שוו בנפשכם מה היה קורה אילו כל הגנים היו משועתקים כל הזמן באותו קצב. תהליכים היו מתרחשים בזמן הלא נכון, תהליכים סותרים היו מתרחשים במקביל ובגוף הייתה נוצרת אנדרלמוסיה מוחלטת. כדי למנוע מצב כזה מופעלת על כל גן בקרה ברמת השעתוק. בקרה כזו יכולה להיות פרומוטר שמכתיב את ההסתברות לקשירה של האנזים רנ"א פולימראז והתחלת השעתוק, או שהיא יכולה להיות ברמה של פקטורים הקשורים לפרומוטור ומונעים שעתוק או מעודדים אותו בהתאם לצורך.

אופרון הלקטוז הוא דוגמה קלאסית לבקרה על שעתוק גנים. הסרטון שלפנינו מסביר על בקרת השיעתוק של אופרון הלקטוז.
 

הסרטון הופק במסגרת פרויקט Virtual Cell של אוניברסיטת צפון דקוטה בארה"ב. תורגם בידי צוות דוידסון אונליין

אופרון הוא מערך של גנים שמעורבים בתהליך מסוים, שנמצאים זה אחרי זה ומשועתקים יחד באותו גדיל רנ"א. השיטה הזאת קיימת אצל חיידקים ומאפשרת לשעתק יחד את כל המרכיבים במסלול מטבולי מסוים. על כל אופרון פועלת בקרת שעתוק הדוקה שנועדה למנוע ביטוי מיותר של גנים.

אופרון הלקטוז הינו האמצעי שמאפשר לחיידק לנצל משאב סוכרי (לקטוז) שאינו קיים תמיד, בלי לבזבז על כך אנרגיה מיותרת. ייצור חלבונים עולה באנרגיה וגם בא על חשבון הייצור של חלבונים אחרים. היות שלקטוז אינו מקור סוכר שזמין תמיד, החיידק אינו זקוק בכל עת למערך זמין של פירוק לקטוז. כשריכוז הלקטוז מחוץ לתא גבוה מספיק, מעט ממנו מצליח להיכנס לתוך התא ומשחרר את מדכא השעתוק, וכך מאפשר לתא להתחיל לשעתק את הגנים הרלוונטיים. כשרמת הלקטוז יורדת, מדכא השעתוק חוזר למקומו והתא מפסיק לייצר את הגנים מפרקי הלקטוז.

 

0 תגובות