר עמם וחתם על הצהרה שלא יעסוק עוד בשום עניין פוליטי, קיבל את הסיווג הנדרש.

אופנהיימר וגרובס בחרו יחד את האתר בלוס אלמוס שבמדינת ניו מקסיקו, וייסדו בו את מעבדת הגרעין. אופנהיימר עצמו נסע לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית לגייס את מיטב המוחות למיזם, והוביל את העבודה המדעית והטכנית המורכבת של פיתוח, ייצור והרכבה של פצצת אטום. המדען הגבוה, הרזה והמנוכר התגלה גם כאמן של יחסי אנוש, והצליח להנהיג בתבונה את הקהילה הגדולה והמורכבת של מדענים, רבים מהם עתירי אגו.

מאמצי הפיתוח הסתיימו ביולי 1945, עם ניסוי טריניטי – הפיצוץ הראשון של פצצה גרעינית. לימים סיפר אופנהיימר כי למראה הפיצוץ הגרעיני חשב על שורה מתוך האפוס ההינדי "בהגווד גיטא", שבה אומר קרישנה "אני כעת המוות. מנתץ העולמות".

שבועות אחדים לאחר מכן הטילה ארצות הברית על ערים יפניות את שתי הפצצות שפותחו בלוס אלמוס, בצעד שנוי במחלוקת שהביא לכניעת יפן ולסיומה של מלחמת העולם השנייה. המשך פיתוח הפצצה גם לאחר כניעתה של גרמניה בחודש מאי עורר ויכוח בין הפיזיקאים אם אמנם יש בכך צורך. אבל עיניהם של הגנרלים והפוליטיקאים שהובילו את המהלך לא היו נשואות לטוקיו, אלא למוסקבה, ביודעם שאחרי המלחמה העימות הבא יהיה עם ברית המועצות.

יכול להתמודד עם בעיות מורכבות. אופנהיימר מסביר לקציני צבא בתכנית מנהטן על נשק גרעיני | צילום: Science Photo Library

אויב המדינה

אופנהיימר לא השמיע קול ברור בוויכוחים שלפני הטלת הפצצה, אבל לאחר מכן שקע בדיכאון ובהמשך החל לנהל מאבק נגד הנשק הגרעיני. עד מהרה שינה שוב את דעתו. הוא נהנה מתהילה רבה בעקבות הישגו, תמונתו הופיעה על שערי מגזינים נחשבים וב-1946 העניק לו הנשיא טרומן עיטור כבוד. אופנהיימר, מצדו, התבטא בעד המדיניות התוקפנית של טרומן נגד ברית המועצות.

אופנהיימר התפטר מלוס אלמוס ושב לאוניברסיטה, אך עד מהרה חש ריקנות וחוסר תשוקה ללמד. ב-1947 מונה לראש המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, לצד כמה תפקידים ציבוריים שנשא, בהם ראש איגוד הפיזיקאים בארצות הברית וראש הוועדה המייעצת של המועצה לאנרגיה אטומית. בתפקידו התנגד אופנהיימר למרוץ חימוש גרעיני, וב-1949, כשברית המועצות עשתה ניסויים ראשונים בפצצת אטום, הביע בקול את עמדתו נגד התכנית האמריקאית לפתח פצצת מימן.

עמדותיו של אופנהיימר עוררו התנגדות כלפיו, והציפו חשדות ישנים בדבר נטיותיו הקומוניסטיות. האווירה הציבורית בארצות הברית ורדיפת הקומוניסטים שהוביל הסנטור ג'וזף מקארתי (McCarthy) לא סייעו לו. יריביו, בראשות לואיס סטראוס (Strauss), ראש המועצה לאנרגיה אטומית החלו לאסוף חומר נגדו, בסיוע הבולשת הפדרלית, FBI, שעקבה אחר אופנהיימר עוד לפני המלחמה.

עד מהרה נשלפו התיקים הישנים נגד אופנהיימר, והחשדות בדבריו קשריו עם קומוניסטים צפו ועלו. בסוף 1953 הודיע סטראוס לאופנהיימר על שלילת הסיווג הביטחוני שלו, והציע לו להתפטר בשקט. אופנהיימר סירב, והחליט לערער על ההחלטה. הליך השימוע שנפתח נמשך כמה חודשים. חוקרי ה-FBI הציגו ראיות על גבי ראיות נגד אופנהיימר, בלי לתת לסנגוריו אפשרות להתגונן, ואפילו לא סיווג ביטחוני שיאפשר להם לקרוא את כל החומר נגדו. ההליך התנהל בתמיכת הבית הלבן (אז כבר ישב בו הנשיא אייזנהאואר), ולהגנה לא היה סיכוי. במאי 1954 נשלל הסיווג הביטחוני של אופנהיימר.

הזדקן במהירות בעקבות העוול שנעשה לו. אופנהיימר בערוב ימיו | צילום: Science Photo Library

תיקון מאוחר

אופנהיימר המובס נסוג מהזירה הפוליטית. הוא סירב לחתום על כמה עצומות והצהרות נגד הנשק הגרעיני, ושקע בענייניו. הוא חזר לעסוק בפיזיקה ונשא הרצאות מפעם לפעם בארצות הברית ובאירופה, ואפילו ביפן. ב-1957 קנה בית באיי הבתולה, ובילה שם תקופות ארוכות, מטפח את תחביב השיט הישן.

מדענים רבים התקוממו על העוול שנעשה לאופנהיימר, ולחצו על הממשל לתקנו. ב-1963 נענה הנשיא קנדי לבקשותיהם, והסכים להעניק לו את פרס פרמי היוקרתי. קנדי עצמו לא זכה לכך, אבל זמן קצר אחרי שנרצח העניק מחליפו, ג'ונסון, לאופנהיימר את האות החשוב מטעם המועצה לאנרגיה אטומית, אותה מועצה שהשפילה והוקיעה אותו תשע שנים קודם לכן.  

אף על פי כן, העלבון הציבורי נתן את אותותיו באופנהיימר. הוא הזדקן במהירות, רזה, האפיר, השתוחח והיה קופצני ומתוח. ב-1965 חלה בסרטן הגרון. הטיפולים לא הועילו, וב-18 בפברואר 1967 מת אופנהיימר בביתו, עוד בטרם מלאו לו 63. גופתו נשרפה, ואלמנתו, קיטי, השליכה את כד האפר מסירה למצולות הים באיי הבתולה, מול ביתם.

בטקס האשכבה של אופנהיימר השתתפו בכירי עולם הפיזיקה, לצד סופרים, משוררים ואנשי צבא שהוקירו את פועלו למען ארצות הברית. "מצפוני אינו כבד. מדענים אינם עבריינים", כתב אופנהיימר ב-1961, בתשובה לשאלה על פצצת האטום. "העבודה שלנו שינתה את תנאי החיים של האנושות, אבל השימוש שנעשה בשינויים האלה הוא בעייתן של ממשלות, לא של מדענים".