הכימאי שלא ידע גבולות

"כן, אני גאה שמכנים אותי 'אבי הגלולה'", אמר קרל ג'ראסי (Djerassi) בריאיון לעיתון הבריטי גרדיאן בשנת 2000. "אבל העיסוק במדענים עצמם הוא למעשה רק תחליף לעיסוק בהמצאות או בתגליות. אולי זה נכון שהמחזות של שייקספיר לא היו נכתבים אם שייקספיר לא היה קיים, אבל אני משוכנע שאם אנו לא היינו עושים את העבודה שלנו, מישהו אחר היה עושה זאת זמן קצר לאחר מכן".

העבודה שג'ראסי דיבר עליה היא פיתוח הפרוגסטין, תחליף סינתטי יציב להורמון הנשי פרוגסטרון, המעורב בוויסות תהליכי הביוץ וההיריון. פיתוח הפרוגסטין בשנת 1951 סלל את הדרך לפיתוח גלולות נגד היריון, שבשנות ה-60 שינו כליל את עולם הרפואה וגם את הסדר החברתי העולמי. הפיתוח זיכה את ג'ראסי במענק נדיב של דולר אחד מהחברה שהעסיקה אותו אז, סינטקס (Syntex), אבל אין צורך לדאוג לו. הפטנט שהחברה רשמה על עבודתו הזניק את ערך המניות שלה, וכאחד מבעלי המניות הצלחתו הפכה אותו לאדם עשיר מאוד – זו הייתה סגירת מעגל נאה לנער שהגיע לארצות הברית חסר כ ל בשנת 1939.

כימאי פורץ דרך, אינטלקטואל ואמן. קרל ג'ראסי | צילום: Chuck Painter / Stanford News Service

דרך ארוכה

קרל ג'ראסי נולד ב-29 באוקטובר 1923 למשפחה יהודית בווינה, בנם היחיד של אב בולגרי ואם אוסטרית. שני ההורים, סמואל ואליס (לבית פרידמן) היו רופאים מצליחים, והמשפחה חילקה את זמנה בין וינה לסופיה, שם העביר קרל את רוב שנות ילדותו המוקדמות. כשהיה בן שש התגרשו הוריו, והוא עבר להתגורר עם אמו בווינה, ואת חופשות הקיץ בילה אצל אביו בבולגריה. ב-1938, לאחר שגרמניה הנאצית סיפחה את אוסטריה, שב אביו לווינה ונישא שוב בחופזה לגרושתו, כדי להסדיר לה ולבנם אשרת יציאה מהמדינה. הם עברו לבולגריה, שם הספיק קרל ללמוד שנה בתיכון אמריקאי. לאחר ביטול הנישואים החוזרים הפליגו האם ובנה לאמריקה. האב נותר בבולגריה והיגר גם הוא לארצות הברית ב-1949.

ג'ראסי ואמו הגיעו לניו יורק בדצמבר 1939, כמעט חסרי כל. את עשרים הדולרים האחרונים שלהם גזל נהג מונית רמאי. האם התחילה לעבוד במרפאה מקומית, וקרל בן ה-16 הבין שעליו לדאוג לעצמו אם ברצונו להמשיך ללמוד. הוא פנה במכתב לרעיית נשיא ארצות הברית, אלינור רוזוולט (Roosevelt), וביקש סיוע במימון לימודיו. הגברת הראשונה אכן נענתה לבקשתו, והוא קיבלת מלגה ללימודים גבוהים. שם התיכון שבו למד בסופיה היה American College, לכן סברו מעניקי המלגה שהוא כבר החל ללמוד במכללה (קולג'), ושיבצו אותו בהתאם, אף שכלל לא סיים תיכון. כתלמיד מבריק, הטעות הזו לא הפריעה לו כלל. הוא למד תקופה קצרה במכללה במיזורי, שבה למד לפניו גם וולאס קרות'רס, ממציא הניילון, והמשיך לתואר ראשון בכימיה במכללה באוהיו, שאותו סיים בהצטיינות יתרה. התוכנית המקורית שלו הייתה ללמוד רפואה, כמו הוריו, ולכן לאחר לימודיו הוא החל לעבוד בחברת התרופות השוויצרית ציבה (CIBA), שהחזיקה מרכז פיתוח בניו ג'רזי. שם פיתח את התרופה טריפלנאמין (tripelennamine), שהייתה אחד האנטי-היסטמינים הראשונים לטיפול בהתקפים אלרגיים.

אחרי שנה בתעשיית התרופות החליט ג'ראסי להרחיב את השכלתו, אבל לעסוק במחקר כימי, ולא ברפואה. הוא החל ללמוד לדוקטורט בכימיה אורגנית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. מחקרו שם עסק בתהליכים הכימיים להפיכת הורמון המין הזכרי, טסטוסטרון, להורמון הנקבי אסטרדיול. שני החומרים הם סטרואידים – קבוצה של מולקולות בעלות שלד אופייני של ארבע טבעות של אטומי פחמן, וחשיבות עצומה בביולוגיה וברפואה. ב-1945 קיבל ג'ראסי תואר דוקטור בכימיה, בגיל 22 בלבד, ובאותה שנה קיבל גם אזרחות של ארצות הברית.

ויתר על התוכנית להיות רופא לאחר שהתאהב במחקר הכימי. ג'ראסי בגיל 16 עם אמו בארצות הברית ועם אביו בבולגריה, 1939 | תמונות שסיפק למאמר לכבוד יום הולדתו ה-90

הגלולה המהפכנית

ד"ר ג'ראסי חזר לעבוד בחברת ציבה, אך לאכזבתו החברה לא אפשרה לו להמשיך לעבוד בחקר סטרואידים. התחום המבטיח הזה היה נחלתם של החוקרים במרכז הפיתוח שלה בשווייץ. הוא החליט להמר על חברה קטנה יותר, וב-1949 הצטרף לחברת סינטקס, שקמה רק חמש שנים קודם לכן במטרה להפיק סטרואידים בכמות מסחרית מצמחים. מייסדי החברה היו כימאים אמריקאים, אך הם הקימו אותה במקסיקו סיטי, בין השאר משום שחומרי הגלם שלהם היו שני מינים של בטטות מקומיות. הפרויקט הראשון שלו בסינטקס היה ייצור של קורטיזון – סטרואיד בעל שימושים רפואיים רבים – מאותם סטרואידים צמחיים. ג'ראסי וצוותו הצליחו לפתח תהליך יעיל לעשות זאת, עם חומרי גלם זולים יותר והרבה פחות שלבים מתהליכים קיימים. עם זאת, חברה אחרת הצליחה לפתח תהליך יעיל עוד יותר, תוך שימוש במיקרו-אורגניזמים שייצרו קורטיזון מפרוגסטרון. למרות שהתהליך שלה היה יעיל פחות, סינטקס יצאה נשכרת גם מההפסד במרוץ הזה, משום שהיא סיפקה לחברה המתחרה את הפרוגסטרון.

אחד התפקידים הטבעיים של פרוגסטרון הוא להבטיח שאישה הרה לא תתעבר שוב. הפרשתו בזמן היריון מונעת ביוץ, לכן רופאים וחוקרים סברו שפרוגסטרון יכול להיות אמצעי יעיל למניעת היריון. אבל פרוגסטרון אינו מולקולה יציבה במיוחד, וכשהוא ניטל בבליעה, חלק גדול מהחומר מתפרק ומאבד את פעילותו הביולוגית. חוקרים הצליחו לפתח נגזרות סינתטיות של פרוגסטרון, שכונו בשם כולל "פרוגסטין" (progestin), אך גם הן לא היו יציבות מספיק כדי לשרוד את המעבר דרך מערכת העיכול. ג'ראסי וצוותו התמודדו גם עם האתגר הזה, וב-1951 הצליחו לייצר את הפרוגסטין הראשון ששמר על הפעילות הביולוגית שלו גם כשניתן בבליעה. כעבור שש שנים קיבל החומר שפיתח, נוראתינודרון (norethynodrone), את אישור מינהל המזון והתרופות של ארצות הברית, FDA, כטיפול להסדרת הווסת. ב-1960 הוא אושר לשימוש באמצעי למניעת היריון במתן דרך הפה, כלומר גלולה למניעת היריון או פשוט "הגלולה", כפי שהיא כונתה בציבור הרחב.

הגלולה חוללה מהפכה חברתית וכלכלית. היא איפשרה תכנון משפחה, נתנה לנשים אפשרויות טובות יותר לנהל את הלימודים ואת הקריירה המקצועית, והייתה חלק מהמהפכה של זכויות הנשים בארצות הברית ובמקומות נוספים. עם השנים הצטברו ראיות גם לסיכונים מסוימים משימוש בגלולות, אך המדע התמודד עם רובן, וגלולות למניעת היריון כלולות כבר שנים רבות ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי.

מולקולה שחוללה מהפכה. בקשת רישום הפטנט של ג'ראסי ועמיתיו על פיתוח הנוראתינודרון, נגזרת הפרוגסטרון היציבה הראשונה. לחצו כאן לקובץ המלא | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

סיפורי הצלחה

ג'ראסי לא עסק בפיתוח הגלולה עצמה. שורת מדענים אחרים, בראשם גרגורי פינקוס (Pincus), מין צ'ואה צ'אנג (Chang) וג'ון רוק (Rock) הובילו את הפיתוח עצמו, את השילוב של הורמונים נוספים עם הפרוגסטין שפיתח ג'ראסי, ואת בדיקת הבטיחות והיעילות של הגלולות תחילה על חיות מעבדה ואחר כך בבנות אדם. הוא קיבל כאמור מענק סמלי של דולר אחד מסינטקס על פיתוח הפטנט, אבל הצלחת החברה הפכה אותו לאדם עשיר מאוד. הוא רכש שטח גדול בקליפורניה, והקים חוות בקר בשם SMIP, ראשי תיבות של Syntex Made It Possible – סינטקס איפשרה את זה.

ב-1952 מונה ג'ראסי לפרופסור לכימיה באוניברסיטת וויין סטייט בדטרויט, וב-1960 לפרופסור באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם נשאר עד פרישתו לגמלאות ב-2002. עם זאת, תפקידיו האקדמיים תמיד היו במשרה חלקית, והוא המשיך לעבד גם בתעשייה. בין השאר היה נשיא חטיבת המחקר שסינטקס הקימה בקליפורניה. ב-1968 ייסד חברה משלו, Zoecon, לייצור חומרי הדברה חקלאיים המבוססים על הורמונים של חרקים, המשבשים את תהליכי התפתחותם. גם החברה הזו הייתה סיפור הצלחה, ונמכרה לימים לחברה שוויצרית אחרת, סנדוז.

עבודתו המדעית של ג'ראסי אומנם הייתה נעוצה עמוק בכימיה האורגנית של סטרואידים, אך כיסתה תחומים רבים. בין השאר הוא פיתח שיטות חדשות לקבוע את המבנה של מולקולות, שכלל את השימוש בספקטרומטר מסות לזיהוי ההרכב של חומרים אורגניים, פיתח שיטות להפרדה יעילה בין חומרים, והיה מחלוצי השימוש במחשבים לפענוח מבנים מולקולריים ולחיזוי מבנה של מולקולות על פי הרכבן הכימי. בסך הכל הוא חתום על יותר מ-1,200 מאמרים מדעיים.

הצלחותיו המדעיות זיכו אותו באותות כבוד רבים, בהן המדליה הלאומית למדעים מטעם נשיא ארצות הברית (1973) על חלקו בפיתוח הגלולה למניעת היריון, והמדליה הלאומית לטכנולוגיה מטעם נשיא ארצות הברית (1991), על תרומתו לפיתוח שיטות אקולוגיות להדברת חרקים. הוא קיבל יותר מ-30 תוארי דוקטור כבוד ושורה ארוכה של פרסים בהם פרס שילה (Scheele), מדליית פרקין (Perkin), מדליית פריסטלי (Priestley) ועוד. ב-1978 היה החתן הראשון של פרס וולף בכימיה. מועמדותו לפרס נובל בכימיה הוגשה לא פחות מ-20 פעמים, אך הכבוד הזה לא נפל בחלקו.

זכה באותות כבוד, עיטורים ופרסים רבים. ג'ראסי (משמאל) מקבל את המדליה הלאומית למדעים מנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, 1973  | מתוך מאמר לכבוד יום הולדתו ה-90

פוליגמיה אינטלקטואלית

נוסף על עבודתו המדעית הפורייה, עסק ג'ראסי לא מעט בנושאים לא-מדעיים הנוגעים אליה, כמו השתתפות בפורומים שבחנו את עתיד האנושות על כדור הארץ, ואת האפשרויות לספק מזון ולשמור על הסביבה נוכח גידול האוכלוסייה. הוא גם פעל רבות לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים ולחזק את המדע בעולם השלישי, לא רק במקסיקו אלא גם בברזיל, קניה, זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומדינות נוספות. הוא עסק בפילוסופיה ואתיקה של המדע, ובדילמות שפיתוחים מדעיים, כמו המצאת הגלולה, מציבים בפני הציבור, קובעי המדיניות והמדענים עצמם. בשל ריבוי עיסוקיו באקדמיה, בתעשייה ובתחומים המשיקים למדע, נהג לכנות את עצמו "אינטלקטואל פוליגמי".

לימים סיפר כי אחד ההשפעות של פיתוח הגלולה עליו ועל עבודתו, היה מעבר של העניין העיקרי שלו ממדע "קשה", כלומר מחקר במעבדה, למדע "רך" שעוסק בהשלכות החברתיות של פיתוחים מדעיים. "כיום אפשר לקבוע את המין של ילדים שטרם נולדו; להשתמש בזרע של גברים שכבר מתו כדי להפרות ביציות; אשה יכולה לשמר בצעירותה מיליוני ביציות לשימוש אחרי גיל הפוריות שלה", אמר בריאיון בשנת 2000. "יש כל כך הרבה התפתחויות, עד שהמילה השימושית ביותר בת שלוש אותיות לא תהיה 'סקס' אלא 'אֲבָל'. לכל ההזדמנויות הנהדרות שהתפתחויות כאלה מביאות איתן תמיד יהיה צמוד 'אֲבָל'. אלה הנושאים שמעניינים אותי ואני רוצה להעלות לציון ציבורי, ואלה כולן שאלות אפורות, בלי תשובות נכונות או לא נכונות".

אחת ממשימות חייו הגדולות הייתה להנגיש את המדע, על כל צדדיו, לציבור הרחב באמצעות אמנות. הוא כתב כמה ספרים בסוגה שהוא כינה אותה "מדע בבדיון" (Science-in-fiction). בסוגה זו הוא שם דגש על מדע מדויק ומציאותי, להבדיל ממדע בדיוני שבו, לדבריו, המדע עצמו הוא במקרים רבים הבדיה. הוא כתב כמה ספרים עלילתיים, העוסקים בשאלות האלה ובשאלות נוספות. בהמשך פנה גם למחזאות. המחזה המפורסם ביותר שלו היה "חמצן" (Oxygen), שכתב עם הכימאי חתן פרס נובל רואלד הופמן (Hoffmann), והוא עוסק בשאלה ההכרה בעבודתם של מדענים ובחלוקת הקרדיט על המצאות ופיתוחים.

שאף להנגיש את המדע דרך ספרים ומחזות המציגות את כל הצדדים של המחקר, כולל סוגיות אתיות. שלושה מהספרים שכתב בסוגת 'מדע בבדיון' | שימוש הוגן

ג'ראסי היה גם אספן אמנות נלהב, ובעיקר נודע באוסף יצירות מרשים של הצייר השווייצרי פאול קלה (Klee). לאחר מותו הוריש את האוסף למוזאוני אמנות בסן פרנסיסקו ובווינה.

הצלחתו המדעית קנתה לג'ראסי אוהדים רבים, אפילו מעריצים, אבל גם חבריו הודו שהוא לא היה אדם שקל להסתדר איתו. "כאדם הוא היה בעל חזון, שופע ביטחון עצמי, מרוכז בעצמו ולא מתפשר, מה שהביא לפיצוץ של יותר מישיבה אחת במחלקה לכימיה", כתב עליו ריצ'רד זייר (Zare), עמיתו באוניברסיטת סטנפורד. "למרות שהוא היה דמות מפלגת ומקטבת במחלקה, אני הייתי ממעריציו. קשה לדמיין שנזכה לראות שוב ענק כזה, עם אינטלקט כביר ורב עוצמה".

גם חייו האישיים לא היו קלים או נטולי סערות. בגיל 20 הוא התחתן עם וירג'יניה ג'רמיה (Jeremiah), נישואים שהחזיקו מעמד שבע שנים בטרם הסתיימו בגירושין. חודשים אחדים לאחר מכן נשא לאישה את הסופרת נורמה לונהולם (Lunholm), נישואים שמהם נולדו בתו פמלה ובנו דייל. ב-1976 הם התגרשו, וב-1985 נישא בשלישית, הפעם לחוקרת הספרות דיאן מידלברוק (Middlebrook), והם נשארו נשואים עד מותה מסרטן ב-2007. בתו, פמלה, שהייתה משוררת וציירת, שמה קץ לחייה בגיל 28, מה שהוביל את ג'ראסי לחשוב כיצד הוא יכול לסייע לאמנים חיים, ולא רק לאסוף יצירות של אמנים מתים. הוא הקים בחוותו מושבת אמנים, המספקת לאמנים נבחרים מקום מגורים ומרחב לעסוק ביצירתם.  

דרך מקורית להנצחת בתו האמנית ששמה קץ לחייה. מושבת האמנים שהקים ג'ראסי בחוותו בקליפורניה | צילום: djerassi.org

ג'ראסי כתב פעם כי אמר לאשתו (השלישית) שהוא נחוש להיות הפרופסור הפעיל הראשון בסטנפורד בן יותר ממאה שנים. "תמיד הרשיתי לעצמי לחייך רק חיוך קטנטן כשאמרתי לה את זה", הוסיף. אבל את ההבטחה הזו לא הצליח לקיים, והוא הלך לעולמו בינואר 2015 מסיבוכים של סרטן העצמות והכבד, בגיל 91. "זו תמצית האישיות של ג'ראסי – גאה עד גבול השחצנות, אבל בה בעת גם לועג לבומבסטיות שלו עצמו", נכתב עליו בהספד בכתב העת המדעי Nature. "אנו מקווים שעכשיו האקדמיה מוכנה יותר להכיר בערכם של מדענים מקצועיים המפנים את האנרגיות שלהם להנחלת הידע המדעי לציבור הרחב ולהטמעת המדע בהקשר החברתי שלו, ואפילו בצורך החיוני במדענים כאלה. מעטים ניסו לעשות זאת יותר מקרל ג'ראסי".