איך אפשר לזהות שקרנים?

בוודאי גם לכם קרה שנעצתם מבט באדם שמולכם ודרשתם שיסתכל לכם בעיניים ויגיד שאינו משקר. סביר להניח שבתגובה הוא או היא החזירו לכם מבט יציב והתחייבו שהכול אמת לאמיתה. ואתם נרגעתם, כמובן. הרי אתם גלאי שקר נפלאים. אף אחד לא יצליח לעבוד עליכם בעיניים!

הביטחון ביכולתנו לזהות שקרים משותף לרוב בני האדם. דבר נוסף שכנראה משותף לכולנו הוא חוסר היכולת שלנו לעשות את זה באמת.

מדוע חשוב לנו כל כך לדעת אם משקרים לנו? כשאנחנו נמצאים בקשר עם אחרים, אנחנו משתדלים באופן טבעי להבין את הרגשות, המחשבות, הצרכים והכוונות של האדם שמולנו. היכולת לפענח מה קורה בראשו של אדם אחר, או לפחות לפתח השערות על כך, היא מה שמאפשר לנו לשתף פעולה עם אנשים מתוך נתינת אמון, או להשיג יתרון על יריבינו במצבים תחרותיים.

לאמונה בכך ששקרנים מסגירים את עצמם באמצעות רמזים התנהגותיים בלתי נשלטים יש שורשים עתיקי יומין. כבר בטקסט הינדי קדום, המתוארך לשנת 900 לפני הספירה, מופיעה הקביעה כי אדם שמשקר נוטה באותו רגע לשחק בשערו, לרעוד מעט או לשפשף את בהונות רגליו היחפות באדמה. קרוב ל-2,800 שנה מאוחר יותר טען אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד שגופם של שקרנים בוגד בהם, ושהשקר זולג החוצה מכל נקבוביות גופם. כל אדם בעל עיניים פקוחות ואוזניים כרויות, אמר, יוכל לזהות שעומד מולו שקרן.

מאז ראשית המאה ה-20 ניסו חוקרים רבים לענות על שתי השאלות העיקריות העולות מהקביעות הללו: האם בני האדם אכן יודעים לזהות מתי משקרים להם, ומהם הרמזים הגופניים האופייניים לאנשים דוברי שקר? המסקנות – מפתיעות.

האם בני האדם אכן יודעים לזהות מתי משקרים להם? כשהם לא ממש מתאמצים להראות זאת כמו בתמונות כאן, כנראה שלא | Shutterstock, pathdoc

גלאי שקר מקולקל

בניסוי טיפוסי לבדיקת היכולת של אנשים לזהות שקרנים מבקשים מהנבדקים לקבוע אם אנשים אחרים, שנמצאים מולם פיזית או מוצגים בסרטון מצולם, אומרים אמת או משקרים. לדוגמה, במחקר משנת 1991 הטילו החוקרים על אנשי מקצוע שגילוי שקרים הוא חלק מעבודתם – חוקרי משטרה, שופטים ופסיכיאטרים – לפסוק אם סטודנטים שצפו בסרט מעורר שלווה או מדכדך תיארו את הרגשות האמיתיים שהצפייה עוררה בהם. הנבדקים, שלא ידעו מה ראו הסטודנטים, נכשלו לחלוטין. למרות ניסיונם והכשרתם המקצועית, קביעותיהם לא חרגו סטטיסטית מתחומי הניחוש. מחקרים דומים רבים העלו ממצאים זהים, הן כשהנבדקים היו אנשי מקצוע רלוונטיים והן כשהיו חסרי כל הכשרה.

בשנים האחרונות עלה רעיון נוסף, שלפיו אנו יכולים לזהות שקרים באופן לא מפורש, על פי מיקרו-תנועות לא רצוניות שאיננו ערים לכך שראינו אותן. כלומר, ההנחה היא שכשאדם משקר זה בא לידי ביטוי בתנועות זעירות או הבעות פנים מהירות עד כדי כך שאיננו שמים לב אליהן במודע. עם זאת, לפי ההשערה מוחנו עדיין קולט אותן ומזהה שמדובר בשקר. אולם מחקרים מראים שגם באופן לא מפורש אנחנו לא מצליחים לזהות שקרים. אם לא די בזה, כשצילמו בווידיאו אדם מדבר ובחנו בקפידה את ההקלטה מקטע אחרי מקטע, לא נמצא שום דבר משמעותי. למעשה, התברר שאנשים עושים מעט מאוד מיקרו-תנועות בזמן דיבור, בלי קשר לשאלה אם הם אומרים אמת או משקרים .

מחקרים רבים הראו שאנשים לא מסוגלים לזהות שקרים,  הן כשהנבדקים היו אנשי מקצוע רלוונטיים והן כשהיו חסרי כל הכשרה. תמונה של תפוח "שקרן" מסתיר את הצד הרקוב שלו | Shutterstock, Gustavo MS_Photography

הסברים לתופעה שאינה קיימת

אם אנחנו כל כך כושלים בגילוי שקרים, מדוע אנחנו בכל זאת מאמינים שאפשר להבדיל בין דוברי אמת לדוברי שקר על פי התנהגותם? אולי אם נבין מה עובר בראשם של אנשים כשהם משקרים, נדע איפה לחפש סימנים מסגירים לרמאות?

בשנת 1969 הציגו הפסיכולוגים ואלאס פריזן (Friesen) ופול אקמן (Ekman) תיאוריה מובנית ראשונה שביקשה להסביר את הקשר המשוער בין הונאה להתנהגות לא מילולית. על סמך מודלים פסיכואנליטיים של תיאוריות הרגשות הלא-מודעים של פרויד, הם שיערו כי כישלון בדיכוי מוחלט של רגשות הקשורים להונאה – חרדה, פחד או אפילו עונג מהסיכוי להונאה מוצלחת – עשוי לדחוף אדם לחשוף את השקר על ידי רמזים לא מילוליים. לפי ההסבר הזה, שמכונה "השערת הדליפה", כשאנחנו משקרים עולים בנו רגשות שאיננו יכולים להסתיר והם מתבטאים בתנועות גוף שאפשר לזהות. בין הסימנים המשוערים האלה הם מנו השפלת מבט, נטייה גוברת למצמץ, כחכוח בגרון ושינוי בגובה הקול.

אף שהתיאוריה זכתה לפופולריות רבה בציבור הרחב, הקהילה המדעית התייחסה אליה בספקנות. מבקריה טענו שהיא לא מסבירה כלל מדוע יופיעו הרגשות הללו ומתי, ושההגדרות בה כלליות מדי ולא מאפשרות לבצע ניבויים יעילים. ואם לא די בכך, בפועל לא אותרו רמזים לא מילוליים מספקים לזיהוי שקר.

תיאוריות חדשות יותר זנחו את ההתמקדות ברגש, ופנו לבחון את הקשר האפשרי בין שקרים לעומס הקוגניטיבי שהם גורמים, כלומר מעין הצפה של מחשבות. עם זאת, אף על פי שנמצא ששקר אכן יכול לחולל עומס מחשבתי, חוקרים לא הצליחו לזהות התנהגויות שנובעות מכך ושיעידו במובהק על אמירת דבר שקר.

התיאוריות הבאות צמחו מתחום הפסיכולוגיה החברתית. הגישות האלה מבוססות על ההבנה ששקרים נאמרים בהקשר חברתי, ושההתנהגות היא תולדה של האדם ושל הסביבה שבה הוא נמצא גם יחד.

הגישה הראשונה שהתייחסה לממד ההדדי במעשה השקר הייתה תיאוריית ההונאה הבין-אישית (Interpersonal deception theory), שקבעה כי רמייה היא אינטראקציה דינמית בין שולח של מסר לבין המקבל שלו. עם זאת, התיאוריה לא הציעה השערות הניתנות לבדיקה. תיאוריה חברתית מתקדמת יותר, שנקראה "תיאוריית ההצגה העצמית" (Self-presentational theory), גרסה כי דוברי שקר ודוברי אמת חולקים מטרה משותפת – להיתפס כדוברי אמת. לשם כך ייתכן שהם ינסו להתנהג בצורה שתקרין אמינות. אך למרות המטרה הדומה, יש הבדל קריטי ביניהם, שכן בניגוד לדוברי האמת, השקרנים יודעים שהאמינות שהם מנסים לשדר עומדת על בסיס רעוע. הפער הזה עשוי להוליד שינויים בהתנהגות המרמזים על הונאה. גם ההסבר הזה נתקל באותה בעיה כמו קודמיו: החוקרים לא הצליחו לאתר בפועל התנהגויות שמעידות על אמירת שקרים.

לפי אחת ההשערות, כשאנחנו משקרים עולים בנו רגשות שאיננו יכולים להסתיר והם מתבטאים בתנועות גוף וגם בגובה הקול. אבל גם ההשערה הזו נכשלה בביצוע ניבויים יעילים. אילוסטרציה של מדידת קולו של אדם כדרך לגילוי שקר | Shutterstock, Elymas

האמת שבמכונה

בהיעדר יכולת אינטואיטיבית לזהות מתי משקרים לנו, אולי אפשר לפתח מכונה רגישה יותר מאיתנו, כלי טכנולוגי אובייקטיבי לזיהוי שקרים. מכונה כזאת תעקוב אחרי מדדים פיזיולוגיים ותאפשר להסיק באמצעותם מסקנות לגבי מידת האמינות של הצהרות שנתנו אנשים בזמן המדידה.

הגישה הזאת ותיקה מאוד. כבר בסביבות שנת 300 לפני הספירה עמד הרופא היווני ארסיסטרטוס על כך שהמצב הנפשי והרגשי של אדם משפיע גם על תפקוד המערכת הביולוגיות של גופו. לפיכך, ייתכן שאי-הנוחות שאדם חש מאמירת דבר שקר תבוא לידי ביטוי בשינויים פיזיולוגיים לא רצוניים שמקורם במוח. ואם זה המצב, אפשר למדוד ולהעריך את השינויים הללו במדויק בעזרת ציוד מתאים. כך נולד במאה ה-20 מכשיר הפוליגרף, שעד מהרה הודבק לו הכינוי הפופולרי "מכונת אמת".

הפוליגרף עוקב אחרי קבוצה של מדדים שקשורים לרמת המתח והדריכות של אדם: לחץ הדם, הדופק, תנועת בית החזה והסרעפת בזמן הנשימה והמוליכות החשמלית של העור, הקשורה להזעה. מכאן נובע שמו של המכשיר, שפירושו "רישום רב-ערוצי", כלומר מעקב בו-זמני אחרי מדדים מרובים.

למרות הכינוי האטרקטיבי, הפוליגרף איננו באמת "מכונת אמת". מדובר במכשיר שבודק את תגובותיו הפיזיולוגיות הבלתי רצוניות של אדם על מנת לאבחן תגובות המאפיינות אמירת שקר, ולא תגובות המאפיינות אמירת אמת. גוף האדם אינו מגיב בצורה אופיינית או מיוחדת לאמירת אמת. לעומת זאת, כשאדם משקר ויודע שהוא עלול להיתפס באי-אמירת אמת, נכנסת לפעולה מערכת העצבים הסימפתטית – שורה של מנגנונים לא רצוניים, כגון הזעה, האצת קצב הנשימה ופעימות הלב ועוד, שמופעלים כדי להכין את הגוף למצבי חירום, לחץ או איום. אלו הן התגובות שהפוליגרף בודק.

יכולתו של הפוליגרף לזהות שקרים אכן עולה בהרבה על היכולת הטבעית של בני האדם לעשות זאת, אך יש גם לו מגבלות לא מעטות. אף שהרבה יותר קשה לשלוט במדדים פיזיולוגיים מאשר בתנועות רצוניות ובמבטים, מחקרים מראים שיש אנשים שיכולים לשקר בבדיקת פוליגרף בלי שתתגלה כל תנודה במדדים. הבעיה חמורה אף יותר בכיוון ההפוך – הבדיקה במכשיר עלולה בסבירות גבוהה אף יותר להכריע כי אדם דובר אמת שיקר בבדיקה. דבר כזה עלול לקרות למשל כשהנחקרים נלחצים מעצם המעמד, והחרדה משפיעה על המדדים ויוצרת תנודות שיפורשו כאי אמירת אמת.

כדי לשפר את מהימנות הבדיקה, נהוג לא להסתפק ב"שאלות חמות", העוסקות ישירות בנושא שבמחלוקת, אלא ללוות אותן בשני סוגים נוספים של שאלות. הראשון הוא "שאלות קרות", שאינן קשורות לנושא ומטרתן למדוד את תגובות הנבדקים לשאלות שאינן אמורות לעורר תגובה רגשית חזקה, למשל "האם קוראים לך כך וכך?", כדי לתת בסיס להשוואה עם התגובה לשאלות החשובות. בנוסף משתמשים בשאלות השוואה, שמשמשות ביקורת לשאלות הרלוונטיות. לצד אלו, הבוחנים מתייחסים גם לאופן שבו הנבדקים עונים על השאלות, כך שהאבחון מתחיל ברגע שהנבדק או הנבדקת נכנסים לחדר.

עקב המגבלות שלהן, בדיקות הפוליגרף אינן קבילות משפטית בדרך כלל. עם זאת, הצורך בבדיקת שקר אובייקטיבית, גם אם אינה מושלמת, הוא רב. לכן עדיין משתמשים בבדיקות כאלה ככלי עזר בחקירות משטרה או ביטוח, נעזרים בהן לסינון מועמדים לתפקידים רגישים ובראיונות עבודה, ואפילו לבדיקת אמינות של מקורות בתחקירים עיתונאיים רגישים.

יכולתו של הפוליגרף לזהות שקרים עולה בהרבה על היכולת הטבעית של בני האדם לעשות זאת, אך יש גם לו מגבלות לא מעטות. אדם מחובר למכשיר פוליגרף | Shutterstock, Standret

כולם יודעים ש...

שלל הסברים ותיאוריות הוקדשו במשך יותר ממאה שנות מחקר למציאת הסיבה לתופעה שקיומה עדיין מוטל בספק. ובכל זאת, יש כמה סימנים שאנחנו ממשיכים לצפות למצוא אצל אדם שמשקר. הידוע ביותר הוא הנטייה לא להישיר מבט. לצידו נמצאים חוסר שקט, נטייה לשחק בקווצות שיער ועוד.

אז למה לא מוצאים אותן במחקר? אפשרות אחת, כמובן, היא שאין לרשימה שום בסיס. לחלופין, אפשר לטעון שסימני המרמה הללו מפורסמים במידה כזאת שרוב השקרנים פשוט יודעים להימנע מהם, ולמשל מקפידים לנעוץ מבט יציב וכן לכאורה במי שמולם.

נסו להיזכר, מתי תפסתם מישהו משקר או נתפסתם בדבר שקר? זה כמעט לא קורה, אף על פי שכולנו מרבים לשקר. גם במקרים המעטים בהם שקר נחשף, ייתכן שהבעיה היא בתוכן ולא בהתנהגות – כלומר השקר עצמו לא היה מוצלח. יש רק שני הסברים אפשריים לכך: או שאין סימנים התנהגותיים אמינים לשקר ולמרמה, או שיש סימנים כאלה, אבל אנחנו לא ערים לקיומם ולכן לא מסוגלים לפעול על פיהם. ואולי... אולי כשאנחנו מאמינים ביכולתנו לזהות שקרנים אנחנו פשוט... משקרים לעצמנו?