גם כשהתווים זהים, כל כלי נגינה נשמע אחרת. למה? בגלל אוסף התדירויות והמשרעות שמרכיבות את הצלילים שהוא משמיע
כשאנו מנגנים תו מסוים בפסנתר, למשל דוֹ, אנחנו מסוגלים להבדיל בינו לבין אותו תו שנוגן בגיטרה, בכינור או בכל כלי נגינה אחר. ההבדל בצליל שאנו שומעים נקרא "גוון", ולכל כלי נגינה יש גוון ייחודי משלו. מאותה סיבה אנו יכולים להבחין בין קולותיהם של שני אנשים גם אם הם יגידו את אותו משפט בדיוק.
כדי להבין מהו ההבדל הזה בגוון של כלים שונים, עלינו להבין מהם גלים. גל הוא שם כולל לתופעה שבה הפרעה כלשהי בתווך כלשהו משתנה בזמן או במרחב. אנחנו מכירים דוגמאות רבות לגלים בחיי היומיום, למשל גלים בים הם שינוי בגובה המים שמתקדמים לעבר החוף, ובמגרשי כדורגל רואים לפעמים גל של אוהדים שנע סביב האצטדיון כשהצופים קמים ממקומם בזה אחר זה.
גם הצלילים שאנו שומעים הם גלים – גלי קול, כלומר שינויים בלחץ האוויר ובצפיפותו שהאוזניים שלנו מסוגלות לחוש בהם. כשאנו מנגנים בכלי נגינה אנחנו יוצרים בו גלים, שמרטיטים את האוויר בקרבתו ויוצרים את גלי הקול שאנחנו שומעים. שני מאפיינים חשובים של גלים בהקשר הזה הם התדירות – מספר הפעמים שהלחץ משתנה והאוויר רוטט ביחידת זמן, והמשרעת (אמפליטודה) שמתארת כמה גדולים השינויים בלחץ שמייצר הגל. במקרה של גלי קול, התדירות היא זו שקובעת את גובה הצליל שנשמע, והמשרעת קובעת את עוצמתו.
הצלילים שאנו שומעים הם גלי קול, שינויים בלחץ ובצפיפות האוויר סביבנו, שאוזנינו חשות | Christoph Burgstedt, Science Photo Library
תדירות יסודית והרמוניות
לכל גל שנוצר בכלי נגינה אפשר להתייחס כאילו הוא מורכב משלל גלים קטנים יותר בתדירויות שונות ובעוצמות אחרות. התדירות הנמוכה ביותר נקראת התדירות היסודית של כלי הנגינה, והיא נובעת מאורך המיתר בכלי המיתר והפריטה או מאורך צינור האוויר בכלי הנשיפה. כשאנו פורטים על מיתר, התדירות היסודית היא התדירות בעלת המשרעת הגדולה ביותר, והיא זו שקובעת איזה תו נשמע – דו, רה וכו'. שאר התדירויות הן כפולות שלמות של התדירות היסודית, והן נקראות הרמוניות, או צלילים עיליים (Overtones). העוצמה שבה ניצור את הצלילים הללו תלויה בגל שכלי הנגינה יוצר, והם אלה שקובעים מה יהיה גון הצליל שנשמע.
איך כל זה בא לידי ביטוי בפועל בכלי נגינה? כשאנחנו מנגנים את התו דו בפסנתר, מנגנון הפסנתר מכה בפטיש קטן על המיתר המתאים. המכה יוצרת גל מסוים במיתר, שאנחנו יכולים לחשוב עליו כתנודות בהרכב מסוים של תדירויות – בעיקר התדירות היסודית, אבל גם הרמוניות נוספות בתדירויות גבוהות יותר. לעומת זאת, פריטה על מיתרי גיטרה יוצרת הרכב אחר של הרמוניות, שחלקן חזקות יותר וחלקן חלשות יותר. ההבדל בין התדירויות הללו מפיק גל אחד בפסנתר וגל אחר ושונה ממנו בגיטרה, אבל כיוון שהתדירות היסודית זהה, נשמע בשני המקרים את התו דוֹ.
ההבדל המשמעותי פה הוא שכל כלי נגינה מרטיט את המיתרים שלו אחרת, ולכן גם הרכב ההרמוניות שמתקבל הוא אחר. למעשה, כל אופן שבו נרטיט את המיתר שלנו ייצור הרכב הרמוניות קצת אחר וישנה את גון הצליל. לכן כלי נגינה שונים יכולים לנגן את אותו תו ועדיין להישמע שונים מאוד זה מזה.
היחס בין העוצמות של ההרמוניות השונות תלוי לפעמים גם בזמן, וגם זה עשוי להשפיע על גון הצליל. למעשה, הדרך העיקרית שבה אנחנו מזהים כלי נגינה נובעת מהיחסים בין העוצמות של התדרים השונים במשך זמן קצר בתחילת שמיעת הצליל. מהסיבה הזאת, אם מנגנים תו בכלי מסוים, ואז משמיעים לאחור את ההקלטה שלו, הצליל יישמע כאילו נוגן בכלי אחר. ההרמוניות המרכיבות את הצליל יישארו זהות, אך גודל המשרעות שלהן ישתנה בדפוס אחר לאורך הזמן, והצליל יישמע לנו אחרת.
כל כלי נגינה מרטיט את המיתרים שלו אחרת ומפיק הרכב הרמוניות אחר. פסנתר כנף | Matthew Hamlyn, Shutterstock
רכיבים "לא הרמוניים"
ולבסוף, כלי נגינה נבדלים זה מזה גם ברכיבים "לא הרמוניים", שהם צלילים שאינם קשורים ישירות לתדירות היסודית או לצלילים העיליים של הכלי. למשל יש חשיבות גם לקול הנשימה של הנגן או לצליל שמפיקה האצבע בשעה שהיא נעה על מיתר הגיטרה. כל אלו יחד מעניקים לכל כלי נגינה את החתימה הקולית שאנחנו לומדים לזהות איתו.
כיום אנו יודעים להשתמש בעקרונות האלה כדי ליצור צלילים של כלי נגינה באמצעים דיגיטליים, בלי צורך במיתרים ובצינורות של כלי נגינה מכניים שירטיטו עבורנו את האוויר. כדי ליצור צליל שנשמע כמו גיטרה, פשוט נוסיף הרמוניות בעוצמות המתאימות ונקבל צליל שנשמע בדיוק כמו פריטה על גיטרה. אם נרצה צליל שיישמע כמו חצוצרה, נצרף הרמוניות בהרכב המתאים לחצוצרה, וכן הלאה.