על צרעת, כימיה
ואפקט מטילדה

אנשים עם כוח וסמכות גדולים משלכם לקחו לעצמם פעם קרדיט שהגיע לכם? אם כן, אתם בחברה טובה. זהו סיפורה של אליס בול, שפיתחה את הטיפול היעיל הראשון לצרעת, אבל לא זכתה בהכרה הראויה לה בגלל שילוב של שלושה חסרונות גדולים: היא הייתה אישה, שחורה, ונוסף על חטאיה אלה, גם צעירה מאוד. את הקרדיט על השיטה מצילת החיים שפיתחה לקח גבר לבן בעל מעמד – נשיא האוניברסיטה שבה עבדה.

אליס אוגוסטה בול (Ball) נולדה ב-1892 בסיאטל לאמא צלמת ואב עורך דין ועורך העיתון "האזרח הצבעוני" (The Colored Citizen). כבר בתיכון היא הצטיינה בלימודי המדעים והמשיכה לתואר ראשון בכימיה ורוקחות באוניברסיטת  וושינגטון. מאמר שפרסמה בכתב העת של אגודת הכימאים האמריקאית זיכה אותה במילגה לתואר שני באוניברסיטת הוואי. במחקרה לתואר היא התמקדה בחקר המרכיבים הכימיים של שורש הקאווה, שהתה שהכינו ממנו שימש תרופה עממית להקלת הכאבים הנלווים לצרעת.

בול הייתה האישה הראשונה והאדם השחור הראשון שסיים תואר שני באוניברסיטת הוואי. אחרי סיום לימודיה היא הוזמנה להישאר כעוזרת הוראה תחת נשיא האוניברסיטה ד"ר ארתור דין, שהיה גם הוא כימאי. במקביל הזמין אותה הרופא ד"ר הארי הולמן (Hollmann) מבית החולים קליהי (Kalihi) בהונולולו לסייע לו בפיתוח תרופה לצרעת. בעבודתה שם היא פיתחה תהליך ייחודי שאיפשר הפקת זריקה שהצילה חיים רבים.

נשיא מקושר ורב כוח, מול חוקרת צעירה ממיעוט מקופח. ארתור דין ואליס בול | מקורות: ויקיפדיה, אוניברסיטת הוואי

מושבות מצורעים

עד תחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת הייתה הצרעת מקור לנידוי חברתי, ייסורים ומוות. החולים הוגלו פעמים רבות למושבות מצורעים או בודדו בבתי חולים מוקפי חומה כדי להרחיק מהחברה אותם ואת הנגעים הגופניים המידבקים שלהם. בטלביה בירושלים שוכן עד היום מבנה בית החולים למצורעים הנסן, שזקני השכונה עוד זוכרים איך פחדו ללכת לידו מפחד המצורעים. כיום פועל בו מרכז תרבות עירוני.

מצורעים מוזכרים עוד בתנ"ך ובברית החדשה, אם כי אז השם כלל בתוכו שורה ארוכה של מחלות עור שלא ידעו להבחין ביניהן. כשמדברים על צרעת בימינו מתכוונים למחלת הנסן, על שם החוקר הנורבגי גרהרד הנסן (Hansen) וכנראה אינה זהה לצרעת התנ"כית. המחלה מופיעה אחרי תקופת דגירה ארוכה של 20-5 שנים ומתבטאת בכיבים ובנגעים על כל הגוף, כולל הפנים, עיוותים בגפיים ופגיעות בעצבים הפריפריאליים שמובילות לאובדן תחושה ולזיהומים קשים.

ב-1915 היה הולמן רופא בבית החולים קליהי בהונולולו. המוסד הרפואי לא היה מקום נעים – המשטרה נהגה להביא אליו חולי עור מכל רחבי האי להסגר עד לאבחונם. אלה מהם שאובחנו חשוכי מרפא הוגלו משם למושבת המצורעים באי המבודד מולוקאי (Molokai). השאר קיבלו לא פעם טיפולים ניסיוניים, חלקם כואבים מאוד, שזיכו את המקום בכינוי הלא סימפטי "ארץ המתים החיים".

באותה תקופה פותח טיפול חדש בצרעת שהתבסס על שמן שהופק מעץ הצ'ולמוגרה (Chaulmoogra) וניתן לחולים דרך הפה. אך יעילות הטיפול הייתה מוגבלת, בעיקר בגלל תופעות הלוואי הלא נעימות שלו שכללו בחילות קשות אחרי בליעתו. הולמן חיפש דרך לקחת את השמן ולשנות אותו כדי שהמרכיבים הפעילים בשמן יתמוססו במים ואפשר יהיה לתת אותם לחולים בזריקה.

לשם כך הוא היה זקוק לכימאית מיומנת, ופנה בשנת 1915 לעזרתה של בול, שאותה הכיר והעריך. ואכן, בתום כמה חודשים של ניסויים פיתחה בול הליך יעיל לשילוב של חומצות השומן מהצ'ולמוגרה בתרכובות אתיל מסיסות במים. כל מה שנותר היה לעשות כמה ניסויים אחרונים – ולהפיץ את הבשורה לקהילה הרפואית.

ואז קרה אסון. בול חלתה, כנראה בעקבות שאיפת גז כלור בתאונת מעבדה, והלכה לעולמה בבית חולים בסיאטל בסוף 1916, בגיל 24 בלבד. מי שהשלים את עבודתה היה עמיתה הבכיר ארתור דין, שלא רק הפיץ את התרופה, אלא גם לקח את כל הקרדיט לעצמו. כך נפלה בול קורבן למה שהיום אנו מכנים אפקט מטילדה.

מימין למעלה, בכיוון השעון: רוזלינד פרנקלין, ג'וסלין בל-ברנל, מארי-אן פולז וליזה מייטנר | מקורות: ויקיפדיה, Science Photo Library

ולס בלי מטילדה

אפקט מטילדה הוא הכינוי שניתן לתופעה הנפוצה שבה גברים מקבלים את הקרדיט והכבוד על עבודה מדעית פורצת דרך שעשתה אישה. התופעה תוארה לראשונה כבר בשלהי המאה ה-19 בידי לוחמת זכויות האדם מטילדה ג'וסלין גייג' (Gage). ב-1993 קראה היסטוריונית המדע מרגרט ו' רוסיטר (Rossiter) לאפקט על שמה.

הדוגמאות לתופעה הזאת רבות מאוד. ידוע במיוחד סיפורה של פיזיקאית הגרעין היהודייה-אוסטרית ליזה מייטנר (Meitner), שעבדה עם הכימאי אוטו האן בברלין עד שנאלצה לברוח בשל עליית הנאצים. במהלך עבודתם המשותפת, שהמשיכה באמצעות הדואר אחרי בריחתה, גילו השניים את ביקוע הגרעין, אך מחלופת המכתבים ביניהם עולה שהאן היה ספקן ומייטנר הייתה זו שפענחה את התהליך. למרות זאת, ב-1944 קיבל האן את פרס נובל לבדו על התגלית המהפכנית, שהובילה לפיתוח פצצת האטום.

ידועים עוד מקרים רבים דומים. המדענית רוזלינד פרנקלין לא זכתה בחייה להכרה על תרומתה לפענוח מבנה ה-DNA, ועמיתה/יריבה מוריס וילקינס לקח את כל הקרדיט לעצמו ואף זכה על כך בפרס נובל אחרי מותה; האסטרופיזיקאית ג'וסלין בל-ברנל (Bell-Burnell) הייתה זו שגילתה ראשונה את הפולסרים – גרמי שמיים שפולטים גלי רדיו במחזוריות קבועה – אך אחרים קיבלו את פרס נובל על כך ב-1974; אשתו של אבי הכימיה המודרנית אנטואן לבואזיה, מארי-אן פולז (Paulze), הייתה שותפה מלאה למחקריו פורצי הדרך, אך הוא היה היחיד שקיבל את ההכרה על הישגיהם המשותפים, ועוד כהנה וכהנה.

סיפורה של בול היה דומה. דין השלים את מחקריה אחרי מותה ופרסם שורה של דו"חות שבהם התעלם לחלוטין מתרומתה המרכזית לפיתוח התרופה. הולמן דווקא ניסה להיאבק למענה, וסיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהיא זאת שפיתחה את השיטה שאפשרה את הפקת התרופה. אך דין היה מקושר הרבה יותר וזכה בכבוד לבדו.

ב-1920 שיבח דו"ח של משרד הפנים האמריקאי את השימוש ב"נגזרות דין" – תרכובות האתיל שבול עצמה פיתחה, ומכאן התפשט המושג. "זאת תגלית נהדרת", אמר כעבור שנה רופא שבא להוואי כדי להתרשם מהטיפול החדש. "הכבוד על פיתוח שמן הצ'ולמוגרה מגיע לד"ר ארתור דין, נשיא אוניברסיטת הוואי וכימאי רב כישרון".

שיטת דין נותרה הטיפול העיקרי לצרעת עד תחילת השימוש באנטיביוטיקה בשנות ה-40, שהוביל לפיתוח תרופות יעילות יותר. בול עצמה נשכחה לחלוטין במשך עשרות שנים, עד שסיפורה נחשף מחדש בשלהי המאה ה-20. בשנת 2000 הוצב לבסוף לוח זיכרון לכבודה באוניברסיטת הוואי, לא הרחק מאולם דין המפואר בקמפוס. באותה שנה הכריז מושל הוואי על 29 בפברואר כ"יום אליס בול", והוא נחגג כיום כל ארבע שנים.