הפוליטיקה של הקורונה

התפרצות העולמית של מחלת COVID-19, המוכרת יותר כ"מגפת הקורונה" השפיעה באופן מרחיק לכת על בריאות הציבור ועל הכלכלה. אולם במידה לא פחותה, נגיף הקורונה החדש, SARS-CoV-2, הפך גם לשחקן משמעותי בזירה הפוליטית והבינלאומית. הריבונות הנגיפית, כלומר השליטה של מדינות על משאבים ביולוגיים הקשורים לנגיף הקורונה ממלאת תפקיד יותר ויותר חשוב הן ביחסים הבינלאומיים והן בפוליטיקה המקומית.

בכל דיון בנגיף כגורם בעל אינטרסים עלינו לזכור כמובן שאין לנו כאן עסק עם שחקן תבוני ורציונלי, שמחשב עלויות ותועלות. הנגיף פשוט מתפשט: הוא משכפל את החומר התורשתי שלו, הקרוי RNA, על ידי כך שהוא משעבד את מנגנוני הייצור של תאים שהוא חודר לתוכם – למשל תאי ריאה – ומאלץ אותם לייצר עותקים של עצמו. נגיף הקורונה אינו ריבון, אלא טפיל.

הורדת ידיים פוליטית

ארגון הבריאות העולמי (WHO) הוא זרוע של ארגון האו"ם שתפקידה לנהל מאמצים בינלאומיים בתחום השמירה על בריאות הציבור ולפקח עליהם. בין השאר הארגון מפיץ חיסונים במדינות מתפתחות, מארגן מבצעים לעצירת התפרצויות של מגפות כמו האבולה במערב אפריקה, ואף ניהל את המאמץ העולמי המוצלח להכחדת מחלת האבעבועות השחורות ומנהל כעת את המאמץ לחיסול הפוליו.

הארגון ממלא כמובן תפקיד גם בניהול ההתמודדות העולמית עם מגפת הקורונה, מאז חשיפת ההתפרצות הראשונה של הנגיף בעיר ווהאן בסין בסוף דצמבר 2019. ניהול האירוע כלל בתחילתו פרסום הנחיות רבות שתמכו בדרכי הפעולה שבהן נקטה ממשלת סין לעצירת המגפה, ובכלל זה הטלת הסגר נוקשה על התושבים באזור ההתפרצות, הפסקת הטיסות וסגירת הגבולות. ההנחיות הללו שרטטו קו ברור שבו "כל אומה לעצמה".

בארצות הברית לא אהבו את המדיניות הזאת וראו בה ביטוי ליחס מועדף מצד הארגון כלפי סין. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אף הצהיר כי הוא שוקל להפסיק את המימון האמריקאי לארגון, ורמז שהוא מצפה לתמורה פוליטית מהארגון על התקציבים שארצו מזרימה ל-WHO. בהמשך הוא מימש את איומו והודיע על הקפאת העברת הכספים לארגון הבריאות העולמי. הצעד עורר דיון ציבורי נרחב בכל רחבי העולם וחשף את המתח בין ההתמודדות המדעית והרפואית עם המגפה לבין הצדדים החברתיים והפוליטיים שלה.

 

The W.H.O. really blew it. For some reason, funded largely by the United States, yet very China centric. We will be giving that a good look. Fortunately I rejected their advice on keeping our borders open to China early on. Why did they give us such a faulty recommendation?

— Donald J. Trump (@realDonaldTrump) April 7, 2020

ציוץ של טראמפ בטוויטר: "WHO פישלו בגדול. מסיבה כלשהי, ממומנים בעיקר בידי ארצות הברית, אבל מאוד ממוקדים בסין. אנו נבחן את זה בקפידה. למזלנו דחיתי בשלב מוקדם את הצעתם להשאיר את גבולותינו פתוחים לסין. למה הם נתנו לנו המלצה כל כך שגויה?"

בתדריך לעיתונאים ב-8 באפריל, בתגובה להצהרות טראמפ, קרא נשיא ה-WHO, טדרוס אדהנום גברה-יסוס (Adhanom Ghebreyesus), לסולידריות בינלאומית במאבק בנגיף. "אנא הכניסו לבידוד את הפוליטיזציה של COVID-19", אמר. "משבר בסולידריות", הזהיר, ייצור סדק ש"הנגיף ינצל כדי לנצח".

מדבריו עולה התחושה כי הוא מתייחס לנגיף כמעין סוכן פוליטי שיודע לנצל חולשות של לאומים. על כן הוא קרא לשיתוף פעולה כלל עולמי נגד המגפה, אך בה בעת נמנע מלערער על ריבונותן של המדינות החברות באו"ם, שהן גופים פוליטיים מעצם הגדרתן. בנוסף הוא קרא לאחדות פוליטית, כלומר שיתוף פעולה בין מפלגות ופלגים בכל מדינה במלחמה נגד הנגיף.

העיסוק הרב של גברה-יסוס בלאומיות ובפוליטיקה בהצהרותיו הפומביות שיחק במידה רבה לידיו של טראמפ. ארגון הבריאות העולמי הפך כך מגוף מקצועי שאמור להנחות את המאמץ העולמי נגד המגפה, לשחקן נוסף במשחק הדיפלומטי בין מדינות וארגונים. בכך הוא חיזק את המאמצים של נשיא ארצות הברית וגורמים אחרים לערער את ההפרדה בין המדעי האובייקטיבי לבין הפוליטי הסובייקטיבי.

 

At the end of the day, the people belong to all political parties. The focus of all political parties should be to save their people. Please work across all party lines. Please don’t politicize this virus. https://t.co/GXShR4XyIN

— Tedros Adhanom Ghebreyesus (@DrTedros) April 8, 2020

ציוץ של גברה-יסוס: "בסופו של דבר, הציבור שייך לכל המפלגות. על המפלגות צריכות להתמקד בהצלת בני עמן. אנא שתפו פעולה וחצו את הגבולות הפוליטיים. אנא אל תעשו פוליטיזציה של הנגיף"

למי שייכת שפעת העופות?

המשבר בין סין, ארצות הברית וארגון הבריאות העולמי לא היה הפעם הראשונה שבה אינטרסים מקומיים התנגשו עם הצורך העולמי. כבר לקראת סוף שנת 2006 החליטה אינדונזיה לא לשתף דגימות של נגיף שפעת העופות עם ארגון הבריאות העולמי, אף שהן נדרשו להערכת הסיכון הנשקף לאנושות מהנגיף ובמקרה הצורך להתמודדות איתו על ידי פיתוח חיסונים ותרופות. החלטת אינדונזיה נבעה מדיווחים עיתונאיים על כך שחברה התרופות האוסטרלית CSL רשמה פטנטים במסגרת מאמציה לפתח חיסון נגד שפעת, על בסיס דגימות נגיף שסיפקה אינדונזיה לאו"ם.

ארגון הבריאות העולמי הודה כי הוא מעודד חברות תרופות לרשום פטנטים על גרסאות של נגיפי שפעת העופות שנאספו דרך רשת המעקב הגלובלית נגד שפעת (GISN), ללא הסכמת המדינות שסיפקו את הדגימות. אינדונזיה טענה כי המהלך הזה מבטא אי-שוויון במערכת הפיקוח העולמית נגד שפעת, שמתבטא בכך שמדינות מתפתחות מספקות את המידע והדגימות של הנגיפים, אך מי שמפיקות מכך רווח ורושמות פטנטים הן חברות תרופות במדינות מתועשות. ואם לא די בזה, המדינות המתפתחות לא יכולות להרשות לעצמן לרכוש את התוצר הסופי – החיסון נגד שפעת.

אינדונזיה הייתה אחת הקורבנות העיקריים של שפעת העופות בשנת 2006, ולכן הפעולה שנקטה הרעידה את אמות הסיפים בגופי הבריאות העולמיים. ללא גישה לזני השפעת שהתפרצו בה, המעקב העולמי היה בסכנה, ואיתו המאמצים להפיק חיסון יעיל לשפעת העונתית ולפתח אסטרטגיות התערבות במקרה של מגפה.

אך מה שמעניין פה במיוחד הוא היכולת של מדינה להחיל "ריבונות" על נגיף ולאזרח אותו. במקרה הזה אינדונזיה טענה כי הדגימות של נגיף השפעת הן רכושה, שכן הנגיף התגלה בשטחה הריבוני. כך נוצר מתח בין הצורך המדעי בשיתוף בלתי מותנה של מידע רפואי לבין שאיפתן של מדינות לקבל תמורה בעבור המידע שהן משתפות.

בדיקה לילד באינדונזיה במהלך התפרצות שפעת העופות | צילום: Toto Santiko Budi, Shutterstock

סין החשאית

מגפת הקורונה מוסגרה כאירוע בעל משמעויות לאומיות ובינלאומיות כבר בראשיתה, כשזכתה לכינוי "הנגיף הסיני". ארגון הבריאות העולמי המשיך באותו קו כשביטא את הציפייה שההתמודדות עימה תיעשה ברמה הלאומית-ריבונית, כלומר שכל מדינה תפעיל את האמצעים העומדים לרשותה באופן עצמאי ועל פי צרכיה ומשאביה.

המסגור הזה אינו חדש – בתחומים רבים ביחסים הבינלאומיים הציפייה היא שהמדינה הריבונית תהיה היחידה האטומית שמנהלת את ההתמודדות עם משברים עולמיים. כך נעשה גם בהתמודדות עם משבר האקלים העולמי, כשבמסגרת הסכם פריז התחייבה כל מדינה על מכסה מסוימת של הפחתת הפליטת של גזי חממה בשטחה. גם המחקר המדעי ומחקר הרפואי של מגפת הקורונה מושפעים מאוד מגבולות מדיניים. במקרים רבים יחידת המחקר היא מדינה או מחוז בתוכה, כך שההתייחסות לנגיף קשורה קשר הדוק ליחידת הריבונית שבה הוא התפרץ, לעיתים על חשבון התמונה הגלובלית המלאה. לדוגמה, עד כה התפרסמו יותר מ-1,650 מאמרים שמתייחסים ל-COVID-19 ולאיטליה.

התפרצות המגפה בשטחה איימה לא רק על בריאות תושביה של סין, אלא גם על מעמדה והאינטרסים הבינלאומיים שלה. אולי בגלל זה התכחשו שלטונות המדינה בתחילת המשבר להגדרת המחלה כמגפה. אפשר לראות בזה ביטוי של רשלנות או ניסיון הסתרה מצד ההנהגה הסינית, אך יש גם דרך אחרת לפרש את המהלך – הנגיף עדיין לא אפיין במלואו בשלב ההוא, וייתכן שבסין היססו עדיין אם להגדיר אותו כנגיף חדש או כעוד גלגול של נגיף הסארס המוכר.

גם אחרי שארגון הבריאות העולמי אילץ את הממשל הסיני להודות שמדובר באירוע משמעותי, הארגון עצמו השתהה זמן רב עד שהכריז על ההתפרצות כמגפה עולמית. ההכרזה הגיעה רק ב-11 במרץ 2020, הרבה אחרי שהאירוע בסין הסתיים ובעיצומה של ההתפרצות באיטליה ובאיראן.

כל אותו זמן, וגם כעת, נשמרה הגישה הריבונית כלפי הנגיף, ששייכה את ההתפרצות למדינה כולה, ולא לאזורי ההתפרצות הממוקדים בתוכה כגון מחוזי חוביי בסין או לומברדיה בצפון איטליה. נקודת המבט הזאת הזינה מלחמת האשמות בינלאומית, במיוחד מול סין. יריביה של סין, וביניהם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, מאשימים את סין ברשלנות שאפשרה את הפצת הנגיף ואפילו בכך שהינדסה אותו באופן מלאכותי במעבדה בעיר ווהאן.

להאשמות האלה יש משמעות מדעית ופוליטית גם יחד. מעבר להיבטים הביולוגיים הקשורים לגנטיקה של הנגיף – למשל האם הוא הוצר במעבדה או שמא עבר לבני האדם מבעל חיים אחר באופן טבעי, יש היבטים תרבותיים ייחודיים למשטר הסיני, כגון היעדר שקיפות שלטונית.

בשונה מאינדונזיה ב-2006, סין דווקא מתנערת מהבעלות הריבונית שלה על הנגיף ואינה מתיימרת לשלוט בו או להיות אחראית עליו. כך שהריבונות הנגיפית של סין מתמקדת באופן שבו הצליחה להשתלט על התפשטותו בתוך גבולותיה ולרסן אותו ולא דרך הבעלות על דגימות או על הרצף הגנטי של הנגיף. ההפרדה בין הנכסים הלאומיים למדעיים ברורה יותר בסין מאשר במערב, שמנסה להחיל את הריבונות הנגיפית על סין.

התרעה מאוחרת לשאר העולם. תחנת רכבת הומה מאדם בווהאן, סין, כמה שבועות לפני התפרצות המגפה | צילום: Maciej Zarzeczny, SHutterstock

שוודיה "המורדת"

מתחילת מגפת הקורונה, שוודיה נקטה באסטרטגיה דומה לרוב המדינות האחרות, ופעלה "לשטח את העקומה", על ידי האטת קצב ההדבקה, כדי שמערכת הבריאות המקומית תוכל להתמודד עם עומס החולים והמתים. אך בניגוד לרוב המדינות האחרות, יישום המדיניות הזאת התמקד בשיתוף פעולה מרצון מצד התושבים, ללא אמצעי אכיפה וכפייה מצד השלטונות.

מדיניות אי-ההתערבות הזאת עוררה עליה ביקורת נרחבת בעולם. עיקר הביקורת נגע לטענה שממשלת שוודיה מנסה להגיע במהירות למצב של חסינות עדר, כלומר להדבקת אחוז גבוה מספיק של האוכלוסייה כדי לפתח אצל המחלימים עמידות לנגיף ולא לאפשר לו להתפשט לחלקים היותר פגיעים באוכלוסייה. הגישה הזאת להתמודדות עם המגפה סתרה את המלצות ארגון הבריאות העולמי ומודל עדכני מראה שהיא בלתי ניתנת ליישום.

הביקורת על ממשלת שוודיה התעלמה מהמאפיינים הייחודיים של התרבות המקומית והמערכת החוקתית של שבדיה, שמבוססות שתיהן על רמת סולידריות גבוהה והיעדר כפייה מצד המדינה. כמו כן המדינה אומנם נמנעת עד היום מצעדי כפייה, אבל החמירה בהדרגה את המלצותיה להגבלות שאזרחיה מתבקשים לקחת על עצמם.

אף על פי שלתרבות המקומית יש תפקיד חשוב בתגובת האזרחים להנחיות בכל מדינה, מסוכן לתת לה משקל רב מדי בהבנת ההתמודדות העולמית עם המגפה. התמקדות מופרזת בהבדלים תרבותיים עלולה לדרבן מדינות לפסול את הלקחים שנלמדו מתרבויות שלכאורה שונות מזו שלהם. בשל כך ההנחיות של ארגון הבריאות העולמי הן כלליות, והביצוע שלהן בפועל מותנה בהתאמות שעושה כל מדינה לפי מאפייניה.

הריבונות הנגיפית של שוודיה באה לידי ביטוי כתגובה לאיום חיצוני. שוודיה מצאה את עצמה כמדינה ניטרלית לנגיף, שנדרשת להגן על החלטותיה הריבוניות בנוגע להתמודדות איתו מול ביקורת עולמית נרחבת. הלחץ הרב שהופעל עליה בכלי התקשורת בעולם להחמיר את דרכי טיפולה במגפה חתר למעשה תחת הריבונות שלה לפעול כראות עיניה נגד הנגיף שפלש לשטחה הריבוני.

בית קפה פתוח בשוודיה בשיא ההתפרצות באפריל | צילום: RolandL, Shutterstock

הלאומיות של החיסון

מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי גברה-יסוס הכריז בהצהרה נוספת כי לאומיות החיסונים רק תאט את המאמץ לגבור על המגפה וקרא להשתמש בהם בצורה הוגנת ויעילה. לטענתו, "לאומיות חיסונים תאריך את המגפה ולא תקצר אותה". במילים אחרות, ברגע שיאושרו החיסונים שנמצאים כעת בשלבי פיתוח, יש לשאוף לחסן בשלב הראשון את קבוצות הסיכון בעולם כולו, כגון זקנים ואנשים שסובלים ממחלות כרוניות, ולא למהר לחסן את כל האנשים במדינות העולם הראשון.

הקריאה הזאת מבטאת את הסתירה המובנית בתפיסה הפוליטית של ארגון הבריאות העולמי, ושל האו"ם בכלל. מחד גיסא הוא מטיל על מדינות הלאום את האחריות הבלעדית לגורל אזרחיהן, אך מאידך גיסא הוא קורא לכולן לשתף פעולה עם ארגון הבריאות כגוף א-פוליטי, ולאמץ ראייה גלובלית ומטרה משותפת.

גם תהליך פיתוח החיסון כרוך בלחצים פוליטיים. ככל טיפול רפואי חדש, הליך הפיתוח של חיסונים מורכב משלושה שלבים שחשוב לעבור את כולם כדי להבטיח את הבטיחות והיעילות שלו לפני הפצתו לציבור. לשם כך רשויות הבריאות במדינות השונות, כגון משרד הבריאות הישראלי ומינהל המזון והתרופות (FDA) בארצות הברית, מפעילות אמצעי בקרה שמטרתם לוודא שחברות התרופות מקפידות על כל הנהלים.

ניסוי קליני בחיסון ברוסיה, ספטמבר 2020. החיסון אושר, הניסוי ממשיך | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

בימים כתיקונם מדובר בתהליך איטי שאורך כמה שנים, אך מגפת הקורונה יצרה משבר עולמי כבד שמחייב להאיץ עד כמה שאפשר את הליכי הפיתוח של תרופות וחיסונים למחלה ולתת לחברות תמריץ לקחת סיכון כלכלי לא מבוטל ולהיכנס למירוץ לפיתוח חיסון או תרופה. וכאן נכנסים לתמונה אינטרסים פוליטיים וכלכליים. ב-15 במאי השנה הכריז נשיא ארצות הברית טראמפ על מבצע "מהירות פיתול" (Warp speed operation) שנועד לסייע לחברות המפתחות חיסונים וטיפולים בעלי פוטנציאל ממשי, לצלוח את הניסויים הקליניים ולהגיע במהירות לייצור המוני של המוצר שלהן, מה שיאפשר השתלטות על המגפה. ביוזמה, שנקראה על שם מהירות החלליות בסדרת המדע הבדיוני "מסע בין כוכבים", השקיע הממשל הפדרלי קרוב ל-11 מיליארד דולר בתקציבי מחקר שהוענקו לשמונה חברות, בהן פייזר, אסטרה-זניקה וג'ונסון אנד ג'ונסון.

כאשר החלה היוזמה, נשמעו ביקורות שלא כדאי להאיץ את התהליך הקליני באמצעות כסף ושזה עלול להוביל לעיגול פינות. ה-FDA הצהיר כמה פעמים שהוא לא יאפשר קיצור שלבים או פגיעה ברגולציה של אישור החיסון, למרות לחצים שמופעלים ללא הרף מהבית הלבן. בשונה מארגון הבריאות העולמי, המעודד כאמור שיתוף פעולה בינלאומי כדי לאפשר מתן חיסונים שוויוני והוגן, פרויקט "מהירות פיתול" הוא יוזמה לאומית. הוא לא פתוח לחברות סיניות ולא משתף פעולה עם מיזם COVAX של ארגון הבריאות העולמי, והוא מתבצע במסגרת מדיניות הממשל לשים את תושבי ארצות הברית בעדיפות העליונה לקבלת החיסונים או הטיפולים שיניב.

מתח בין לחצי הממשל לזרז את הליכי האישור לבין הצורך בבקרה יסודית על המוצרים הרפואיים. מטה ה-FDA בוושינגטון | צילום: JHVEPhoto, Shutterstock

כאמור, השיטה הקלינית מחייבת את מפתחי הטיפולים לבדוק בצורה יסודית את החיסון או הטיפול, ורק אז להביא אותו לאישור הרגולטורים בכל מדינה ומדינה ולעמוד בקריטריונים המחמירים שלהם. זהו מנגנון ארוך עם הרבה בלמים ונקודות בקרה. ברור לכול שלא ריאלי לחכות 5-2 שנים לחיסון בעיצומה של מגפה עולמית, ועל כן הוצעו פתרונות יצירתיים לקיצור לוחות הזמנים בלי לפגוע בבטיחות וביעילות.

הפתרונות האלה כללו איחוד ניסויים, עריכת ניסויים במקביל, התפשרות על היעילות הנדרשת מהחיסון ומתן אפשרות לאישור חירום לפני השלמת השלב השלישי. כך, פחות משנה מאז בידוד הנגיף יש כבר 9 חברות שנמצאות בשלב השלישי והאחרון של הניסויים, וחלקן עשויות לגשת בקרוב לאישור חירום.

אולם יש גם מדינות שהלכו רחוק יותר ועשו פשרות על חשבון היעילות והבטיחות הפוטנציאליים של החיסון. הראשונים שכרסמו בפרדיגמת הניסויים הקליניים היו הסינים, כשהכריזו בחודש יוני השנה על תחילת ההפצה של החיסון שמפתחת חברת Cansino לאנשי צבא וממשל במקביל לעריכת השלב השלישי של הניסויים הקליניים – צעד שעורר ביקורת רבה בקהילה המדעית.

חודש וחצי לאחר מכן הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על אישור החיסון ספוטניק 5 לאחר שנבדק על 76 מתנדבים בלבד, ואף לפני שממצאי המחקרים הקליניים פורסמו בכתבי עת מדעיים כמקובל ועברו ביקורת של מדענים אחרים. בהמשך אישרה סין חיסון סיני נוסף, הפעם של חברת סינופארם, באותה צורה, והוא אומץ בהמשך גם על ידי ממשלת איחוד האמירויות.

גם המאבק הפוליטי הפנימי בארצות הברית משחק תפקיד, במיוחד על רקע הבחירות לנשיאות שיהיו בתחילת נובמבר. הנשיא טראמפ, שמחפש הצלחות במאבק בקורונה, מרבה להשמיע הצהרות על כך שחיסון ראשון יאושר כבר במהלך אוקטובר. ההכרזות הללו עוררו כבר ביקורת רבה בקהילה המדעית, והזרקור מופנה כעת אל שומר הסף – מינהל המזון והתרופות (FDA), הנחשב במידה רבה לסמכות עולמית בתחום. הנהלת ה-FDA מכחישה בינתיים בתוקף את האפשרות שיעשו קיצורי דרך כלשהם באישור החיסונים.

חשוב לזכור שה-FDA הוא גוף ממלכתי שכפוף לממשל ועקב כך נתון ללחצים בלתי פוסקים מצד הממשל מכיוון אחד לביקורת עמיתים בלתי מתפשרת מהקהילה המדעית מהכיוון השני. צעדים חפוזים, כמו אישור מוקדם מדי של חיסון לקורונה, יעלו חשש לקיומם של שיקולים זרים באישור החיסון. החשש הגדול ביותר הוא שאישור חפוז של החיסון בארצות הברית יגרור אחריו גל של אישורים במדינות נוספות ויחבל בסיכוי לייצר חיסון בטוח ויעיל. כישלון אפשרי של חיסון שיאושר כך עלול להחזיר אותנו חודשים רבים אחורה ולערער את אמון הציבור במערכות הבריאות. מעבר לכך הפסקת הניסויים הקליניים בחיסון תחבל ביכולת להעריך כראוי את היעילות והבטיחות שלו.

המתח בין הראייה האוניברסלית, המייצגת לכאורה את טובת האנושות כולה, לבין הריבונות של מדינות הלאום, עומד בבסיס הדיון בפוליטיזיציה של הנגיף. המתח הזה פועל בין מומחים לפוליטיקאים ובין גופי מדע למפלגות וממשלות. עם זאת, ארגוני הבריאות והמדע עצמם משתמשים במסגור לאומי או פוליטי אפילו כשהם יוצאים נגד "הפוליטיקה".

בצורה הזאת, הפוליטיזיצה של הנגיף איננה רק בלתי נמנעת אלא אף הכרחית כדי לנהל דיון חובק עולם על מגפה כלל-עולמית. האם אפשר לנהל את המגפה בלי לשלב בדיון שיח לאומי וריבוני, ולכן פוליטיקה? לדעתנו התשובה היא כרגע לא. לכן במקום לקטב את המדעי מול הפוליטי אולי כדאי לאזן ביניהם.

************

נופר לופו: דוקטורנטית בתוכנית מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ומנהלת פיתוח קורסים טכנולוגיים בחברת Global University Systems.

גיא בלזם: חוקר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, יועץ לחברות סטארט-אפ וליזמות. כותב על הקשר שבין מדע וטכנולוגיה לשוק ההון ולפוליטיקה-כלכלית.

ד"ר ארז גרטי: בוגר דוקטורט באימונולוגיה, וראש תחום תקשורת המדע במכון דוידסון לחינוך מדעי