העולם על פי
יהונתן גפן

יהונתן גפן, שהלך לעולמו לפני חודש, היה משורר מגוון. הוא כתב המון על אהבה, על עצמו, על שירה, על עצמו כמשורר, הוא כתב שירי ילדים, שירה למבוגרים, פזמונים וגם פרוזה ופובליציסטיקה. הוא כתב נהדר רגשות, והשתמש בשירה כדי להביע את כאביו, פחדיו וכמיהותיו. "אם רע לי, אני כותב", הודה בשירו "פחות אבל כואב".

גפן לא כתב שירה מדעית כלל, אך שיריו עסקו בהיבטים רבים של החיים וביטאו סקרנות ומבט ביקורתי ורגיש על המציאות, כפי שעושים גם מדענים, אך מנקודת מבט אישית. אנו מזמינים אתכם למסע מדעי-פיוטי באחדים משיריו.

גן של שושנים

הזווית המדעית: צמחים אומנם אינם יכולים לנוע, אבל זה לא אומר שאין להם דרכים להתגונן מפני בעלי חיים שרוצים לאכול אותם. חלקם משתמשים באמצעי הגנה כימיים, למשל רעלים. אחרים פיתחו הגנה פיזית, בדמות קוצים, זיפים קשים וחדים ושאר אמצעים דוקרניים שמקשים על אכילתם. באזורים של אקלים חם יבש, כמו בישראל, יש גם צמחים שמקשים את עליהם לחודים נוקשים ודוקרים והופכים לקוצים עם בוא הקיץ. כך הם מאריכים את תקופת הפריחה שלהם לתוך העונה החמה, זוכים ליתרון במאבק על תשומת ליבם של חרקים שיאביקו אותם, ובאותה הזדמנות מרתיעים בעלי חיים שניזונים מהצמחייה הדלה הזמינה בקיץ. בנוסף, יש צמחים בעלי זרעים קוצניים, שנתפסים בפרווה ובצמר של בעלי חיים וכך מפיצים את עצמם.

צמח השושנה מוכר מהצירוף "שושנה בין החוחים" המופיע בשיר השירים, אך לא ברור לגמרי באיזה צמח מדובר. החשוד המיידי הוא השושן הצחור (Lilium candidum) בעל הפרחים הלבנים, שאזור התפוצה שלו נמצא בין צפון ישראל לאירופה, אך הפריחה שלו מסתיימת בתחילת מאי, כשקוצי החוח העקוד (Scolymus maculatus) רק מתחילים את פריחתם, כך שלא מאוד נפוץ לראות אותם פורחים ביחד. אפשרות אחרת היא שמדובר בוורד – צמח שמשתמש בשערות קשיחות דקות (שֵכים) על גבעוליו וענפיו כמנגנון הגנה פיזי נגד אוכלי עשב שחומדים את עליו הירוקים.

מבעד לעיני המשורר: נראה שיהונתן גפן אימץ את ההשערה שמדובר בוורדים, ובחר להשתמש בהם כמטפורה למערכת יחסים זוגית, בהשראת הביטוי "Bed of roses" ("ערוגת שושנים/ורדים") באנגלית שמתייחס למציאות ורודה ומושלמת. אולם הזוגיות שהוא מתאר איננה גן של שושנים. היא מורכבת משתיקות וממריבות בין שני אנשים שמעדיפים להרגיש צודקים מאשר לוותר ולרכך את המתחים. בהמשך השיר הוא מפרק גם את הביטוי עצמו ומזכיר שהפרחים היפים הללו מוקפים קוצים, אשר מקשים עליו לממש את האהבה שלו אליה: "זה דוקר כל כך ליד שרוצה אותך". לא – לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים, וממילא גם לא קיימתי.

המדע בהרחבה

גן של שושנים; לחן: מיקי גבריאלוב, ביצוע: אריק איינשטיין

בלדה לנאיבית

הזווית המדעית: בדומה לסמים אחרים שבני אדם צורכים, גם אלכוהול עלול לגרום להתמכרות, כלומר לעורר תלות בו ודחף בלתי נשלט לצרוך ממנו עוד ועוד. להתמכרות לאלכוהול יש מקור פיזיולוגי, בשל ההשפעה הישירה שלו על המוח ותחושת האופוריה שהוא מעורר, אבל ההתמכרות היא גם נפשית, והדחף לשתות נשאר גם אחרי הגמילה הפיזית. דפוסי ההתנהגות המזיקים של האלכוהוליזם נושאים לא פעם אופי של הרס עצמי ופוגעים גם באנשים הקרובים ביותר לאדם המכור.

אלכוהול, וסמים ממכרים אחרים, גורמים לעלייה משמעותית בכמות המוליך העצבי דופמין באזור במוח השייך למסלול הגמול וההנאה. במצב רגיל המסלול הזה נועד לחזק התנהגויות שתורמות להישרדות הפרט או להמשכיות המין כולו, כמו יחסי מין או צריכת מזון עתיר קלוריות, אך סמים משטים בו: ההנאה שהם מסבים לנו מדרבנת אותנו לצרוך אותם שוב ושוב. הדחף הזה – ההתמכרות – מתחזק ככל שצריכת הסם מתארכת וכמותו עולה, עד שהצורך הכפייתי בו עלול לגבור על התנהגויות מועילות כמו ניהול חיי משפחה, ואפילו על יצר השימור העצמי.

מבעד לעיני המשורר: יהונתן גפן הכיר מגוף ראשון את הנזקים הללו, וביטא ב"בלדה לנאיבית" את רגשי האשמה שלו על היעדרויותיו הרבות כמי ש"שותה ובורח כמו אליהו". בריאיון לרז שכניק ב"ידיעות אחרונות" הוא היכה על חטא: "בשנות ה-70 הופעתי עם דני ליטני כל ערב, ואחר כך חברים והשתייה וכל זה, והנשים היו בבית, ממתינות. רכבת הפמיניזם לא ממש עצרה אצלנו". בהשאלה, השיר מוקדש, לדבריו, לכל הנשים המחכות לגברים נעלמים, למשל במילואים או בשירות קבע.

המדע בהרחבה: התמכרות

המדע בהרחבה: נזקי האלכוהול

בלדה לנאיבית; לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: יעל לוי

פחות אבל כואב

הזווית המדעית: כאב הוא הדרך שבה המוח מודיע לנו על נזק שנגרם לרקמה בגופנו. זוהי מערכת התרעה חיונית שגורמת לנו לחדול מפעילות שעלולה לגרום לנו נזק, להתרחק ממקור סכנה חיצוני שפוגע בנו, ולשים לב לפציעות קיימות שמצבן עלול להחמיר אם נזניח אותן. המידע על הפגיעה נקלט בתאי עצב ייעודיים שנמצאים ברוב האיברים שלנו ומותאמים להגיב למגע קיצוני, כמו מכה או לחץ פיזי חזק, לשינויים בטמפרטורה או לחומרים מסוימים. התאים האלה מעבירים את המידע למוח, תחילה לאזור שנקרא תלמוס, שאחראי על ויסות חלק מהמידע החושי שאנו קולטים, וממשיך ממנו לעיבוד מתקדם, בעיקר בקליפת המוח. לעיתים כאב עלול לנבוע לא מפגיעה פיזית אמיתית, אלא מפגמים בפעולת עצבי החישה או מהגברה מלאכותית של הכאב במוח.

בגופנו קיימים מנגנונים פנימיים לשיכוך כאבים. בתגובה לכאב, בלוטת יותרת המוח מפרישה אנדורפינים – הורמונים שתפקידם לחסום את המסר על הכאב ולא לאפשר לו להגיע למוח. משככי כאבי חזקים ממשפחת האופיאטים, כגון אופיום, מורפיום והרואין, מחקים את פעולת האנדורפינים ונקשרים לאותם קולטנים. לכאבים מתונים יותר זמינים לציבור משככי כאבים שפועלים במסלולים אחרים, כגון פרצטמול (אקמול), דיפירון/מטאמיזול (אופטלגין) ואיבופרופן (אדוויל, נורופן) ואספירין.

מבעד לעיני המשורר: למרבה הצער, אף אחד ממשככי הכאבים האלה לא יועיל נגד הכאב שעליו דיבר גפן בשירו: ייסורי הלב השבור. השיר, שנכתב בעקבות פרידה מאישה שהייתה איתו שנים רבות, מתאר את ההתמודדות עם זוגיות שהתפרקה – הזמן שמפחית את הכאב והגעגוע אך לא מעלים אותם, הבריחות שמנסות להמתיק את התחושות, וההבנה שלמרות הכול זה "לא נעלם, רק רחוק – כואב אבל פחות". זו כבר לא תובנה של מדען, אלא של משורר... או פסיכולוג.

המדע בהרחבה

פחות אבל כואב; לחן וביצוע: יהודה פוליקר

ברקים ורעמים

הזווית המדעית: ברקים הם תוצר של פריקת מטען חשמלי סטטי, ממש כמו הזיק המכאיב שנוצר בתנאים מסוימים כשאנחנו פותחים את דלת המכונית אחרי נסיעה שבה גופנו צבר מטען חשמלי. העננים בשמיים מורכבים מגושי קרח זעירים שמתנגשים  אלה באלה ומעבירים ביניהם אלקטרונים. חלקיקים שאיבדו אלקטרונים, ולכן מטענם חיובי, מתרכזים במרומי הענן, ואילו אלה שקיבלו אלקטרונים ומטענם שלילי מצטברים למטה. המטען השלילי בתחתית הענן מושך אליו מטען חיובי מפני הקרקע, ונוצר מתח חשמלי שיכול להגיע למיליון וולט. כשהם נפגשים, המטען מהענן נפרק בעוצמה אדירה לקרקע ואנו רואים הבזק אור חזק – ברק.

החום הרב שנפלט מלהיט את האוויר סביב הברק לטמפרטורה של יותר מ-27 אלף מעלות צלזיוס. עקב החום העז, האוויר בסביבת הברק מתפשט במהירות – ותנודות האוויר שנוצרות בעקבות ההתפשטות הזאת הן מה שאנו מזהים כקולו המתגלגל של הרעם. מכיוון שמהירות הקול נמוכה בהרבה ממהירות האור, אנו שומעים את הרעם רק אחרי שרואים את הברק. 

מבעד לעיני המשורר: השיר, שנכתב ב-1978 לספר השירים לילדים "הכבש השישה-עשר", אומנם מתעלם לגמרי מהפיזיקה, אבל באופן מפתיע נקודת המבט שלו מדעית ביסודה. בניסיון להסביר לילדים את תופעת הטבע המפחידה ורבת העוצמה האופיינית לסערות חורפיות, המשורר מיין וסיווג את הרעמים בדרך שמזכירה שיטות מיון מדעיות. הוא השתמש בשני קריטריונים. הראשון מביניהם רגשי: האם הרעם מפחיד מאוד או רק קצת; והשני פיזיקלי: עוצמת הבּוּם, שאותה הוא חילק לחלש, בינוני וחזק-חזק שלא נעים לשמוע. נכון, אלה לא קטגוריות מדויקות מספיק למחקר מדעי, אך די בהן כדי להקל על ילדים להתמודד עם תופעה מבהילה ולהבין אותה בדרכם.

המדע בהרחבה

ברקים ורעמים; לחן: דיוויד ברוזה, ביצוע: הכבש השישה-עשר

לוקח ת'זמן

הזווית המדעית: השאלה מהו זמן מעסיקה פילוסופים ומדענים כבר אלפי שנים. היא חשובה במיוחד לפיזיקאים, היות שכדי לתאר אירוע במציאות צריך להתייחס למקום ולזמן שבהם הוא מתרחש. שאלת השאלות היא האם הזמן הוא אבסולוטי – כלומר יש זמן מוחלט שאפשר למדוד את כל האירועים ביחס אליו, או שמא הוא יחסי וכל אירוע נמדד רק ביחס לאירועים אחרים שהתרחשו לפניו, אחריו או יחד איתו.

את התשובה המדעית המקובלת כיום הציע אלברט איינשטיין בראשית המאה ה-20. לפי תורת היחסות הפרטית, כשצופים באירוע מסוים מנקודות שונות במרחב ובזמן,  זה משפיע על מה שכל אחד רואה. אדם שנוסע ברכבת במהירות האור, יראה את השעון שלו מתקתק בקצב שונה ממה שיראה צופה שעומד על הרציף אילו היה יכול לראות את הרכבת הטסה לנגד עיניו. תורת היחסות הכללית איחדה את המרחב-זמן ליישות אחת, שעצמים בעלי מסה גדולה מעוותים אותה ויוצרים את הכבידה, וגם משפיעים על מהירות הזמן. כך שהזמן בלוויינים בחלל נע קצת יותר מהר מאשר בכדור הארץ. לפיכך, הזמן אכן יחסי, ולא מוחלט.

מבעד לעיני המשורר: יהונתן גפן סיפר שאת השיר "לוקח ת'זמן" הוא תפר במיוחד עבור המוזיקאי יצחק קלפטר, שנפטר כמה חודשים לפניו, והיה מי "שלימד היפר כמוני שמותר לי להישען ולנוח". בהתאם לכך, גם הוא דגל בזמן יחסי שמשתנה מאדם לאדם. אך בשונה מהתיאוריה של איינשטיין, ההבדל בתפיסת הזמן של אנשים שונים הוא סובייקטיבי ונובע מהגישה שלהם למציאות, ולא ממהירות וכבידה. אפשר לומר שבמקום תורת היחסות יהונתן גפן הציע את תורת ההתייחסות.

המדע בהרחבה

לוקח ת'זמן; לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: להקת צליל מכוון

יהונתן גפן לא היה מדען, אך כמשורר הוא בחן את המציאות בעין חוקרת וביקורתית ולא היסס לשאול שאלות נוקבות. לחלקן יש גם תשובות מדעיות, והתשובות שהוא הציע בשיריו לא סותרות אותן, אלא מוסיפת להן עוד נדבכים, מורכבות ובעיקר יופי ורגש. גם אנחנו, במכון דוידסון, זוכרים את השירים.