תמונות בתערוכה:
המוזיאונים הראשונים

סיפורנו מתחיל באדם משכמו ומטה – טיפוס רודף כבוד ורודף שררה שעשה את הונו על גבם של עבדים שחורים בג'מייקה והוציא אותו, בין השאר, על שוד חפצי אמנות וארכאולוגיה ועל גזל וניצול של אוצרות מושבות הכתר הבריטיות. אך במותו הוא תרם תרומה עצומה לתרבות ולידע האנושי, כשהוביל להקמתם של שלושה מוסדות מפוארים.

סר הנס סלואן (Sloane) נולד בשנת 1660 בחבל אלסטר שבצפון אירלנד למשפחה פרוטסטנטית מהמעמד הבינוני הנמוך. בבגרותו הוא למד רפואה ובוטניקה והחל לפתח באופן שיטתי קשרים בחוגים הגבוהים של הממלכה המאוחדת. מיומנותו החברתית קידמה אותו עד מהרה למעמד רופאם הפרטי של שלושה ממלכי בריטניה: המלכה אן, המלך ג'ורג' הראשון והמלך ג'ורג' השני.

ב-1687 נסע סלואן לג'מייקה בתור רופאו הפרטי של המושל הטרי של המושבה הבריטית דאז, שכלכלתה הייתה מבוססת בעיקר על מטעי סוכר שעובדו בידי עבדים שחורים, בעיקר מגאנה ומחוף השנהב של היום. בג'מייקה הוא הכיר את אשתו לעתיד, שהייתה בתו של בעל מטעים עשיר, וכך הפך לשותף בעסק המשפחתי. בהתאם לנורמות האכזריות ששררו בימים ההם הוא הנהיג מדיניות ענישה גופנית מחמירה כלפי עבדים מורדים, שכללה שריפה, קטיעת איברים ועוד.

לשהותו באי הקריבי הייתה תוצאה נוספת, משמעותית מאוד – סלואן החל לפתח ברצינות את מה שעד אז היה עבורו תחביב בלבד, ולאסוף דוגמאות של צמחים וחרקים מג'מייקה ומאתרים נוספים באיים הקריביים. בשובו ללונדון כעבור 15 חודשים כבר היה ברשותו אוסף מרשים של יותר מאלף צמחים, מהם 800 מינים חדשים למדע של תקופתו, וכן פריטים נוספים. אלה היו הבסיס לאנציקלופדיה שפרסם על עולם הטבע, וראשית האוסף שלו.

בלונדון המשיך סלואן לפעול בעת ובעונה אחת לקידום מעמדו ולטיפוח אוסף מדעי הטבע שלו. קשרים בארמון המלוכה זיכו אותו בתואר האצולה בָּרונֵט, ובהמשך הוא התמנה לנשיא הקולג' המלכותי לרופאים וליורשו של אייזק ניוטון בתפקיד הנכבד מאוד של נשיא החברה המלכותית. בדרך למעמד הזה הוא רכש לא מעט יריבים, ביניהם ניוטון עצמו, שתיאר אותו כ"נבל, איש מֵרֵעִים" וכ"אדם ערמומי מאוד". אחרים טענו כלפיו שכישרונו העיקרי כרופא היה יכולתו להתרועע עם בני החברה הגבוהה ולשבות את ליבם.

בינתיים האוסף שלו הלך וגדל. סלואן רכש אוספים שלמים מאספנים אחרים ופריטים נדירים שמצא באמצעות רשתות סחר קולוניאליסטיות שליקטו פריטי אספנות מכל מושבות הכתר בצפון אמריקה, אפריקה, דרום מזרח אסיה, הודו, האיים הקריביים ועוד. המימון לכל אלה הגיע בחלקו משכרו הגבוה כרופא פרטי, אך בעיקר מההכנסות של מטעי הסוכר שהחזיק בג'מייקה. חלק מהונו הוא השקיע בחברה המלכותית האפריקנית ובחברת הים הדרומי, שהיו בין הגורמים המובילים בסחר העבדים של התקופה.

ככל שגדל האוסף שלו, הפך ביתו למוקד עלייה לרגל של מלומדים ונכבדים שביקשו לחזות בפלאים שאסף. רבים מהם זכו לסיורים מודרכים בהנחיית האספן הגאה. כשאזל המקום בביתו רכש סלואן את הבית השכן, כדי להרחיב את שטחי התצוגה, ובהמשך עבר עם כל האוסף לאחוזה גדולה בצ'לסי. כשהלך לעולמו ב-1753 תרם סלואן את האוסף המפואר שלו למלך ג'ורג' השני והתנה בצוואתו את התרומה בכך שהמדינה תפצה את יורשיו ב-20 אלף ליש"ט ותציג את האוסף לראווה לציבור הרחב.

במותו כלל האוסף יותר מ-71 אלף פריטים, ובכלל זה כ-32 אלף מטבעות ומדליונים, 334 כרכים הדוקים של דוגמאות צמחים מיובשים מכל רחבי העולם, 1,125 פריטים היסטוריים מתרבויות עתיקות וכן 50-40 אלף ספרים. בהתאם לצוואתו הורה הפרלמנט הבריטי להקים מוזיאון ציבורי לאומי ראשון בבריטניה, המוכר כיום כמוזיאון הבריטי, ולהציג בו את אוסף סלואן וכמה אוספים אחרים. זה היה המוזיאון הציבורי הממלכתי הראשון בעולם. בנוסף, ספרייתו העשירה הפכה לגרעין של הספרייה הבריטית בלונדון, ובהמשך הופרדו המוצגים הזואולוגיים והבוטניים שלו מהאוסף ונלקחו למוזיאון הטבע.

נוגש עבדים, שודד ונצלן וגם אבי המוזיאון הציבורי הלאומי הראשון בעולם. סר הנס סלואן בתמונה מאת סטיבן סלוטר, 1736 | מוצגת בגלריית הדיוקנאות הלאומית, לונדון

בית המוזות

סיפורם של הנס סלואן והמוזיאון הבריטי הוא במידה רבה סיפורה של התקופה כולה, ושל האופן שבו החל להתעצב מוסד המוזיאון המודרני. אך כמו דברים רבים אחרים בתרבות המערבית, שורשיו נטועים בתרבות יוון העתיקה.

הפירוש המילולי של "מוזיאון" הוא "בית המוזות", על שם תשע אלות היצירה, האמנויות והמדעים במיתולוגיה היוונית שתפקידן היה לתת השראה ליוצרים ולפילוסופים. ואכן במקור השם יוחד פשוט למקדשים שהוקמו לכבודן. חלק מהמקדשים הללו הפכו עם הזמן למרכזי הגות ויצירה, מעין אוניברסיטאות קדומות, אך הדגש בהם הושם על הידע והפילוסופיה, ולא על החפצים עצמם כמו במוזיאונים המודרניים. אחד מהמוזיאונים החשובים בתקופה ההיא פעל באלכסנדריה, ליד הספרייה המפורסמת.

אף שהיו כבר בעת העתיקה מקדשים וספריות ציבוריות שהציגו לראווה יצירות אמנות ופריטים אחרים בעלי ערך תרבותי או אינטלקטואלי, היה זה רק תוצר לוואי של פעילותם העיקרית. חלפו עוד שנים רבות עד שהחלו להתפתח אוספים מסודרים וגדולים של פריטים בעלי ערך, ונדרש זמן נוסף עד שאלה התעצבו למוסד המוזיאון המודרני.

מהו מוזיאון?

כשאנחנו מדברים כיום על מוזיאון ציבורי, אנחנו רואים בעיני רוחנו בניין גדול שמוקדש לתצוגות של חפצים בנושאים שונים – אמנות, טבע, היסטוריה, מדע ועוד. בבניין הזה מתקיימות פעילויות חינוכיות ולפעמים גם מחקריות, ומושקעת עבודה רבה בשימור מוצגים ובתחזוקתם.

לתפיסה הזאת יש גם משמעות חוקית. חוק המוזיאונים הישראלי מגדיר מוזיאון כ"מוסד שלא למטרות רווח שיש בו אוסף מוצגים בעל ערך תרבותי, המציג באופן קבוע את האוסף או חלק ממנו לציבור, ומטרת התצוגה היא חינוך, לימוד או עינוג". כלומר לא מספיק שיהיה לאדם אוסף, אלא עליו לפתוח אותו לציבור כולו ולהשתמש בו למטרות שמשרתות את טובת הכלל.

החוק גם מטיל על מוסד שרוצה לקבל מעמד של מוזיאון שורה ארוכה של חובות והגבלות. בין השאר הוא נדרש לעמוד בקריטריונים ברורים של שמירה על המוצגים, לתעד את כל תכולתו ולחשוף את המידע לציבור, ליצור תנאים נוחים לפעילות חינוכית ותרבותית בין כתליו ועוד. מוסד שלא עונה לכל הדרישות נחשב "מוזיאון פרטי" ולכן הוא אינו זכאי למימון ציבורי ולהטבות אחרות מהמדינה.

מדינות קובעות לא פעם סייגים על הפעילות המסחרית המותרת במוזיאונים הפועלים בהן ומגבילות את יכולתם למכור מוצגים, להשאיל אותם לאחרים ולעיתים גם על מה שמותר להם לרכוש ולהציג. מוצגים בעלי חשיבות היסטורית או תרבותית גבוהה במיוחד אסור לפעמים להוציא מחוץ לגבולות המדינה, אפילו במסגרת תערוכות בינלאומיות ושיתופי פעולה עם מוזיאונים אחרים בעולם. בעשורים האחרונים מתנהל בעולם דיון ציבורי ער בשאלה אם מותר למוזיאון לרכוש יצירות אמנות גנובות או מוצגים שהושגו משוד עתיקות, ואם יש חובה מוסרית להחזיר למדינות מתפתחות מוצגים שנלקחו מהן במהלך הכיבוש הקולוניאליסטי. התשובה משתנה ממוצג למוצג בהתאם לערכו, חשיבותו, הנזק שעשוי להיגרם מהמסחר בו, ובל נשכח את שיקולי היוקרה הלאומית והפוליטיקה הבינלאומית.

התיעוד המוקדם ביותר של חדר פלאות המוקדש למוצגים מהטבע. תחריט מספרו של הרוקח וחוקר הטבע פרנטה אימפרטו Dell'Historia Naturalle, נאפולי, 1599 | מוויקיפדיה, נחלת הכלל

ההתחלה: חדרי פלאות

דבר מכל אלה לא נגע לאספנים הראשונים. במאה ה-15, וביתר שאת במאה ה-16, החלו אספנים פרטיים ומוסדיים להציג ברבים שכיות חמדה שהצטברו ברשותם בתוך "חדרי פלאות" (Cabinets of curiosities). בתקופת הרנסנס באירופה התעורר העניין במדעי הטבע, באמנות ובהיסטוריה. בני אצולה, בתי מלוכה, סוחרים עשירים ולפעמים גם אנשי מדע אמידים ביקשו להתהדר באוספים של ציורים ופסלים קלאסיים וחדשים, ממצאים אקזוטיים מהטבע כגון פוחלצי חיות ואוספי חרקים וצמחים, מאובנים נדירים ושרידים ארכאולוגיים מהעבר. חלק מחדרי התצוגה האלה שיקפו עניין מדעי אמיתי, אך רבים אחרים שימשו סמל מעמד בלבד. בלטו בכך במיוחד בני משפחת מדיצ'י האיטלקית, שגם הפכו לפטרוניהם של אמנים בולטים כגון לאונרדו דה וינצ'י, בוטיצ'לי, רפאל ועוד.

אוצרי רוב האוספים האלה ליקטו מכל הבא ליד, ושמו דגש על הפן האסתטי, בלי הקפדה יתרה על קטלוג שיטתי. אחד האספנים הראשונים מהתקופה הזאת היה ז'אן דה פרנס (Jean de France), אחיו של מלך צרפת שרל החמישי. הוא התמחה ביצירות אמנות, אך שמח להניח את ידו על כל פריט מסקרן. עד מותו בשנת 1416 הוא אסף ספרייה מרשימה של כתבי יד נדירים, רבים מהם מאוירים, מטבעות עתיקים, תכשיטים, בדי רקמה, ציורים ופסלים. בחדר הפלאות שלו הוצגו לראווה גם ביצי יען, צדפות אקזוטיות, פרוות לבנות של דובי קוטב, נסיובים לרעלים מסוכנים – שאולי פעלו אך סביר יותר להניח שלא, וגולת הכותרת: קרן של חד-קרן, שנלקחה בעצם מבעל חיים אמיתי: לווייתן מהמין חדשֵׁן חדקרן (Monodon monoceros).

על פי רוב, אילו רציתם לחזות בפלאות האצורים בחדרים הפרטיים היה עליכם להיות אנשי מעמד – כאלה שבעלי האוסף יהיו מעוניינים להרשים אותם ולזכות בהערכתם, ואם לא זה אז לפחות מלומדים בעלי שם. לציבור הרחב לא הייתה כל גישה לתצוגות הללו.

אוספים ציבוריים יותר, כמו זה של החברה המלכותית בלונדון, היו נגישים יותר, אך עדיין לא התפתחה התפיסה הרואה במוצגים הללו נחלת הציבור. למעשה, אפילו המוזיאונים הציבוריים הראשונים שקמו בהמשך הנהיגו בתחילת דרכם מדיניות אליטיסטית ומגבילה. בתחילת דרכו של המוזיאון הבריטי, לדוגמה, מנהליו חששו שההמונים ישחיתו את המוצגים יקרי הערך. על כן הביקור הותר רק בתיאום מראש, שעות הכניסה לקהל היו מצומצמות ומחיר הכרטיסים היה גבוה. כך הכניסה הוגבלה בפועל בעיקר לבני המעמדות הגבוהים, שגם זכו לסיורים מודרכים בתצוגות. רק בשנות ה-20 של המאה ה-19 הכניסה למוזיאון הבריטי נפתחה באמת לציבור הרחב.

בתחילת דרכו ביקרו בו למעשה רק העשירים, ורק מאוחר יותר פתח את שעריו לקהל הרחב. המוזיאון הבריטי בלונדון | Claudio Divizia, Shutterstock

אוספים מקצועיים

התפתחות השיטה המדעית הולידה בהדרגה אספנות סדורה ושיטתית יותר. השינוי בלט במיוחד באוספים של פריטים מהטבע. אדוארד ומרי אלכסנדר, בספרם "מוזיאונים בתנועה" מציינים כי בעוד שבימי הביניים וברנסנס אספנים עוד חיפשו חפצים קסומים בעלי יכולת ריפוי לכאורה, במאות ה-16 וה-17 כבר התפתחו אוספים מדעיים שהפכו למרכזי מחקר עבור גאולוגים, בוטנאים וזואולוגים שביקשו לבחון דגימות שנשמרו בהם.

אחד מראשוני האספנים הללו היה איש האשכולות השוויצרי בן המאה ה-16 קונרד גסנר (Gessner), שמכונה כיום "אבי הביבליוגרפיה" ויש הרואים בו גם את אבי הזואולוגיה. גסנר כיהן כרופא העיר ציריך, אך השקיע חלק ניכר מזמנו באיסוף של פריטים מהטבע ובסיווג שיטתי שלהם. את הפריטים הוא אסף בסיורים שערך בעצמו, וכן בסיוע של מלומדים נוספים שאיתם ניהל תכתובת ענפה. הוא גם היה אחד החוקרים הראשונים שביסס את עבודתו על תצפית ישירה בטבע, ניתוח ותיאור מפורט, ולא הסתפק בהישענות על כתבים קלאסיים. בין השאר הוא סיווג לראשונה מינים כמו החולדה החומה, השרקן (קביה) ותרנגול ההודו. בסביבות שנת 1550 הוא ייסד את אחד ממוזיאוני הטבע הפרטיים הראשונים בעולם, שחלקים מהאוסף שהציג בו שמורים כיום במוזיאון הטבע של באזל.

איש אשכולות הנחשב ל"אבי הביבליוגרפיה". קונרד גסנר בתמונה מאת טוביאס סטימר, 1564 | מוויקיפדיה, נחלת הכלל

בין ממשיכי דרכו הבולטים היה חוקר הטבע ואחד מאבות מדע האקולוגיה אלכסנדר פון הומבולדט (Humboldt). בשנת 1799 הוא יצא למסע מחקר של חמש שנים בחלקים נרחבים של יבשת אמריקה הדרומית, המרכזית והצפונית. הוא שב ממנו לא רק עם תובנות מדעיות יקרות ערך על הקשרים בין מגוון המינים בטבע לגאוגרפיה ולפעילות האדם, אלא גם עם אוסף מפואר של דגימות צמחים, בעלי חיים, סלעים ומינרלים שאסף ברחבי היבשת שמעבר לאוקיינוס האטלנטי.

נדרשו לו שנים רבות לקטלג ולחקור את כל ממצאיו, ובינתיים הפך ביתו מוקד עלייה לרגל של מלומדים שביקשו להתרשם מתובנותיו ולחזות בפלאים שהביא ממסעותיו. האוסף גדל עוד כשיצא למסע מחקר דומה אך קצר יותר ברוסיה ובערבות סיביר. אך בשונה מהאספנים של חדרי הפלאות של הרנסנס ומבעלי הון רודפי כבוד כמו סלואן, האוסף של הומבולדט נולד מפעילותו המדעית הרבה יותר מאשר מאספנות לשמה. כשבאו מלומדים לחזות באוסף, הוא שמח להדריך אותם בממצאיו, ושמח לא פחות על ההזדמנות להחליף איתם דעות ותובנות. כשנאלץ משיקולי פרנסה לפתוח את ביתו לציבור כמוזיאון פרטי, הוא עשה זאת באי-רצון.

אוסף הדגימות שעמל עליו הפך משיקולי פרנסה למוזיאון פרטי. אלכסנדר פון הומבולדט בתמונה מאת יוזף קרל שטילר, 1843 | מוויקיפדיה, נחלת הכלל 

שוד בצוהרי היום

במחצית השנייה של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 החלו עסקי המוזיאונים וניהול האוספים להתמסד ולעבור מידיים פרטיות לניהול ציבורי. ב-1759 פתח המוזיאון הבריטי את שעריו; ב-1793 נפתח בפריז מוזיאון הלובר, כתוצאה ישירה של המהפכה הצרפתית, מתוך רצון לחשוף לציבור את שלל האוצרות והמוצגים שהצטברו באוספי בית המלוכה הצרפתי. בהדרגה נפתחו עוד ועוד מוזיאונים ציבוריים במדינות נוספות באירופה, צפון אמריקה ועוד.

לתהליך המעבר של ניהול האוספים לידי המדינה הייתה גם תוצאה בעייתית. כפי שבעבר אנשי שררה השתמשו באוספים שלהם לצבירת יוקרה והשפעה, כעת הבעלות על מוצגים נדירים ובעלי חשיבות תרבותית, היסטורית ואמנותית הפכה לעניין של יוקרה לאומית. אחד הראשונים שהבין את הערך הפוליטי והתעמולתי של הבעלות על מוצגים היה קיסר צרפת נפוליאון בונפרט. כשצבא צרפת כבש תחת פיקודו שטחים נרחבים מאירופה בראשית המאה ה-19, הכובשים החזירו איתם למוזיאון הלובר אוספים רבים ומוצגים שהחרימו בדרכם. חלקם נותרו במוזיאון עד היום.

נכס תרבות עולמי שנגזל או שמא ניצל? אבן רוזטה במוזיאון הבריטי בלונדון | מקור: Hans Hillewaert, Wikipedia

שוד המוצגים באירופה היה רק קצה הקרחון. תהליך דומה, וחד-כיווני, התרחש גם במושבות שכבשו מעצמות אירופה ברחבי העולם, ובמיוחד באפריקה ובאמריקה. אם בתחילת הכיבוש האירופי, הנכסים הגזולים זרמו בעיקר לאוצרות בתי המלוכה או לאוספים פרטיים כמו זה של סלואן ודומיו, כעת בריטניה וצרפת, ובמידה פחותה מעצמות קולוניאליות אחרות, התחרו ביניהן מי תציג על אדמתה את נכסי התרבות העולמית החשובים ביותר.

הדוגמאות רבות. אבן רוזטה, שהייתה המפתח לפענוח כתב החרטומים המצרי העתיק, שמורה כיום במוזיאון הבריטי, אחרי שהצרפתים שמצאו אותה במקור נאלצו לסגת ממצרים במהלך מלחמות נפוליאון; אַסְטֵלת חוקי חמורבי ממסופוטמיה נמצאת בלובר וכך גם פסל הספינקס הגדול מטאניס שבמצרים; בשנת 2017 תבעו פעילים מרפובליקת בנין באפריקה מממשלת צרפת להחזיר אלפי פריטי אמנות וארכאולוגיה, ביניהם פסל שנהב של שלושה אלים שהוצג במוזיאון קה ברנלי לאתנוגרפיה בפריז. טענות דומות נשמעו על פריטים שנשדדו בעבר מפרו, מקסיקו, ניגריה, וייטנאם, קונגו ועוד, וכמובן שלל שרידים ממצרים העתיקה.

מוזיאונים לכל נושא – מוזיאון בתי השימוש בקוריאה הדרומית | BoyCatalyst, Shutterstock

שינוי מתמיד

הרבה תהליכים עברו על מוסד המוזיאון מחדרי הפלאות של הרנסנס ועד ימינו. נדמה כי כיום אין נושא שלא מוקדש לו מוזיאון משלו – מכלי עינויים ועד בתי שימוש. הגדרת מוסד המוזיאון נמצאת בבחינה מתמדת ומתאימה את עצמה כל פעם מחדש לרוח התקופה ולטכנולוגיה.

צמיחתו המהירה של האינטרנט מעמידה אתגר חדש בפני המוזיאונים של תקופתנו. יותר ויותר מהם מציעים כיום סיורים וירטואליים בתערוכות וחושפים את קטלוג הפריטים שלהם לציבור באמצעות הרשת. נושא הדיגיטציה של מוצגים תלת-ממדיים עומד כעת בבדיקה, וכך גם מעמדם של מוצגים וירטואליים לגמרי, שאין להם קיום בעולם הגשמי.

עולמנו משתנה בלי הרף, ואיתו משתנה המוסד יוצא הדופן שנועד לחשוף בפנינו את נפלאות העולם שבו אנחנו חיים ואת הישגי האנושות בתוכו. ימים יגידו איך ייראו המוזיאונים של העתיד. מה שבטוח הוא שהם ישקפו במידה רבה אותנו, כמין סקרן ומסתגל, על המעלות והחסרונות.