מחקרים ונתונים מראים שהפרעות קשב וריכוז הן בעיה אמיתית, ואף מסכנת חיים לפעמים, שנובעת מחוסר איזון ביוכימי במוח. באבחון נכון ומדויק, התרופות הקיימות יכולות לעזור מאוד

בשנים האחרונות נשמעים קולות שטוענים שהפרעות קשב וריכוז – ADHD – אינן מחלה, ושהתרופות שניתנות לילדים ולמבוגרים שסובלים מהן, כגון קונצרטה וריטלין, הן סמים מסוכנים. בטור שהתפרסם בעיתון הארץ ב-21 באוגוסט השנה הכריז הפסיכולוג הקליני יעקב אופיר שהפרעת קשב היא הפרעה מומצאת של מערכת החינוך הקונבנציונלי ותהה אם היא אכן הפרעה נוירופסיכיאטרית אמיתית שמצריכה טיפול תרופתי. 

אולם בדיקה של הספרות המחקרית בנושא מעלה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהפרעות קשב וריכוז הן בעיה אמיתית שפוגעת בילדים רבים, מקשה עליהם לממש את כישוריהם ואף עלולה לפגוע בבריאותם. יתר על כן, התרופות שנמצאות בשימוש כיום אכן מועילות לרבים מהם, מסייעות להם לתפקד טוב יותר ומשפרות את איכות חייהם.

הפרעה קיימת, מתועדת ומוכחת 

כמו כל טיפול רפואי, גם תרופות להפרעות קשב יעילות רק נגד בעיות מסוימות – במקרה הזה הפרעות קשב וריכוז – ואינן מועילות למי שסובלים מבעיות אחרות. ההפרעה עצמה אינה "מומצאת": רופאים יודעים לאבחן אותה, אפשר לזהות אותה אפילו בבדיקות דימות מוחית באמצעות MRI תפקודי, כך שהיא בהחלט קיימת. 

כשרופא מאבחן שילד סובל מהפרעת קשב וריכוז, יש לזה משמעות ביוכימית מובהקת. הפרעות קשב וריכוז מתאפיינות בפעילות נמוכה מהרגיל של דופמין במוח. דופמין הוא מוליך עצבי, כלומר חומר שמשמש לתקשורת בין תאי עצב. הוא ממלא תפקידים חשובים מאוד באזורים שונים של המוח, ומחסור בו עלול להשפיע לרעה על תפקודו של אדם, למשל מחלת פרקינסון פורצת עקב פגיעה בתאים שאחראים על הייצור שלו בגזע המוח.

אצל אנשים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ירידה ברמות הדופמין פוגמת ביכולת שלהם להוציא לפועל משימות. כך נפגעת היכולת של המוח לארגן, לרכז, להפעיל ולנהל פעולות רבות. אפשר לדמות את זה לתזמורת שמנגנת בלי מנצח – כל אחד מהנגנים יודע לבצע את תפקידו ביצירה, אולם בהיעדר דמות שתתאם בין כולם נקבל רעש צורם. זה בערך מה שקורה במוחם של אנשים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז.

כשידוע הרקע הביוכימי של הפרעה כלשהי, אפשר לטפל בה תרופתית. בישראל האבחון של הפרעות קשב נעשה על בסיס הערכה קלינית בהתאם לקריטריונים של ה-DSM, ספר האבחנות הרשמי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. המאבחנים הם לרוב רופאים מומחים: נוירולוגים, פסיכיאטרים או רופאי ילדים מנוסים שעברו הכשרה ייעודית. פסיכולוגים מומחים מורשים גם הם לעסוק באבחון הפרעות קשב וריכוז, אך הם נדרשים להפנות את המטופל לאבחון סופי אצל רופא מורשה. לאחר שנקבעה אבחנה מדויקת, רק רופא מומחה מורשה לרשום טיפול תרופתי.

אופיר התייחס בטור שלו לארבע שאלות שהוא שואל את עצמו בנוגע להפרעת קשב וריכוז. בניגוד לדבריו, התשובה לכולן חיובית:

שאלה 1: האם ההתנהגות המדוברת חריגה, כלומר שונה מהנורמה?

*התשובה בקיצור: בהחלט כן.

ובהרחבה: קשה להעריך את שכיחות ההפרעות בישראל. על פי מחקר שפורסם בשנת 2017 על סמך נתוני קופת החולים מכבי, שיעור האבחון של הפרעות קשב וריכוז בשנת 2014 עמד על כ-14.4 אחוז מהילדים. אכן מדובר בעלייה ניכרת באבחונים בעשור שבין 2005 ל-2014. יתכן שחלק מהגידול הזה במספרים מעיד על אבחון יתר של ההפרעה, היות שעדכון הקריטריונים של ה-DSM – שצפוי להפחית את מספר המאובחנים החדשים – פורסם רק ב-2013. בנוסף, נראה שהעלייה נובעת גם משינוי בעמדות הציבור בנוגע לאבחון ההפרעה והטיפול בה, ומרצונם של הורים לסייע לילדיהם שמתקשים בלימודים או בקשרים החברתיים בבית הספר. בעקבות זאת יותר ילדים הולכים לאבחון ומתגלים יותר מקרים אמיתיים.

עם זאת, רק כמחצית מהילדים שאובחנו עם הפרעות קשב וריכוז קיבלו טיפול תרופתי להפרעה, כך שהעלייה בשיעור הילדים שמטופלים תרופתית הייתה מתונה יותר מהעלייה באבחון. כך שאף על פי שאופיר התעכב על האינפלציה באבחון, הוא השמיט את הנתון המעניין של השינוי בשיעור המטופלים בתרופות – בטור שהוקדש כולו להתנגחות בטיפולים כאלה.

שיעור הילדים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז אכן גבוה, אך יש לזכור שעדיין תשעה מכל עשרה ילדים הם ללא הפרעה זו, והם הרוב המכריע של התלמידים במערכת החינוך. כך שהילדים המאובחנים חורגים מהנורמה.

כשאנחנו מדברים על חריגה מהנורמה, מטרתנו אינה להדביק תוויות לילד, אלא לבחון ברמת האוכלוסייה מהי ההתנהלות הרגילה, הממוצעת. ברוב התכונות נקבל טווח רחב של אפשרויות והנורמה היא ה"ממוצע" – ההתנהגות שאופיינית לכמות הגדולה ביותר של האנשים ומי שחורג ממנה נמצא במיעוט. זאת קביעה מספרית ולא ערכית. למשל, מנת המשכל הממוצעת היא 100, ואנשים עם מנת משכל גבוהה במיוחד חורגים ממנה. ועדיין איש לא יטען שיש פגם כלשהו בחריגוּת של אלברט איינשטיין.

הפרעות קשב וריכוז קשורות בהחלט לפגיעה בבריאות | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
הפרעות קשב וריכוז קשורות בהחלט לפגיעה בבריאות | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
 

שאלה 2: האם ההפרעה פוגעת באופן משמעותי בתפקוד ובביצוע פעולות יומיומיות? 

התשובה בקיצור: כן.

ובהרחבה: בהפרעת קשב וריכוז למוח שלנו אין מנצח, וחוסר הארגון הפנימי משתקף בתפקוד היומיומי שלנו. כשבתי הייתה בכיתה א', בסביבות חנוכה הילדה כבר ידעה לקרוא. לא הבנו מדוע המורה מבקשת שנבוא לפגוש אותה ואת היועצת כשיש לנו ילדה שמצטיינת בלימודים. בפגישה איתה סיפרה לנו המורה על שלל קשיים וש"כששאר הילדים כבר עבדו במרץ, הילדה עדיין לא הוציאה את הספרים מהתיק". כלומר למרות הצלחתה בלימודים, ההתנהלות שלה הייתה יוצאת דופן בהשוואה לילדים אחרים.

בהמשך פגשנו עוד ועוד הורים לילדים מאובחנים והסיפורים חזרו על עצמם שוב ושוב: "צריך לקנות לו בגדים כל הזמן כי הוא מאבד אותם" או "היא חזרה עם שני ספרי חשבון אבל בלי ספר אנגלית". קיבלנו גם רשימות של טיפים והמלצות איך ללמד אותה להתארגן או להיערך לפעולות שילדים אחרים עושים בלי לחשוב פעמיים. הדברים האלה אולי נשמעים לכם פעוטים, מסוג הדברים שיכולים לקרות לכולנו, אבל כשזה חוזר על עצמו כך בכל תחום ותחום בחיים ההשפעה עלולה להיות מרחיקת לכת, כולל קושי להתארגן במשחק, פגיעה בכישורים החברתיים של הילד ודחייה חברתית מגיל צעיר.

שאלה 3: אם ההפרעה מסוכנת לאדם או לסובבים אותו?

התשובה בקיצור: בהחלט.

ובהרחבה: אופיר בחר להמעיט בערך הסכנות הכרוכות בהפרעות קשב וריכוז וכתב, "הסכנות היומיומיות מסתכמות בשפשופים בברכיים ובחולצה מוכתמת בשאריות של פיצה". בפועל, לפי הספרות המחקרית הפרעות קשב וריכוז קשורות בהחלט לפגיעה בבריאות. יותר מכך – אצל הסובלים מהם רואים עלייה משמעותית בסיכון לסבול מפציעות.

המחקרים בנושאים כאלה מתבססים בדרך כלל על ניתוח רשומות רפואיות, כך שלא מדובר רק בחתכים קלים אלא בפציעות שחייבו טיפול. חלקן, למשל פגיעות במערכת העצבים, בכלי דם גדולים או פציעות באזור הראש והצוואר, הן פציעות מסכנות חיים.

ומעבר לסיכון לעצמם, מי שלוקים בהפרעת קשב וריכוז עלולים לייצג גם סיכון מוגבר לחברה. למשל, שיעור האסירים הלוקים בהפרעות קשב וריכוז גבוה משמעותית משיעור הלוקים בהן באוכלוסייה כולה. אסירים, בהגדרה, הם אנשים שהורחקו מהחברה היות שהם מהווים סיכון. כמו כן, שיעור הלוקים בהפרעות קשב וריכוז שמעורבים בתאונות דרכים גבוה מהממוצע. האם זה לא סיכון עצמי וסיכון הזולת?

שאלה 4: האם ההפרעה גורמת מצוקה וסבל?

התשובה בקיצור: בוודאי.

ובהרחבה: כל הורה לילד עם הפרעות קשב יודע כמה מייסר לראות את הילד שלך נדחה חברתית על רקע הקושי שלו ביצירת קשרים עם בני גילו. דרושים הרבה זמן ומשאבים כדי לעזור לו לא להרגיש שהוא דחוי, כישלון וחריג.

הפרעת קשב איננה תוצר של המפגש בין אישיותו של הילד לסביבה החינוכית שבה הוא גדל, אלא הפרעה ביוכימית במוח. אפשר להאשים את מערכת החינוך בהרבה דברים, כי היא באמת לא מושלמת, אבל ילד עם הפרעה אמיתית ומאובחנת אינו "חולמני" או "מוסח" ובטח לא "שובב". זה ילד שעם טיפול מותאם יכול להגיע להישגים.

תרופת מרשם שבמינון מתאים מסייעת לסובלים, אם כי אינה מתאימה לכולם. ריטלין | צילום: Science Photo Library
תרופת מרשם שבמינון מתאים מסייעת לסובלים, אם כי אינה מתאימה לכולם. ריטלין | צילום: Science Photo Library

הטיפול התרופתי

למרות הניסוח בטור של אופיר, ריטלין איננו סם אלא תרופה שניתנת כטיפול בהוראת רופא. כך קבע גם משרד הבריאות בחוזר רשמי שפורסם עוד בשנת 2002 ומסדיר את הטיפול בריטלין. הפרעות קשב וריכוז מתאפיינות כאמור בפעילות נמוכה מהנורמה של דופמין במוח. הריטלין מצמצם את ספיגת הדופמין חזרה לתא בצמתים שבין תאי עצב במוח (סינפסות), וכך מאפשר לו להשפיע יותר זמן. כל עוד משתמשים בו בהתאם להוראות הרופא, הריטלין איננו סם, הוא לא ממכר והמשתמשים בו לא חווים תסמיני גמילה כשהם מפסיקים את השימוש בו.

בנוסף לא בטוח שקיימת תופעה של אי-סבילות לתרופה, כלומר החלשות הדרגתית של היעילות שלה. אכן, יש נטייה להעלות מינונים בהתחלה עם התאמת הטיפול, כי נהוג להתחיל במינונים הנמוכים ביותר, וכמובן ילדים גדלים עם הזמן ומינון התרופה היעיל מושפע ממשקל הגוף. אבל כשמגיעים למינון המתאים הוא מתייצב, בשונה ממה שקורה בתרופות ממכרות.

גם אם אי-סבילות אכן קיימת, ממש לא מובן מאליו שזה מסוכן יותר מההפרעה עצמה, שאת סכנותיה כבר פירטנו. לדוגמה, במחקר שנערך בתל אביב נמצא ששימוש בריטלין מקטין את הסיכון לפציעה שמחייבת טיפול רפואי ואף אשפוז. כשצריך לנהל סיכונים, כמו במקרים רבים בחיים, התועלת מהשימוש בתרופות נגד הפרעות קשב וריכוז עולה לא פעם על החסרונות.

אולם, לא מדובר בתרופת קסם. תופעות הלוואי של ריטלין כוללות דיכוי תיאבון, כאבי ראש ובטן והפרעות בשינה. התרופה גם לא מתאימה לכולם וחלק מהמטופלים לא יגיבו היטב לטיפול התרופתי. על כן יש חשיבות רבה לאבחון ולמעקב הרפואי.

ריטלין לא מיועד לרפא את ההפרעה אלא רק לשיפור התסמינים, כפי שאינסולין אינו מרפא סוכרת. עם זאת הוא מקל על המטופל לתפקד ופותח דלת לטיפולים נלווים נוספים, כך שתמיד הוא יגיע עם עזרה נוספת. מחקר עדכני אף מראה שלטיפול המשולב יש השפעות ארוכות טווח שנמשכות גם לאחר תום הטיפול.

חשוב לשים לב שכפי שטיפול באנטיביוטיקה לא יעזור נגד שפעת, טיפול בריטלין לבעיות התנהגותיות שאינן קשורות להפרעות קשב וריכוז לא יתרום דבר. האבחון והטיפול חייבים להיעשות תמיד על ידי רופא מומחה, גם אם הורים ומורים ממליצים אחרת. התוצאות של מתן טיפול לילד שלא צריך אותו, או של מניעת טיפול מילד שזקוק לו, עלולות להיות חמורות.

32 תגובות

  • ד"ר גורן

    מידע כוזב ומשובש

    אין כל הוכחה מוחלטת לבסיס קליני ביוכימי בהקשר הפרעת קשב, המחקרים סותרים אלה את אלה . גם אלו שמצאו ממצאים הם מופיעים רק בחלק ק ט ן מן המקרים. בנוסף, שונות בדימות מגנטית במוח אינה מוכיחה כלום: לכל שונות אישיותית יש בסיס בדימות, אין זה מוכיח שהתופעה היא מחלה או שצריך לטפל בה תרופתית. גם לעצב קל יש סימנים בדימות אלקטרומגנטית, האם צריך לטפל בו תרופתית. הכותבת טועה ומטעה. לריטלין השפעה מסיבית על תפקוד המוח, והוא משתק היבטים תפקדויים אמוציונאליים רבים ויש להזהר מאוד מלהתלהב מן התרופה!!

  • אנונימי 1

    אני מביא את דבריו של פסיכולוג

    אני מביא את דבריו של פסיכולוג ששוחתי עמו, הוא מעדיף לא לכתוב ולהגיב בעצמו אז אני מביא מדבריו. הפסיכולוג לא מסכים עם חלק מהדברים שאופיר כתב. לדעתו יש הגזמות בדבריו אבל חלק מטענותיו נכונות, חלק צריך למתן אותן ולא לשלול לגמרי והוא לא מסכים עם חלק מהדברים שאת כתבת בביקורתך. לגבי הקריטריון של חריגות הפסיכולוג שולל את הקונצפט של חריגות. לפי קריטריון החריגות גם הומוסקסואליות צריכה להיות הפרעה או מחלה. אין חריגות אלא יש ספקטרום. ספקטרום של בני אדם רבים יחסית סביב משהו ומעטים יחסית סביב משהו אחר. אבל אין הצדקה לקחת את המעטים ולתת להם קטגוריה נפרדת של "חריגים". החריגות לא חשובה לצרכים טיפוליים. מה שחשוב זה סבל. אם אדם סובל ומעוניין להיפטר מסבלו אז המטפל נדרש אליו. למה צריך לעניין אותו האם הסובל הוא חריג או לא חריג? כמו כן, מקור הסבל אינו בהכרח באדם עצמו אלא בחברה הלא סבלנית והלא מכילה. זה נכון בהומוסקסואליות וזה נכון בהפרעת קשב. הפסיכולוג לא חולק שיש פגיעה בתפקוד. הוא חולק שהפגיעה בתפקוד היא מחלה אבל על כך אפרט כשאגיע ל- "מצוקה". לגבי "סכנה" אופיר טען שילדים בהפרעת אינם בסכנת חיים. הכוונה היא שבאופן כללי הפרעת קשב אינה הפרעה הגורמת ללוקים בה להיות בסכנת חיים. כדי לומר שילד נמצא בסכנת חיים צריך לומר שבהסתברות גבוהה חייו בסכנה. רוב הילדים בהפרעת קשב אינם מתים בהיותם ילדים. צריך להבחין בין טענה יחסית לטענה מוחלטת. טענה על סכנת חיים היא טענה אבסולוטית. כרגע אדם נמצא במצב שבו חייו בסכנה. לעומת זאת, טענה שבה הסיכון לפציעות מסכנות חיים בהפרעת קשב גבוה מהסיכון לפציעות מסכנות חיים בילדים ללא הפרעת קשב, זו טענה יחסית. מכאן לא נובע שהילדים בהפרעת קשב הם בסכנת חיים. מכך שהסיכון לפציעות גבוה יותר עדיין צריך לשאול: גבוה יותר ממה? מאיזה שיעור? אם שיעור הפציעות גבוה יותר מהשיעור x צריך לברר עד כמה גדול x? ככל ש- x קטן יותר כך השיעור הגבוה יותר כשהוא נשאר קבוע, הוא קטן יותר. צריך לברר עד כמה גדול או קטן שיעור בעלי הפרעת הקשב הנפצעים פציעות מסכנות חיים בנפרד מאשר ההשוואה שלהם לילדים ללא הפרעת קשב. לגבי המחקר לגבי פציעות מסכנות חיים הנתונים הם שיעור הנפצעים על כל אלף. שיעורי בעלי הפרעת הקשב הנפצעים גבוה מאלה שאינם בהפרעת קשב אבל אלה נתונים יחסיים במונחי יותר או פחות. אם ניקח את בעלי הפרעת הקשב כמה מהם נפצעים לעומת כמה לא נפצעים אז שיעור הנפצעים הוא נמוך באופן משמעותי, רק עשרות נפצעים מתוך אלף כלומר לבעלי הפרעת קשב הסתברות גבוהה מאוד לא להיפצע בפציעות שהוזכרו במחקר קל וחומר בפציעות מסכנות חיים. והרי זו הייתה טענתו של אופיר, שהפרעת קשב אינה מסכנת חיים. בנוסף, כאשר טוענים ששיעור הסיכון בבעלי הפרעת קשב רב יותר צריך לבדוק האם נטרלו את משתנה התרופות. אולי הסיכון הוא בגלל התרופות? למשל לגבי תאונות דרכים יש מחקרים פרוספקטיביים שטענו שממריצים יכולים לשפר התנהגות בנהיגה ולהפחית תאונות דרכים אבל במחקרים אלה המדגם היה קטן המחקר היה קצר בזמן והייתה הסתמכות על סימולטור שלא ניתן להכליל ממנו על נהיגה בעולם התחבורה הממשי. לגבי הטענה על האסירים: כתבת ששיעור האסירים הלוקים בהפרעת קשב גבוה מהאוכלוסיה כולה. אבל כדי לדעת עד כמה ילדים בהפרעת קשב נמצאים בסיכון להיות אסירים או יוצרים סיכון שכתוצאה ממנו הם יהיו אסירים צריך לבחון את הנתונים ההפוכים: כמה מתוך בעלי הפרעת הקשב הם אסירים? את הנתון הזה אין במחקר. אבל הוא חשוב לגבי השאלה של סיכון לבעלי הפרעת קשב. אגב, סיכון הכליאה הוא לא סיכון רק לחברה. אם יש סיכון שאדם ביום מן הימים יוטל עליו עונש מאסר זה סיכון גם לאדם עצמו שיהיה במאסר. ודאי סיכון למשפחתו שיקירם יהיה במאסר, סיכון לילדיו שאביהם יהיה במאסר. זה לא שלא צריך להיות אכפת לנו שבני אדם יבצעו עבירות העיקר שייענשו במאסר עליהם. אם אפשר לחסוך את העבירות ובכך לחסוך את המאסר זו לא רק תועלת לקורבנות אלא גם לאדם עצמו שייחסך לו הסבל של המאסר ע"י כך שלא יבצע עבירות. לגבי תאונות הדרכים: ראשית, המאמר של אופיר התייחס לילדים וילדים אינם נוהגים לכן לא ברורה הרלוונטיות של נתון על שיעור תאונות הדרכים עקב נהיגה. בישראל נוהגים לכל המאוחר מגיל 16 ו- 9 חודשים וחלק מתחילים לנהוג מאוחר יותר. הרלוונטיות של נהיגה היא לגבי גיל הנעורים המאוחר ומבוגרים. בנוסף, מהמחקר לא ברור מהו שיעור התאונות מסכנות חיים (שהרי הדיון היה על סיכון חיים) של נהגים בהפרעת קשב. נכתב אמנם ששיעור התאונות בכלל של בעלי הפרעת קשב גבוה יותר אבל נכתב נתון שלא ברור לפסיכולוג מה משמעותו 1.36 סיכון יחסי באופן שאינו תלוי במרחק הנהיגה ו- 1.23 כשזה תלוי במרחק. לא ברור מהו הסיכון של בעלי הפרעת קשב להיות מעורבים בתאונה מסכנת חיים ובכמה הוא שונה מהקבוצה ללא הפרעת קשב? בנוסף, לא ברור עד כמה לתרופות יש תרומה לתאונות הדרכים? הטענה שתרופות מקטינות את שיעור התאונות יש לה פגמים מתודולוגיים שפורטו במחקר. לפי המחקר שהפנית אליו ושדן בשאלת השפעת התרופות לא ניתן לדעת האם הבעיה בנהיגה היא מהתרופות כי לא נעשה מחקר טוב. לגבי קריטריון המצוקה את טוענת שלהפרעת קשב אין גורמים חברתיים או סביבתיים אלא את טוענת שזו אטיולוגיה ביולוגית של הפרעה ביוכימית במוח. השאלה היא האם את יכולה להראות מחקר שהראה אטיולוגיה מוחית של הפרעת קשב? כאן חשוב להזכיר את ההבדל בין טענה מתאמית לטענה סיבתית או כוון סיבתי או אטיולוגיה. מכך שיש קורלציה בין הפרעת קשב למצבים מוחיים או שונות מוחית בין בעלי הפרעת קשב למי שאין להם הפרעת קשב, לא נובע מכך ממצא אטיולוגי או סיבתי שהמצב המוחי הוא ההסבר האטיולוגי. ייתכן שהכוון הסיבתי הוא הפוך. הפרעת הקשב אולי גורמת למוח להשתנות? על מנת להראות אטיולוגיה צריך לקחת קבוצה אחת שיש לה את הפגם המוחי קבוצה שנייה ללא הפגם המוחי ולבדוק האם בקבוצת הפגם המוחי לכולם מתפתחת הפרעת קשב והאם בקבוצה ללא הפגם לאף אחד אין הפרעת קשב. האם יש מחקר שעשה זאת ומצא שכך הדבר? אטיולוגיה מוחית היא הטענה שהפגם המוחי הוא הסיבה הראשונית ממנו התהליך מתחיל. אולם אם הוא התולדה ולא הסיבה אז אין ראיה לאטיולוגיה. צריך גם להיזהר ולבחון היטב מחקרים שמצביעים על קורלציה. ראשית, צריך לנטרל את גורם התרופות. אולי ההבדל במוח הוא תוצאה של התרופות? שנית, צריך לבדוק את המתודולוגיה. כבר היו מחקרים על ממצאים מוחיים בהפרעת קשב שנמתחה עליהם ביקורת מתודולוגית ונטען כי לא באמת המחקר מצא את הממצאים שהוא טען להם. המוח אינו רק משפיע אלא גם מושפע. מצבי מוח והבדלים במצבי מוח יכולים להיות תוצאה של השפעה סביבתית וחברתית ולאו דווקא הבעיה המוחית היא הגורם הראשוני. בראיון עם קריג ויינר פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים, מתבגרים ובמשפחה טען שהמוח יכול להשתנות מעצם העובדה שאדם נמצא לאורך זמן במצבים מיוחדים ושונים. ייתכן שאם נבדוק מוח של נהגי מוניות נמצא שהמוח שלהם שונה בקורטקס הויזואלי-מרחבי ששם הוא מפותח יותר בשל אופי עיסוקם המצריך פעילות ויזואלית במרחב. הביולוגיה והמוח גם מושפעים מהסביבה ומדפוס ההתנהגות והסיטואציות בהן נמצאים. לכן ייתכן שמצבם המיוחד של ילדי הפרעת הקשב משפיע אחרת על מוחם. סיכונים ונזקים מהתרופות אני מניח שמוסכם שלתרופות יש תופעות לוואי. אולם, רוברט וויטאקר מציין שתופעות לוואי שונות אלה מגבירות גם את הסיכון כי נער רפואי יהפוך ל"דו קוטבי ". במחקר אחד שנערך בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, החוקרים דיווחו כי 11% מהילדים שאובחנו עם הפרעות קשב וריכוז וטופלו עם ממריצים פיתחו תסמינים דו קוטביים, שלא היו נוכחים בתחילה אבחון, תוך ארבע שנים. חוקרים במרכז הרפואי של אוניברסיטת סינסינטי, שחקרו סיכון זה, קבעו ששני שליש מהחולים המתבגרים שאושפזו במאניה במרכז שלהם היו על ממריצים "לפני הופעתה של אפיזודה אפקטיבית." ממריצים, הם סיכמו, עשויים "לזרז דיכאון. ו / או מאניה אצל ילדים שלא היו מפתחים הפרעה דו קוטבית אחרת. " במחקר במערב אוסטרליה נבדקו תוצאות אחרי עשר שנים אצל בעלי הפרעת קשב ונמצא שמקבלי הטיפול התרופתי היו בסיכון פי עשר לביצועים גרועים בבית הספר היה להם לחץ דם גבוה יותר. http://www.health.wa.gov.au/publications/documents/MICADHD_Raine_ADHD_st... דווח על ממצאים לקשר בין תרופות לבין בעיות בגדילה https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC6168061/ תמיד צריך לחשוב על יחס סיכון-תועלת עד כמה התרופות מסוכנות בהשוואה לסיכון מההפרעה. אבל כאן צריך לשאול עד כמה ההפרעה מסוכנת? כפי שציינתי לעיל, מהמחקר שהצגת למשל לגבי פציעות על אף שהסיכון גבוה יותר בהשוואה למי שאין להם את ההפרעה, הסיכון המוחלט (להבדיל מהסיכון היחסי-השוואתי) הוא נמוך. מצד שני ההשוואה לא צריכה להיות רק לתרופות לעומת ללא טיפול כלל. יש גם טיפול שאינו תרופתי. טיפול התנהגותי. לגבי המחקר בתל אביב על כך שריטלין מפחית את הפציעות: צריך להשוות גם לטיפול התנהגותי מה שלא עשו במחקר הזה. אולי טיפול התנהגותי גם מפחית פציעות? לא ברור משך הזמן של המעקב. משך הזמן הוא חשוב כי לפעמים מחקרים מראים שהיתרונות של התרופה הם רק בשלב ראשון ועם הזמן היתרונות נעלמים. לא ברור מהו שיעור הפציעות בלי התרופה ומהו שיעור הפציעות עם התרופה במספרים מוחלטים. יש רק נתונים יחסיים ולא מוחלטים. אם ילד בלי תרופה נפצע ארבע פעמיים וילד עם תרופה פעמיים יש אמנם הבדל של 50% אבל במספרים מוחלטים זה מעט. הדבר הזה חשוב לשיקולי סיכון-תועלת כי גם לתרופות עצמם יש סיכון ולכן צריך לדעת את הסיכון המדויק כדי להשוות בין הסיכונים. לגבי התמכרות: מיכאל קוריגן כותב במאמרו: אילו התרופה לא ממכרת למה היצרנים חוזרים ואומרים שצריך להיות תחת פיקוח אם רוצים להפחית או להפסיק שימוש? התשובה היא שיש קשיי גמילה. האם זה לא אומר שיש כאן השפעה על התפתחות הילד? בעלון נכתב באזהרת מסגרת שחורה: יש בני אדם שמועדים לשימוש יתר או לפיתוח תלות. אזהרה לא לתת למי שלא צריך. לא לכל תרופה עם מרשם יש אזהרה כזאת. למשל אנטיביוטיקה או תרופה לשינה. ריטלין זהו תכשיר שהוכר כמסוכן באופן כללי. לא כל תרופה נחשבת כזאת גם תרופה עם מרשם. ריטלין זו תרופה סגורה. סווגה ב- Schedule II
    לתרופות ממריצות יש אותו אפקט על המוח כמו בקוקאין. הם משפיעים על נוירו טרנסימטרים בקורטקס הקדם מצחי משם יוצאת השליטה על התנהגות ומחשבה. הן משפיעות על זרימת הדם וזרימת נוירו טרנסמיטרים ומפחיתים אותה ב- 23-30 אחוזים. הדבר דומה לבאר מים שמספקת מים אבל בשני שליש קיבולת. https://www.dea.gov/drug-scheduling לגבי המחקר העדכני שהצגת על יתרון הטיפול המשולב, יש לציין שזהו מחקר על מבוגרים ולא על ילדים. במחקר הזה נמצא גודל האפקט לטיפול התנהגותי 14.2 טיפול תרופתי 13.8 ההבדלים נראים קטנים לדעת הפסיכולוג חסרי משמעות קלינית. זאת אם נשווה את זה לכך שהבייס ליין היה 20.6 וזה ירד לרמות האלה. הסולם הוא עד 22 והממוצעים בין 13.8 ל- 14.2. אילו היה 18 לעומת 13 זה היה משמעותי בהינתן שהסולם הוא עד 22. המחקר מדבר על מובהקות סטטיסטית אבל מובהקות סטטיסטית ניתן להשיג רק מעצם העובדה שמספר הנחקרים הוא גדול מספיק. אבל מעבר למובהקות הססטיסטית יש שאלה של גודל האפקט. כאן זה נראה חסר משמעות קלינית. כתבת ש- "הפרעת קשב איננה תוצר של המפגש בין אישיותו של הילד לסביבה החינוכית שבה הוא גדל, אלא הפרעה ביוכימית במוח."
    לגבי ההשגה על האטיולוגיה הביוכימית כתבתי למעלה. אבל מעבר לכך, הפסיכולוג טוען שצריך להבחין בין השאלה מה גורם לסימפטומים לבין השאלה מה גורם למצוקה. גם אם נניח שהגורמים לסימפטומים הם ביוכימיים מכאן לא נובע שכל המצוקה היא ביוכימית. גם אם נניח שהגורמים לסימפטומים הם ביוכימיים הדבר לא סותר שבנוסף לכך הילדים גם סובלים מיחס שלילי של מערכת החינוך. אם הילדים סובלים מיחס שלילי אז נוסף על הביוכימיה נוספת גם מצוקה חברתית. האם יעלה על הדעת שאם נניח שצועקים על הילדה אז הילדה לא תסבול מהצעקות רק בגלל שהתכונות בגללן צעקו עליה נגרמות מביוכימיה? אם טוענים שיש סבל כתוצאה מיחס מערכת החינוך אז התשובה "גורמים ביוכימיים" פשוט לא רלוונטית גם אם היא נכונה. חוץ מאשר היות התשובה צריכה להיות נכונה היא צריכה להיות רלוונטית. ניקח למשל הומוסקסואליות. אם הומוסקסואליות נגרמת מביוכימיה ובנוסף הומוסקסואליים נמצאים במצוקה בגלל הומופוביה ויחס החברה אליהם, האם מכאן נובע שהומוסקסואליות היא הפרעה או מחלה רק כי המקור הוא ביוכימי? גם אם מקור ההומוסקסואליות הוא ביוכימי אז המצוקה לא נגרמת מהביוכימיה אלא מיחס החברה להתנהגות שהיא תוצאה של הביוכימיה. אבל המצוקה לא נגרמת מההתנהגות עצמה אלא מיחס החברה להתנהגות.

  • מעין ברנע

    לאנונימי שלום

    אני מדפיסה לעצמי את התגובה הארוכה כדי לקרוא לפרטיה.
    אשמח אם אותו פסיכולוג חושש ייצור איתי קשר באופן שאולי יגרום לו לחשוש פחות כך שאולי לדעת מול מי מתנהל השיח.
    אני מבטיחה שאני לא אישה מפחידה :-) לכל היותר נסכים שלא להסכים וניפרד כידידים.

  • ד"ר גורן

    כל הכבוד על הפירוט וההשגות האינטיליגנטיות

    מזעזע לחשוב שרופאים מטיפים לשימוש בסמי מרץ לילדים בהתהלבות כזו!!!

  • אנונימי 1

    שלום מעיין. איך את רוצה שהוא

    שלום מעיין. איך את רוצה שהוא ייצור איתך קשר? תוכלי להפנות לכתובת מייל? למה הגעת למסקנה שהוא חושש? לא כתבתי שהוא חושש אלא שהוא מעדיף לא להגיב בעצמו. הוא עסוק ולא רוצה לוותר על דברים אחרים כדי להשקיע משאבים, זמן ואנרגיה בתגובות וויכוחים באינטרנט. אבל אני יכול למסור לו דרך יצירת קשר איתך או למסור לך דרך יצירת קשר איתו.

  • חזקי שנאן מרמת גן

    רשימתה של ברנע נקראת כהטפה דתית של מחזיר בתשובה ואינה משכנעת כלל

    יעקב אופיר משליך ההמצאה ל ADHD על מחברי ה DSM וחברים של חברות התרופות ולא על מערכת החינוך, תקראי שוב. אחד מ 7 לא צריך לחשב, זה מופיע במאמר של אופיר. על איזו ספרות מחקרית את מסתמכת? לא מצאתי מאמר מחקרי המאשש את כל התיאור שלך על התקלה הפיזיולוגית
    כביכול של חוסר בדופמין. לי זה נראה אמונה בהשערה ופרשנות. לפי התצפיות ריטלין משפר ריכוז גם לאלו שאינם מאובחנים בתסמונת, הווה אומר שמדובר בסם ממריץ. תרופה לאחר תהליך מביאה את המטופל למצב הרצוי באופן קבוע, ריטלין שמפסיקים ליטול את הסם המצב חוזר לקדמותו או גרוע ממנו. משרד הבריאות מגדיר חומרים אלו "סמי מרפא" מי שרוצה לקחת סמים להקלה שייקח, אלא שכינוי סם ממריץ כתרופה הוא חוטא לאמת.
    המדובר הוא בסם נרקוטי הגורם באופן זמני לפעולת דיכוי של תחושות פנימיות אוטומטיות (אולי קשורות באמיגדלה ובמנגנון ההישרדות) כאלו המפריעות לאדם להיות מרוכז בפעילות מחשבתית, לאחר תום השפעת הריטלין מצבו של האדם חוזר לקדמותו.
    האם כל ליקוי הוא מחלה? האם אדם נמוך מהממוצע חזקה עליו שהוא חולה? האם סולם או עקבים הם תרופה?
    אף אחד לא ימליץ לסמם ילד המתקשה בהגייה מקובלת ומניח שימליצו לפנות לקלינאית תקשורת (לאימון) למרות שלכאורה את הקושי ניתן גם להגדיר כהפרעה.
    האם מי שמשתקם מטראומה חירורגית ושרוי בחולשת איברים נמליץ לו על כדור משכיח חולשה במקום אימון פיזיותראפי?
    האם מי שבאופן מולד שריריו חלשים מהממוצע תחת להציע לו תזונה תואמת, להתאמן ולחזק שריריו, נמליץ לו על סם או מכונה שתפעיל אבריו במקום השרירים?
    תחושות פנימיות אוטומטיות כאלו המפריעות לאדם להיות מרוכז הינן הרגל מחליש והרגל משנים באימון. השאלה העיקרית האם אין יותר ראוי ליצור מודל אימון פסיכותראפי מותאם אישית לחיזוק הרגלי ריכוז והאם אימון כזה אינו יותר אפקטיבי מסימום בתוצאותיו.

  • מאיר בוכנר

    סובייקטיביות ההפרעה

    לצערי גם ד"ר ברנע נפלה למלכודת הסובייקטיביות של ההפרעה:
    ראשית ,התסמונת קרויה הפרעת קשב, ללא וריכוז, בכל השפות בעולם (הריכוז אינו אלא מרכיב אחד במבנה הקשב). שנית, במילה "הפרעה" כבר מתחבאת קונוטציה שלילית. שלישית, כל מי שמסתובב בגנים ובבתי הספר מוצא כי התפוצה הריאלית בארצנו הקטנה עולה על 20%. רביעית, מציע להתייחס לכך כאל סגנון קישבי (שלעיתים קרובות אינו עולה בקנה אחד עם הדרישות הנוקשות של מערכת החינוך) וללא הצורך להגדירו כהפרעה, שכן לרוב הילדים הללו מצליחים טוב במשימות אחרות. חמישית, "ההפרעה" מוגדרת רק על ידי צינון התנהגויות ולא על ידי שום מדד אובייקטיבי, מכאן שגם המחקרים אודותיה עשו שימוש בתלמידים שהוגדרו מראש על ידי התנהגותם ולא על ידי מצבם האובייקטיבי.
    מאיר בוכנר

  • חזקי שנאן מרמת גן

    ד"ר ברנע גם לא מזהירה כי

    ד"ר ברנע גם לא מזהירה כי בחובה של נטילת ריטלין בילדים קיימת תופעת אי גדילה עד 2 ס"מ

  • אנונימי

    מדוייק

  • אנונימי

    הכתבה בדיוק במקום ובזמן אתמול

    הכתבה בדיוק במקום ובזמן אתמול הבן שלי עבר מבדק מוקסו לאבחון בעיות קשב וריכוז ההבדל בין המבדק לפני הריטלין ואחרי היה גבוה לטובה עכשיו פונים לנירולוג להמשך והאמת שאף בן אדם יכול להבין הורה שסובל עם הבן שלו שסובל מבעיות קשב רק מי שעבר בדבר אני חוששת ממתן הריטלין אך ההסבר בכתבה נראה לי הגיוני . תודה

  • אנונימי

    אם תעשה מבחן ריצה עם סם ממריץ

    אם תעשה מבחן ריצה עם סם ממריץ, התוצאות שלך ישתפרו.
    זה אומר שיש לך הפרעת ריצה? מבחן מוקסו לא מעיד על שום דבר למעט זה שהחומר הפעיל (מתלפינידאט) בריטלין באמת עובד..
    דרך אגב, על כל אדם ולא רק על הבן שלך.
    זה לא אומר שצריך לקחת אותו!

  • אנונימי

    איני רופא אבל ממליץ מאוד על אבחון אצל פסיכיאטר ילדים מתמחה בADHD

    ולא אצל נוירולוג. זה לא תחום ההתמחות שלהם. החוויה שלי מאבחון אצל נוירולוג היתה גרועה מאוד. בדק לי את הרפלקסים, שאל "למה אתה חושב שיש לך הפרעת קשב"? בלעתי את הלשון ותוך 10 דקות היינו בחוץ. כתוצאה מכך האבחון התעכב בכמעט עשר שנים!

  • אנונימי

    צודק לגמרי

    אבל ממש

  • אנונימי

    תופעת לוואי

    חוסר תחושה בכל רגש
    אפטיות מוחלטת

  • אנונימי

    תופעת לוואי של הריטלין

  • אנונימי

    אם אפשר לאבחן את ההפרעה

    אם אפשר לאבחן את ההפרעה בדימות למה להסתמך על אבחון סובייקטיבי שבו יכולות להיות טעויות?

  • חזקי שנאן מרמת גן

    לא נראה לי שיש מחקר המראה

    לא נראה לי שיש מחקר המראה במובהקות שונות בין מוחות הקשור לקושי הלימודי של קשב וריכוז
    ככלל יש אפשרות שהקושי נובע מצורת פעילות האמיגדלה.

  • אנונימי

    למיטב הדימות אינו מובהק מספיק לשם אבחון, אלא כאשר ישנה הפרעת קשב

    מובהקת ניתן לראותה בבירור בדימות לעומת מוחות של כאלו שאינם בעלי הפרעת קשב בבירור

  • אלון

    טיעונים מעט חלשים

    - מהו אחוז הילדים המטופל והמאובחן לעומת אחוז המבוגרים? אני לא יודע את המספר הזה אבל ברור שיש הרבה מאד ילדים מטופלים ומעט מאד מבוגרים. מה ההסבר שלך לזה? כי לי זה די ברור שהצורך לקרקע אותם לצורך המערכת הלימודים הוא שנותן את הטון.
    - כמה מהמטופלים בריטלין באמת נבדק שיש להם בעיה בספיגת הדופמין במוח? מעט מאד. איך את מסכימה עם מתן טיפול כאשר אין ודאות בכלל לבעיה.
    - המספרים שהצגת אינם נכונים כיום. עברו 5 שנים מאז הנתונים שאת מציגה שגם הם גבוהים מאד 14.4% זהו אחוז מטורף של "חולים". זוהי איננה בעיה חרגיה בכלל.
    - נוטלי אינסולין לוקחים את התרופה בכל יום בכל זמן עד שארית חייהם. מדוע נוטלי הריטלין אינם לוקחים את התרופה לכל אורך חייהם? מדוע את לא מתייחסת לשאלה החשובה של אופיר "האם המחלה הזו פועלת רק בימי השבוע?רק כשיש מבחן? רק בתקופת נערותו?"
    צר לי אך ההסברים שלך אינם מספקים מחקרית ובטח אינם מסתדרים לוגית. ענית על השאלות הקלות והתעלמת מהשאלות הקשות.

  • ענת

    הכתבה של אופיר מאד חשובה

    הכתבה של אופיר מאד חשובה ורציניתת
    אל תזלזלו בה..
    קחו צפה ומשם את המתאים לכם או לילדים הפרטיים שלכם.
    אין אמת אחת, כל ילד הוא עולם ומלואו ומררה תמונה אחרת מהאחרים.
    הדבר החשוב ביותר שאומר אופיר (לדעתי) זה לקבל את הילדים שלנו כמו שהם ולא לנסות לשנות אותם ולהתאים אותם למציאות. אלא להיות יצירתיים ולהתאים את המציאות אליהם. אני מוסיפה, במידת האפשר - הן מבחינת המערכת והן מבחינת הילד והמשפחה. המציאות מראה שרוב הילדים ובני הנוער מאד מאד לא אוהבים לקחת ריטלין, מעדיפים לוותר עליו, והבגרות מעט אנשים לוקחים ריטלין. אל תחזיקו את ההחלטה שלכם לתת/לא לתת רי
    אלין ותלחמו בעמדה השניה.
    תמשיכי להיות קשובים וביקורתיים לכל הדיעות השונות
    כי האמת נמצאת איפשהו בדרך, והיא שונה מאחד לאחד.
    שנה טובה !

  • ריקי לייבוביץ-אוסדון

    מהורהרת....

    אני מאמנת רגשית לילדים ונוער. מחפשת עוד ועוד מחקרים ומאמרים בנושא הפרעות הקשב סובלת ממנה בעצמי(כן גם היום) ושני בניי בגילאי 13,17.5 סובלים ממנה גם כן.
    מסכימה עם חלק מהדברים הכתובים כאן ומהנסיון "הקטנטן" שלי תופעת הריטלין משתלטת כל כל ילד שלישי במדינה. אני מקבלת תמונה עגומה מילדים שמגיעים אליי לטיפול כי יותר מחצי מהילדים בכיתה שלהם נוטלים ריטלין לי זה מדליק נורה אדומה. ברור שאם בנטילת ריטלין הילד מצליח להיות מפוכס יותר ולבצע משימות יומיומיות בפחות מאמץ וחוסר התיאבון עובר ברגע שהשפעת התרופה פגה ניתן להשלים את העניין בארוחה מאוחרת. אם בנטילת ריטלין ההרגשה היא טובה יותר, הילד מצליח במשימות וזה מחבר אותו לכוחות הפנימיים שלו עוד יותר וכתוצאה מכך הוא בטוח יותר בעצמו וזה משליך על עוד תחומים בחייו(חברתיים, לימודיים, וכו) חבר'ה המצאת המאה ואני רצה ליטול בעצמי את הריטלין ונותנת אותו גם לילדיי.
    מהניסיון האישי שלי רק אומר שניסיתי באמת אין ספור נסיונות....שכמו שנאמר כאן בעתבה לא לכולם זה מתאים...כן זה נכון ולמיטב הבנתי יש הרבה מאוד ילדיםשזה לא מתאים להם, ילד נטול שמחת חיים, זומבי, מדוכדך, מתוסכל עם כאבי ראש... בהחלט לא מקובל מבחינתי(ניסיתי את כל הממריצים ממשפחת הריטלין ודומיו) הגעתי בנוסף גם לסטרטרה בניסויים שלי. מהניסויים הפרטיים שלי וגם עם ילדים אחרים שיוצא לי לטפל בהם אני באמת ובתמים מחפשת דברים נוספים שיעזרו לילדים הנפלאים האלו ⁦בנוסף לריטלין או בלעדיו(ידוע שספורט באופן יומיומי מאלץ שיחרור של דופמין במוח...למה לזלזל? כשאנרגייה כלואה בתוך גוף....חייב לשחררה השאלה היא איך(לילדים עם היפריות)
    מטרת התגובה שלי כאן היא פשוט להביא למודעות כי אין רק פיתרון אחד יש כמה. ככל שנסכים לרגע לשים את האמונות הפרטיות שלנו בצד ולהסכים לנסות באופן פרטני לכל ילד בפני עצמו נימצא את הפתרון האינבידואלי לו.
    אני לא בעד הריטלין כברירת מחדל
    ואני גם לא נגד הריטלין....כי זה סם או כימיקל
    אני מאמינה שהמערכת הביולוגית עם עזרה נכונה יכולה לעזור ולתקן את עצמה או לאזן את עצמה. המאה הזו היא מאת המחלות הכרוניות! ואני בעד למצא פתרונות עומק שורשיות מונעות. אני לא מחפשת פתרונות של הקלה אני מחפשת פתרונות של החלמה.
    ולכן ריטלין מבחינתי יכול להיות שלב בלבד בניסיונות שאני עורכת.
    מתנצלת על אורך התשובה פשוט העניין הוא באמת בדמי(חיה ונושמת אותו)

  • חזקי שנאן מרמת גן

    כמאמן רגשי אני מתחבר מתחבר למסקנות שלך

    להערכתי והבנתי מהכתבה של ד"ר יעקב אופיר, אופיר לא מכחיש את התופעה של קושי בקשב או תופעת צורך באקטיביות יתר מעל הממוצע. אופיר מתנגד להגדרת התופעה כמחלה כמו שקושי בהגייה או נומך קומה מסיבות גנטיות איה מחלה. ההתנגדות היא להגדרת הריטלין כתרופה בעוד הוא סם שנועד להקלה.
    לדעתי התעמולה המגדירה סם כזה כתרופה היא פעולת רמייה.
    מדובר בטיפול כימי להקלה שצריך לחשב אישית ופרטנית מה התועלת בו ומה הנזק בצידו.
    הרי כולם מסכימים שהסם המדובר לא מרפא ולא מעלים את התופעה באופן קבוע.

  • ברק

    כתבת יפה ונכון מאוד בעיניי

  • אברהם

    מסכים ומחזק

    כתבה כל כך נכונה. סיפור אישי רלוונטי - לפני מספר שנים לאחר לבטים רבים ומחקר של חודשים (כולל קריאת הספרות הרפואית הרלוונטית) החלטתי לתת לבן שלי ריטלין. השיפור היה דרמטי. כשנה לאחר מכן כשהמתנתי לילד שהיה בחוג, ניגש אלי בחור צעיר וביקש ממני לחתום על עצומה נגד מתן סמים בכפיה. נשמע נורא - מייד הסכמתי לחתום על מנת לעצור את הדבר הנורא הזה. אבל כיוון שהיה לי משעמם תוך כדי המתנה נכנסתי איתו לדיון (חפרתי לו כמו שאומרים היום) בנושא העצומה ושאלתי מה הכוונה סמים בכפיה. הסתבר שמדובר בעצומה נגד מתן ריטלין בגלל לחץ של מורי בית הספר. כאמור - בשלב זה כבר ידעתי שהריטלין יכול לחולל פלאים וניסיתי להסביר זאת לבחור (צעיר וכמובן ללא ילדים). אבל כיון שהוא נדרש למלא את מכסת החתימות לטובת המסע הסינטולוגי שלו, יצא הבחור תוך אמירה של - נסכים לא להסכים.

  • אני

    לי היתה ההפרעה הזו לפני עשרות שנים

    במהלך כל הלימודים מכיתה א' ועד סוף תואר ראשון לא עשיתי שעורים/תרגילים, רק דוחות מעבדה באוניברסיטה (מעבדה אהבתי). הייתי מקריא שעורי בית ממחברת ריקה תוך בניית אינטונציה של הקראה. באוניברסיטה ישבתי בכיתה, הקשבתי ולא רשמתי מילה. המרצים היו די המומים. מבחנים, כולל באוניברסיטה, עשיתי בחצי זמן מכולם כי לא יכולתי להתרכז. עם קצת מזל ויכולת הצלחתי לעבור את כל הבחינות.
    אבל מה - רוב בעלי ההפרעה הזו לא יצליחו בלימודים כי אין להם יכולת לדגור על חומר, לתרגל שאלות קשות עד שמצליחים לפתור, ולשנן. אז בלי ריטלין או דומיו, המדינה מפסידה עשרות אלפי אנשים שיכלו להיות מדענים מובילים.
    יש גם צד אחר: מסתבר שרוב המנהלים של חברות ענק הם בעלי ההפרעה. אני הכרתי כמה מנהלים של חברות בשווי הרבה מילירדי דולר, ובסטטיסטיקה הצנועה שלי כולם בעלי הפרעת קשב וריכוז.
    לפני כ-20 שנה ניסיתי ריטלין, וראה זה פלא: שולחן עמוס בניירת שהצטברה במשך חודשים התרוקן בשעות. אבל היות שיצאתי לפנסיה די מוקדמת, אין לי צורך להמשיך.
    אז לדעתי: עניין הריטלין הוא דבר שכל רופא פסיכיאטר שמטפל בילד עם חשד להפרעה, צריך לנסות טיפול תרופתי (יש כיום די הרבה סוגי תרופות) ולראות את התגובה, אם יש שיפור וכו'. אבל לא לנסות ריטלין בגלל דעה של מישהוא שלא בדק את הילד זה פשוט טמטום.
    ולגבי הכתבה בהארץ, צריך לבדוק אם יש כאן השפעה של כת הסיינטולוגיה, שיש לה שנאה לפסיכיאטריה.

  • מעין ברנע

    תודה על הסיפור

    את מה שאתה מתאר שמעתי מעוד אנשים עם אינטליגנציה גבוהה והפרעות קשב וריכוז (כולל בן זוגי).
    לצערי הקשר בין מנת משכל להפרעה הוא סבוך, והמחקרים למשל מוצאים מתאם שלישי בין IQ להפרעה, כי ההפרעה פוגעת ביכולת של הלוקים בה לבצע את המבחן למנת משכל ולכן קשה להסיק מסקנות כוללות על האוכלוסיה הזאת בהקשרים הללו.

  • אנונימי

    תודה רבה

    אני מודה לך מאוד על הכתבה.
    ראיתי את הכתבה בעיתון הארץ נתמלאתי כעס. כתבות חסרות אמת וחסרות אחריות שכאלו עלולות להניע הורים מלאבחן ולטפל.
    מקווה שהכתבה הזו תגיע גם להארץ כדי שיגיעו לקוראים שנתקלו בכתבה חסרת האחריות.
    תודה רבה

  • ענת.

    הכתבה של אופיר מאד חשובה

    הכתבה של אופיר מאד חשובה ורצינית
    אל תזלזלו בה..
    קחו מפה ומשם את מה שמתאים לכם או לילדים הפרטיים שלכם.
    אין אמת אחת, כל ילד הוא עולם ומלואו ומראה תמונה אחרת מהאחרים.
    הדבר החשוב ביותר שאומר אופיר (לדעתי) זה לקבל את הילדים שלנו כמו שהם ולא לנסות לשנות אותם ולהתאים אותם למציאות. אלא להיות יצירתיים ולהתאים את המציאות אליהם. אני מוסיפה, במידת האפשר - הן מבחינת המערכת והן מבחינת הילד והמשפחה. המציאות מראה שרוב הילדים ובני הנוער מאד מאד לא אוהבים לקחת ריטלין, מעדיפים לוותר עליו, ובבגרות מעט אנשים לוקחים ריטלין. אל תחזקו את ההחלטה שלכם לתת/לא לתת ריטלין ותלחמו בעמדה השניה.
    תמשיכי להיות קשובים וביקורתיים לכל הדיעות השונות
    כי האמת נמצאת איפשהו בדרך, והיא שונה מאחד לאחד.
    שנה טובה !

  • מעין ברנע

    אני שמחה שיכולתי לעזור

    ומזדהה עם התחושות. אינני יודעת אם תגיע ל"הארץ".

  • אנונימי

    תיקון קטן

    בשאלה ראשונה,כתבת שיש 14.4 אחוז ילדים שמאובחנים,שזה אומר שכל ילד שביעי מוגדר כמאובחן ,כלומר זה אומר שיש שישה ילדים מתוך שבעה שהם בסדר, ולא תשע מתוך עשרה כפי שכתוב. או שאני מפספס משהו כאן?

  • אנונימי

    תגובה

    נכון, גם אני שמתי לב לזה.

  • מעין ברנע

    אתה צודק בתחשיב ותודה על ההארה

    ייתכן שבלהט הכתיבה ערבבתי תחשיבים או נתונים. אני בודקת את זה ואוא שאתקן את הנתון בכתבה או שאדייק את הניסוח :-)