אחרי שאיש לא השתמש בו במשך יותר מ-1,500 שנה, היה הכתב של כוהני הדת במצרים העתיקה בגדר תעלומה. בסופו של דבר פוענח הסוד בעזרת אבן ייחודית, מעט מזל והרבה גאונות ונחישות

בית הקברות פר לאשז (Père-Lachaise) בפריס הפך לאתר תיירות פופולרי בזכות קבריהם של מוזיקאים ושחקנים מפורסמים כמו ג'ים מוריסון, אדית פיאף ואיב מונטאן, לצד סופרים ומחזאים ידועים בהם מולייר, אוסקר וויילד ואונורה דה בלזק. בין מצבות הידוענים מסתתר קבר צנוע עם מצבה גבוהה יחסית, המעוצבת כאובליסק מצרי. הנצחה נאה לחוקר שפענח את כתב החרטומים, ואיפשר לחשוף את הסודות של מצרים העתיקה אחרי אלפי שנים של מסתורין.

צו מלכותי

בשנת 205 או 204 לפני הספירה מת מלך מצרים תלמי הרביעי. בנו ויורשו, תלמי החמישי, היה רק פעוט אז, ואת השלטון בפועל ניהל אחד מיועציו של האב. שנות ילדותו של המלך הצעיר היו רוויות סכסוכים אלימים. תחילה התמודדה מצרים עם מתקפה של הסורים והמקדונים. בשוך הקרבות, שהתחוללו גם בארץ ישראל, התמודד בית המלוכה עם מרד מבית. אחרי כעשור הבינו היועצים כי תלמי התבגר מוקדם וייטיב לנהל את העניינים בעצמו, ואיפשרו לו לתפוס את השלטון כשהיה בן 15 בערך. כדי להבהיר לכולם מי שליטה של מצרים, ציווה תלמי החמישי, שקיבל את הכינוי אֶפִּיפַנֶס, כלומר "(האל) המתגלֶה", לחקוק על לוחות אבן את רשימת הישגיו ואותות הכבוד שלו, ולהציבם במקדשים.

תלמי החמישי היה נכד נכדו של תלמי הראשון, מייסד השושלת, שהיה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול ובשנת 323 לפני הספירה מונה לשליט ההלני הראשון של מצרים. התלמיים התחברו לתרבות המצרית וקראו לעצמם פרעונים, אבל גם לא שכחו את המורשת ההלנית. הם לא למדו מצרית אלא אילצו את האליטות המקומיות לדבר יוונית. כדי שתהיה ברורה לכולם, נחקקה המודעה של תלמי החמישי גם ביוונית וגם במצרית.

כתב החרטומים המצרי מכונה הירוגליפים מהמילה היוונית הירוגליפיקה (hieroglyphica) שפירושה "גילוף מקודש". הכתב שהיה בשימוש של כהני הדת מורכב מסמלים כמו ציפור, עין, נחש ועוד, והעדויות הקדומות ביותר לשימוש בו הן מלפני כ-5000 שנים. עם השנים התרחב הצורך בשימוש בכתב לא רק לעיטור קירות מקדשים אלא גם לצרכים יומיומיים יותר, ולכן התפתח כתב מקביל, הירטיקה (hieratic) , שבו הוחלפו הסמלים ההירוגליפיים בסמלים פשוטים יותר לציור. לפני כ-2600 שנה הוחלף הכתב הזה בכתב פשוט עוד יותר, המכונה "כתב דמוטי" (demotic, מהמילה היוונית "עממי").

כדי שכל אחד יוכל לקרוא את המודעה שפורסמה בשנת 196 לפני הספירה על מלכותו וסמכותו של תלמי החמישי, החלק המצרי בה נכתב בשני עותקים: אחד בכתב החרטומים שנועד לתת לו את התוקף של כהני הדת, ולפנות לשכבות העליונות בחברה, ואחד בכתב דמוטי, המיועד לפשוטי העם.

הכתובת על הקיר

כמעט 2000 שנה לאחר כתיבת הלוחות, בשנת 1798, הטילה ממשלה צרפת על קצין הצבא המצליח, נפוליון בונפרטה, לכבוש את מצרים מידי הבריטים כדי לנתק את דרכי המסחר שלהם להודו. נפוליון, שכמה חודשים קודם לכן מונה לחבר האקדמיה הצרפתית למדעים, צירף לכוחותיו משלחת מדעית גדולה שכללה 167 חוקרים, בהם מתמטיקאים, כימאים, חוקרי טבע, מודדי קרקעות ועוד. בעוד הצבא כובש בסערה את מצרים, התקדמו המדענים מאחורי הכוחות, מיפו את השטח, אספו ממצאים שונים ותיעדו אותם בדקדקנות.

בשנת 1799 הזעיקה את המדענים קבוצת חיילים שהוצבו במבצר ג'וּלִייֶן, סמוך לעיירה אל-ראשיד לחוף הים התיכון, שהצרפתים קראו לה רוֹזֶטָה. החיילים עסקו בהריסת קיר כדי להרחיב את המבצר, וגילו לוח אבן שעליו חקוקות כתובות עתיקות. החוקרים שנקראו למקום הבינו עד מהרה שהלוח כולל שלוש כתובות: ביוונית, בכתב חרטומים ובכתב דמוטי. הם גם הבינו כי הוא עשוי להיות המפתח לפענוח כתב החרטומים המסתורי, והעבירו אותו למכון הלאומי הצרפתי בקהיר לצרכי מחקר מפורט.

לרוע מזלם, עוד לפני שמישהו הספיק לחקור לעומק את הכתובות על האבן, נאלצו הצרפתים לסגת מפני הצבא העותמני והצבא הבריטי שהתאושש ותוגבר לאחר התבוסה הראשונית. הם העבירו את לוח האבן יקר הערך לאלכסנדריה, שנחשבה בטוחה יותר מקהיר. ואולם, כשהצרפתים נכנעו לבסוף באוגוסט 1801, נקבע בהסכם הכניעה כי הצרפתים יוכלו לשמור את העתיקות בקהיר, אך ייאלצו למסור לבריטים את אלה שבאלכסנדריה.

ב-1802 הועמסה אבן רוזטה על אנייה בריטית והועברה למוזיאון הבריטי בלונדון, מקום משכנה עד עצם היום הזה. לוח האבן שמשקלו כ-750 ק"ג, גובהו 118 ס"מ, רוחבו 77 ס"מ ועוביו 30 ס"מ, עתיד להיות המפתח לפיצוח כתב החרטומים ולמחקר מעמיק של מצרים העתיקה ותרבותה. יש הרואים בגילוי האבן ב-1799 את הצעד הראשון בהולדתו של תחום מדעי חדש: אגיפטולוגיה, חקר מצרים העתיקה.

הדמיית תלת-ממד של אבן הרוזטה מהמוזיאון הבריטי. אפשר לסובב את האבן בכיוונים שונים:

 

צלילים ורעיונות

החוקרים שבחנו את אבן רוזטה לא התקשו לפענח את הכתובת היוונית שבתחתית הלוח, ולקרוא את הצו המלכותי שפרסם תלמי החמישי בשנת 196 לפני הספירה. הם חשדו כי הכתובת הדמוטית וכתובת ההירוגליפים הן תרגומים של הכתובת היוונית, אך לא הייתה להם דרך לוודא זאת. מה שהקשה עוד יותר על פענוח הכתובות המצריות הייתה העובדה שלוח האבן אינו שלם, וחסרים חלקים ניכרים, בעיקר מכתובת החרטומים.

פענוח כתב או שפה שאיש אינו מכיר דומה במידה מסוימת לפענוח מסר מוצפן. אחת הדרכים לגשת למשימה כזאת היא זיהוי רצפים שחוזרים עצמם בתקווה לגלות את משמעותם או למצוא בהם עוגן לפענוח שאר הצופן. כך למשל, כשהבריטים בהובלת אלן טיורינג פענחו את הסידור היומי של מכונת ההצפנה הגרמנית "אניגמה" במלחמת העולם השנייה, הם נעזרו בעובדה ששולחי ההודעות הגרמנים חזרו לעיתים על ביטויים שגורים, ובין השאר לא העזו להשמיט את הצירוף "הייל היטלר" ממסרים רבים. חוקרים שבחנו העתקים של לוח האבן, שנפוצו עד מהרה באירופה,  מצאו כמה חזרות כאלה בכתובת החרטומים, אבל לא היה בכך די.

אחד המכשולים העיקריים בפני פענוח כתב החרטומים היה חוסר הידע מה הכתב הזה מייצג. החוקרים לא ידעו אם מדובר בכתב פונטי, שבו כל ציור הוא אות אחת, כמו בעברית, אנגלית, ורוב השפות המוכרות במערב. אפשרות אחרת הוא כתב שבו כל ציור מייצג הברה, ואפשרות נוספת שכל ציור מייצג מילה שלמה, כמו למשל בשפות הסיניות. אבל האפשרות שנראתה הסבירה ביותר בתחילת המאה ה-19 הייתה שכסימני כתב החרטומים הם סימנים שלא מייצגים מילה מסוימת או אות, אלא רעיון שלם.

האחראי העיקרי לתפיסה הזו היה הכומר הגרמני בן המאה ה-17, אתנסיוס קירכר (Kircher) שהתגורר ברומא והתעמק באובליסקים – עמודים מצריים – שהובאו בתקופתו לעיר. הוא אף פרסם מעין מילון פירושים לכתב החרטומים. "הרעיון של איות פונטי נחשב אצלם מתקדם מדי עבור תרבות קדומה כל כך", כתב סיימון סינג (Singh) בספרו "סודות ההצפנה" (הוצאת ידיעות אחרונות, תרגום: זהר בר-אור). "במקום זאת, חוקרים בני המאה השבע-עשרה היו משוכנעים כי ההירוגליפים היו סֶמַגְרָמִים – כלומר, שאותם סמלים מורכבים היו ייצוגים של רעיונות שלמים, ובוודאי אינם יותר מאשר כתב ציורים פרימיטיבי".

עיניים ושמות

אחד החוקרים הראשונים שפרצו את הסכר המחשבתי הזה היה תומאס יאנג (Young), איש האשכולות הבריטי שנולד ב-1773. כשסיים את בית הספר, בגיל 14, יאנג כבר שלט לפחות בחמש שפות זרות, בהן לטינית, יוונית ועברית, וגם לימד עצמו מתמטיקה ופיזיקה ברמה גבוהה. בהמשך הוא למד לשונות נוספות רבות, בהן ערבית, פרסית ואשורית. על אף חיבתו העזה ללשונות עתיקות, באוניברסיטה הוא בחר בלימודי רפואה. עם זאת, הוא התעניין יותר במחקר רפואי מאשר בטיפול בחולים, ובעיקר עסק בחקר הראייה. הוא היה הראשון שהסביר כי ראיית הצבעים מבוססת על שלושה סוגי קולטנים הרגישים לאור בצבעים העיקריים ועמד על תפקידה של העדשה בעין.

העיסוק באופטיקה והידע שלו בפיזיקה הביאו אותו לחקור את טבעו של האור, ולעבודה המפורסמת ביותר שלו, ההוכחה שהאור הוא גל בעזרת ניסוי שני הסדקים. מחקריו הרבים עסקו גם בגאות ושפל, אנרגיה, אלסטיות ותחומים נוספים. אבל חיבתו לבלשנות ולשפות עתיקות לא הרפתה ממנו, וכששמע על אבן רוזטה חש שהוא חייב לנסות לפצח את האתגר הזה.

יאנג החל לעבוד על הפענוח ב-1814, והתמקד בקבוצת סימנים מוקפים במסגרת שחזרה כמה פעמים בטקסט. הוא שיער שלקבוצת הסימנים הזו יש חשיבות רבה, גם בגלל הסימון המיוחד וגם בגלל החזרה, וניחש שאולי זה שמו של המלך תלמי, שחוזר כמה פעמים בטקסט היווני. ההנחה הזו הייתה חשובה במיוחד, משום שיאנג חשב שגם אם ההירוגליפים מייצגים רעיונות, הרי שהייצוג של שם המלך יהיה פונטי. הוא הצליח להתאים צלילים לכל סימן על פי שמו היווני של תלמי, פְּטוֹלֶמַאיוֹס, ובשיטה דומה הצליח להתאים צלילים לסימנים אחרים מכתובת הירוגליפים אחרת, שם סבר – בצדק – שהמילה המוקפת במלבן היא שמה של המלכה בְּרֶנִיקִי.

אבל יאנג לא המשיך בעבודה על ההירוגליפים שאותה כינה "שעשוע של כמה שעות פנאי". נראה כי הוא איבד עניין באתגר, ובעיקר – עדיין סבר שההירוגליפים הם סמלים המייצגים רעיונות. את ממצאיו שלו הסביר בכך שהסמלים הספציפיים האלה משמשים לכתיבה פונטית של שמות זרים, שאין להם סימול מתאים בכתב המצרי. ב-1818 פרסם יאנג את ממצאיו בערך על מצרים שכתב ל"אנציקלופדיה בריטניקה", ואז זנח לגמרי את ההירוגליפים ופנה לעיסוקיו המדעיים האחרים. בכך הוא פינה למעשה את הבמה לחוקר צרפתי צעיר שהיה נחוש לפענח את סודות הכתב המצרי העתיק.


הפיזיקאי שהתחיל את פענוח כתב החרטומים והבלשן שהשלים אותו. יאנג (מימין) ושמפוליון | מקור: ויקיפדיה

חלומות ילדוּת

ז'אן פרנסואה שמפוליון (Champollion) נולד בדצמבר 1790, בכפר בדרום צרפת, בנה השביעי והצעיר ביותר של משפחה לא ממש מתפקדת. אביו היה סוחר ספרים ושתיין מועד, ואמו מילאה כנראה תפקיד קטן מאוד בחייו. אחד הביוגרפים שלו אף העלה סברה כי שמפוליון לא היה בנה של אמו, אלא נולד מרומן שניהל אביו.

מי שגידל את שמפוליון בפועל היה אחיו הבכור, זַ'אק ז'וֹזֶף, שהיה ארכיאולוג ופרופסור ליוונית באוניברסיטת גרנובל. כשהיה בן עשר בערך עבר שמפוליון להתגורר אצל אחיו, שדאג לחינוכו. כבר בגיל צעיר ניצת אצל שמפוליון העניין בשפות, ועד מהרה הוא למד לטינית ויוונית, וכמה שפות שמיות בהן עברית, ערבית, כשדית ואשורית. שמעו של הילד המוכשר הגיע לאזני המתמטיקאי הנודע ז'וֹזֶף פורייה (Fourier), שהיה אחד המדענים במשלחת של נפוליון. לפי סיפור שלא ברור אם אכן אירע במציאות, הזמין פורייה את שמפוליון הילד לביתו, והראה לו ממצאים ועתיקות ממצרים, קצתם מעוטרים בכתב החרטומים המסתורי. שמפוליון, שהיה בן 11, הבטיח כי יום אחד יפענח את הכתב הזה. גם אם הסיפור לא התרחש, הוא כנראה קרוב מספיק למציאות, וב-1806 כתב שמפוליון הנער במכתב לאחיו "אני רוצה לחקור לעומק את האומה הזו [...] מכל העמים האהובים עלי אני מודה שאף אחד אינו משתווה למצרים בלבי".

שמפוליון היה צעיר חולני למדי, בעל נטייה להתעלפויות במצבים של התרגשות עזה. הוא פיתח אובססיה של ממש לכתב החרטומים, ולמד עוד ועוד שפות, בהן פרסית, סנסקריט ואפילו סינית, כדי להכשיר עצמו לפענוח הכתב המצרי. הוא גם קרא כל מה שהצליח להשיג על תרבות מצרים העתיקה ובגיל 17 כבר פרסם מאמר על תקופת הפרעונים. כעבור שנתיים מונה בגיל 19 בלבד לפרופסור באוניברסיטת גרנובל. אחת ההשערות שהוא קידם כבר באותו מאמר ראשון הייתה שהשפה הקוֹפְּטִית, המשמשת כיום את הכנסייה הנוצרית הקטנה של מצרים, היא גלגולה של המצרית העתיקה, הנכתבת בהירוגליפים ובכתב הדמוטי. הוא שיקע עצמו גם בלימוד קופטית, ולמד אותה על בוריה.

עשיתי זאת!

ב-1821 העמיק שמפוליון בחקר הכתבים המצריים ממקורות שונים, והגיע למסקנה כי הכתב ההירטי הוא למעשה צורה פשוטה יותר של כתב החרטומים, והכתב הדמוטי הוא הפשטה נוספת. "זו מעין קצרנות של הירוגליפים", הוא כתב במאמר. עם זאת, הוא עדיין סבר כמו קודמיו שההירוגליפים מייצגים רעיון, לא צליל אחד. אלא שבניגוד לקודמיו, הוא החליט לבדוק זאת באופן מעשי. שמפוליון הניח שאם אכן כל הירוגליף מייצג חפץ, פעולה או רעיון, מספרם צריך להיות דומה למספר המילים בטקסט היווני. הוא ספר על אבן רוזטה 486 מילים ביוונית, וציפה שמספר ההירוגליפים יהיה קטן יותר, משום שחלק גדול מכתובת ההירוגליפים חסר במקום שהלוח נשבר בו. אף על פי כן, הוא הופתע לגלות כי על האבן חקוקים 1419 הירוגליפים – פי שלושה בערך ממספר המילים ביוונית.

שמפוליון הבין שההירוגליפים כנראה לא מייצגים מילים או רעיונות, והחל להתמקד באפשרות של כתב פונטי. הוא סיווג את ההירוגליפים ל-166 סימנים שונים, ועל סמך ידיעותיו בשפות הניח שזה מספר גדול מדי בשביל לייצג עיצורים בלבד. הוא שיער לפיכך כי כתב החרטומים עשוי להיות שילוב של עיצורים ומילים או הברות.

שמפוליון המשיך את עבודתו של יאנג, ועד מהרה זיהה בטקסט אחר שם נוסף – קליאופטרה, שמכיל גם הוא את האותיות פ' ו-ט'. בעזרת האותיות הנוספות שקיבל, הצליח לזהות בכתבים השונים עוד ועוד שמות של מנהיגים יוונים ורומים בהם אלכסנדרוס, הלא הוא אלכסנדר, פיליפוס, אוגוסטוס, טיבריוס, טיטוס ועוד. כל שם שפענח הגדיל את מספר האותיות שעמדו לרשותו וסייע לו להתקדם. אלא שבינתיים כל השמות היו זרים, ולא הפריכו את הסברה שרק הם נכתבים בצורה פונטית.

שמפוליון הבין עובדה נוספת על כתב החרטומים: פעמים רבות הכותבים מוותרים על התנועות, כנראה מטעמי נוחות, מקום או אסטתיקה, ומסתפקים בעיצורים. הוא גם הבחין כי הכותבים שינו לעיתים את סדר האותיות, ככל הנראה מטעמים אסתטיים.

פריצת הדרך הגיעה ב-1822, כשקיבל שמפוליון העתקים של כתובת חרטומים ממקדשי אבו סִימְבֶּל, בדרום מצרים של ימינו. הכתובת הייתה מלפני התקופה ההלנית במצרים, לכן הייתה עשויה לכלול שמות מצריים מקוריים, לא של שליטים זרים. ואכן, היא כללה שתי קבוצות ממוסגרות, ככל הנראה שמות, שלא היו דומים כלל לשמות היווניים והרומיים ששמפוליון פענח עד כה. אחת המסגרות כללה ארבעה סימנים בלבד, ושני האחרונים היו זהים לסימן האחרון בשם פטוֹלֶמַאיוֹס, כלומר תלמי, שהופיע גם בשמות אחרים ושמפוליון זיהה אותו כצליל ס'. אם כן, זו עשויה להיות מילה בת ארבע אותיות המסתיימת ב-סס. האות הראשונה במסגרת הזו הייתה בצורת עיגול, שהזכיר שמש. כאן נעזר שמפוליון בידע הבלשני העצום שלו, ובמיוחד בידיעותיו בשפה הקופטית. "שמש" בקופטית היא "רַא" (או "רַע"). הוא שיער שאם זה הצליל הנכון, הרי שהאות השנייה היא מ', והמילה כולה היא שמו של המלך המצרי רעמסס.

שמפוליון לא הסתפק בכך, וניגש מיד לבחון את התיבה השנייה, שכללה את האותיות מ' ו-ס', ומעליהן ציור של ציפור. הוא זיהה שהציפור היא מגלן, עוף מים בעל מקור ארוך, ובזכות היכרותו המעמיקה עם התרבות המצרית ידע שהציפור המגלן מסמלת את האל תות, אל הכתיבה. מכאן הייתה הדרך קצרה לזיהוי השם השני – תוּתמוֹס, גם הוא אחד המלכים הפרעונים.

הביוגרפים של שמפוליון מספרים כי לאחר פיצוח השמות יצא שמפוליון בזינוק מביתו, חצה בריצה את הכביש למכון שבו עבד אחיו, והתפרץ למשרדו בצעקות "Je tiens l’affaire!" – עשיתי זאת! – ואז התעלף. כמה שבועות לאחר מכן הוא הציג את פריצת הדרך שלו לאקדמיה הצרפתית. הוא הסביר כי הציורים מייצגים מילים בקופטית, אבל משתמשים בהברה שלהם או לפעמים אפילו רק באות הראשונה. אפשר לדמות את זה לשפת ציורים בעברית שבה נרכיב את המילה "כפתור" מציור של כף, ואחריו ציור של תור (סוג של יונה), או את המילה "פרפר" משני ציורים של ראש פר.

השם תלמי במסגרת (למטה) ופענוח הסמלים של יאנג (במרכז) ושל שמפוליון (מימין) | מקור: שמפוליון וסיפורה של מצרים
השם תלמי במסגרת (למטה) ופענוח הסמלים של יאנג (במרכז) ושל שמפוליון (מימין) | מקור: שמפוליון וסיפורה של מצרים

הכרה והוקרה

לאחר שגילה את המפתח לכתב החרטומים, השלים שמפוליון את פענוח הכתב תוך שנתיים וגילה כי השפה הקופטית אכן דומה מאוד למצרית הקדומה. הוא זיהה את הצליל של רוב ההירוגליפים, ומצא כי אחדים מהם מייצגים לא אות או הברה, אלא צירוף של שתיים או שלוש אותיות. ב-1824 פרסם את המפתח המלא של כתב החרטומים בספר Précis du système hiéroglyghique, שבפעם הראשונה איפשר לכל מלומד לקרוא ולפענח את הטקסטים המצריים הקדומים. פענוח כתב החרטומים הוביל עד מהרה גם לפענוח מלא של הכתב ההירטי והכתב הדמוטי, וסלל את הדרך למחקרים רבים בהיסטוריה, ארכיאולוגיה ובלשנות.

בשנים הראשונות לאחר הפרסום היו מלומדים שסירבו להסכים עם שמפוליון, והמשיכו לטעון בתוקף כי כתב ההירוגליפים אינו פונטי. אחד המבקרים החריפים ביותר היה תומאס יאנג, שהמשיך להאמין כי ההירוגליפים מסמלים רעיונות שלמים. בהמשך הוא קיבל את העמדה כי הם אכן פונטיים, אבל טען כי התגלית הייתה שלו וכי שמפוליון רק השלים את המלאכה שהוא עצמו החל בה. למחלוקת האקדמית והאישית נוסף גם נופך לאומי, המשך לעימות בין הבריטים לצרפתים שהביא לכך שהאבן שמצאו הצרפתים השתכנה בסופו של דבר בלונדון. ואולם, עד מהרה לא היה אפשר עוד להתכחש לעובדה שכתב החרטומים הוא פונטי, וששמפוליון אמנם המשיך את עבודתו של יאנג, אבל הוא שתרם את פריצת הדרך העיקרית לפענוח.

שמפוליון עצמו לא זכה להנאה ממושכת מפרי עמלו. ב-1828 הוא יצא לביקור במצרים, סייר באתרי העתיקות שלה במשך שנה וחצי, ראה מקרוב כתובות רבות שהוא כבר פענח קודם לכן לפי העתקים שלהן, והמשיך לפענח טקסטים מצריים קדומים. כשלוש שנים לאחר שובו מהמסע לקה באירוע מוחי חמור, ומת במארס 1832, בגיל 41 בלבד.

עם השנים זכתה עבודתו להכרה ולהוקרה שלא הספיק לקבל בחייו. בכפר הולדתו, פיז'אק, יש מוזיאון המנציח את פועלו, וחצרו מרוצפת בהעתק ענקי של אבן רוזטה. מוסדות מחקר ורחובות קרויים על שמו ברחבי העולם, בהם אחד הרחובות במרכז קהיר, סמוך למוזיאון של תולדות מצרים. אפילו מכתש על הירח נושא את שמו.

כתב החרטומים מלפני 5,000 שנה (למטה) ומעליו דוגמאות של כתב הציורים המודרני... האמוג'י | מקור: Shutterstock
כתב החרטומים מלפני 5,000 שנה (למטה) ומעליו דוגמאות של כתב הציורים המודרני... האמוג'י | מקור: Shutterstock

הערה לסיום

קודמיו של שמפוליון, כמו מלומדים רבים בני זמנו, העריכו כי סמלי כתב החרטומים מייצגים מילים או רעיונות משום שהכתב הפונטי נראה להם מתקדם ומתוחכם מדי, והם התקשו להאמין שכתב כזה היה בשימוש 3,000 שנה לפני הספירה. ציורים המסמלים רעיון נראו להם, למרות מורכבותם, מתאימים לצורת חשיבה פשוטה יותר, אפילו פרימיטיבית.

ואולם, כ-200 שנה אחרי פענוח כתב החרטומים, נראה שכולנו עושים שימוש גובר והולך דווקא בכתב סמלים שבו כל ציור מייצג רעיון. האמוג'י בטלפון החכם הם בדיוק כתב כזה, שבו ציור אחד יכול לייצג מילה או צירוף מילים כמו "מתנה", "חתול", "אננס" או "דגל טורקיה"; להביע רגשות כמו הפתעה, שמחה, כעס או אהבה; וגם להעביר מסרים מורכבים יותר. למשל ציור של כתר יכול להעביר מסר שלם "אני מעריך אותך מאוד ואתה מלך מבחינתי", או ציור של מטוס שמשמעותו "יצאתי לחופשה. נשוחח בהזדמנות אחרת". מה אומר עלינו השימוש הנרחב כל כך בצורת תקשורת שנחשבה כה פרימיטיבית? את זה נשאיר כחומר למחשבה.

8 תגובות

  • מושקוביץ משה

    הכתבה על פענוח כתב החרטומים

    הכתבה על פענוח כתב החרטומים מרתקת באופן יוצא מהכלל ,תודה לכם

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה! מוזמנים לקרוא עוד הרבה עתבות מעניינות באתר

  • ארנת טורין

    תודה התענגתי לקרא

    צפיתי בסרט של הבי בי סי בעבר בנושא, והרשימה המצויינת שלך חשפה טעויות ואי דיוקים שם.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!

  • אנונימי

    מה לגבי כתב עברי?

    מה לגבי כתב עברי?
    מתי הכתב העברי מופיע לראשונה?
    מהו הכתב הקדום ביותר הידוע?

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    המצאת הכתב

    קשה לומר בדיוק מתי ואיך התפתח הכתב, משום שזה היה תהליך הדרגתי מאוד. נראה שהוא התפתח בהדרגה מציורים, וציורים שהיו סוג של כתב ראשוני (וכנראה אידאוגרפי, שבו כל סימן ייצג רעיון) נמצאו למשל על שריוני צבים בסין, משנת 6600 לפני הספירה. הכתב בצורה דומה יותר למה שמוכר לנו התפתח כנראה בנפרד בכמה מקומות, בהם שומר (אזור עיראק של ימינו), מצרים, מרכז אמריקה וסין. נמצאו כתבי יד שומריים, בגרסאות מוקדמות של כתב היתדות, כבר משנת 3400 לפני הספירה, ונראה שזמן קצר יחסית לאחר מכן היו גם הירוגליפים מצריים. הכתב העברי הקדום התפתח ככל הנראה מהכתב הפיניקה, באמצע האלף הראשון לפני הספירה.

  • עפר

    זמן היווצרות הכתב העברי הקדום

    "הכתב העברי הקדום התפתח ככל הנראה מהכתב הפיניקה, באמצע האלף הראשון לפני הספירה": האין כוונתך לאמצע האלף השני? כתובת השילוח למשל, היא, כפי הנראה, מן המאה השביעית לפסה"נ, ואבגן תל זית מהמאה העשירית. אחרי הכל, במהלך המאות השישית והחמישית לפסה"נ כבר הספיקו בני ישראל שבגלות בבל להמיר את הכתב העברי העתיק בכתב הארמי המרובע.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    אתה צודק (חלקית). הכוונה

    אתה צודק (חלקית). הכוונה הייתה שהכתב העברי התפתח מהכתב הפיניקי במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה, כלומר היה בשימוש משנת 1000 לפנה"ס בערך