לצד טעמו המתקתק והעדין והסגולות הרפואיות המיוחסות לו, לתבלין המבוקש יש היסטוריה של הרעלות עקב מנת יתר ושל מלחמות עקובות מדם על השליטה בו
הרופא והפילוסוף הצ'כי בן המאה ה-19, יאן פורקינייה (Purkinje), נהג לבדוק על עצמו תרופות וטיפולים חדשים. כך עשה גם כשהגיעו לידיו שלושה זרעים אקזוטיים מאיי אינדונזיה. "תחושת הזמן השתנתה, הרגשתי שהזמן ארוך מהרגיל [...] הדמיון והמציאות התערבבו זה בזה", תיאר את החוויה. השימוש בחומר לא פסק, כך שאיש לא הופתע כשיותר ממאה שנה אחריו, ב-2002, הגיעה צעירה בת 18 לבית חולים לונדוני עם סימנים להתקף פסיכוטי, אחרי שצרכה 50 גרם של זרעים טחונים מאותו צמח. לרופאים היא תיארה תחושה פתאומית של חרדה, חוסר שקט וערפול חושים: "הרגשתי שמשהו בתוכי הולך לפרוץ החוצה".
לחוויה הלא נעימה הזאת היה אחראי תבלין תמים למדי שנקרא אגוז מוסקט. במינון נמוך הוא משפר את טעמם של מאכלים ואין בו כל סכנה. אך בצריכת יתר שלו באות לידי ביטוי תכונותיו הרעילות, שבין השאר עשויות להשפיע על התודעה.
במינון נמוך הוא משפר את טעמם של מאכלים, אך בצריכת יתר שלו באות לידי ביטוי תכונותיו הרעילות. אגוזי מוסקט שלמים וטחונים | Shutterstock, Peter Hermes Furian
על התבלין
אגוז המוסקט אינו אגוז כלל, אלא זרע חוּם בעל צורה אליפטית שגדל על העץ הירוק-עד Myristica fragrans. העץ מגיע במקור מאיי בנדה שבמזרח אינדונזיה, שם הוא מתנשא לגובה של עד עשרים מטר.
במהלך העיבוד שלהם, הזרעים מונחים לייבוש בשמש במשך כמה שבועות, שבהם הקליפה שלהם מתבקעת ונפרדת מתכולתה. את הזרע המיובש טוחנים לאבקה בעלת טעם מתקתק ועדין המשמשת לתיבול בשר, מרק, תבשילים חלביים ודברי מאפה. גם לקליפה יש שימוש קולינרי: מהקליפות הטחונות מייצרים אבקת תבלין הקרויה משייה, שטעמה חזק יותר מאבקת המוסקט המסורתית.
כשמשתמשים בו במתינות, אגוז המוסקט מעשיר את המאכלים בטעם העדין האופייני לו, אך בצריכה מופרזת הוא עלול לגרום לתופעות גופניות קשות. נמצא שתופעות הלוואי עלולות להתחיל כבר בצריכת כף אחת (7-5 גרם) של אבקת התבלין ולהחמיר ככל שצורכים יותר. רוב מי שמגיעים לבתי חולים עקב הרעלת אגוז מוסקט הם צעירים שצרכו את התבלין במטרה להשפיע על התודעה שלהם, ואין כמעט תופעות לוואי ידועות עקב שימוש יומיומי סביר באבקת אגוז המוסקט בתור תבלין.
התופעות הגופניות בצריכת יתר כוללות דופק מואץ, הזיות ראייה, הקאות, תחושת בלבול, ראייה מטושטשת, חרדה ובמקרים קשים במיוחד אובדן הכרה ואפילו מוות. החומר הפעיל במוסקט שאחראי לתופעות הללו הוא מיריסטיצין. מדובר בחומר משנה תודעה (פסיכואקטיבי) שפועל על תאי העצב במוח, במנגנון דומה לזה של חלק מהתרופות נגד דיכאון.
אגוז המוסקט אינו אגוז, אלא זרע חוּם שגדל על העץ Myristica fragrans. פירות העץ, אחד מהם חושף את הזרע שבתוכו | David Nunuk, Science Photo Library
אפקט רפואי
אגוז המוסקט מכיל חומרים נוגדי חמצון, כמו ציאנידין, טרפן וחומצה פרולית, שעשויים להגן על התאים מנזקים. הם מסייעים לנטרל מולקולות שנקראות רדיקלים חופשיים, שבריכוז גבוה עלולות עלולות לקחת חלק בהתפתחות של מחלות רבות, כגון סרטן, מחלות לב, מחלות בכליות ותהליכי הזדקנות מואצים. נוגדי חמצון קיימים ברבים מהמזונות שאנו צורכים באופן שגרתי, כגון מגוון רב של ירקות, פירות ואגוזים, וכאמור נפוצים גם באגוז מוסקט. עם זאת, למרות מחקרים רבים בנושא, עדיין אין לנו ראיות טובות לכך שרמה גבוהה של נוגדי חמצון אכן מגנה מפני מחלות. אין ספק שתזונה עשירה בירקות ופירות תורמת לבריאות, אך לא נראה שיש תועלת במתן תוספים של נוגדי חמצון מעבר לכך.
ייתכן שיש לאגוז מוסקט גם שימוש רפואי אחר: חוקרים בחנו את התפקוד של תמצית האגוז כחומר קוטל חיידקים. החוקרים בדקו מהם הריכוזי התמצית שמעבר להן חיידקים מסוימים לא מצליחים לשרוד, כלומר התמצית רעילה עבורם. ואכן מגוון רחב של חיידקים גילו רגישות לאגוז המוסקט. ביניהם בלט במיוחד החיידק Porphyromonas gingivalis, הקשור למחלות חניכיים ושיניים של בני אדם. אלו תוצאות מעודדות, אך חשוב לזכור שחומרים רבים הורגים חיידקים במעבדה, אך נכשלים במבחן האמיתי, בגוף האדם. אם מחקרים נוספים כן יצליחו לבסס את הממצאים, ייתכן ונוכל להשתמש בעתיד במשחות שיניים ובתכשירי פה אחרים שישלבו בתוכם תמציות של מוסקט, כדי לנצל את תכונותיו האנטיביוטיות.
איי בנדה זכו לכינוי "איי התבלין", שכן זה היה המקום היחיד בעולם שבו גדלו עצי אגוז המוסקט. איכר אינדונזי לצד העצים שלו | Shutterstock, meowtret
מלחמות המוסקט
בניגוד מוחלט לטעמו העדין, למסחר באגוז המוסקט יש היסטוריה אפלה במיוחד ועקובה מדם. "זוועות, עבדות ורצח עם", מסכמת היסטוריונית המזון טאשה מרקס (Marks) את תולדותיו של התבלין. היא מספרת על תבלין שנחשב לזהב של המאה ה-16, על אזורי גידול שנשמרו בסוד ועל מלחמה על טריטוריות בין אומות קולוניאליסטיות אירופיות במסגרת מאבקי השליטה בתבלין הנחשק.
שיגעון זרעי המוסקט באירופה נולד בשנת 1512, אז הגיעו "מגלי הארצות" הראשונים מפורטוגל אל איי בנדה, שעד מהרה זכו לכינוי "איי התבלין", שכן בימים ההם זה היה המקום היחיד בעולם שבו גדלו עצי אגוז המוסקט. מעבר לטעמו המיוחד, תרמה לפופולריות של אגוז המוסקט העובדה שבני התקופה ייחסו לו סגולות רפואיות רבות, כתרופת פלא למחלות וכחומר להעצמת האונות הגברית.
הביקושים האדירים לתבלין הנדיר באירופה העניקו לסוחרים רווחים עצומים של כ-60 אלף אחוזים על מכירתו. הכסף הגדול הביא למאבקי שליטה על בית הגידול שלו באיי בנדה.
עד מהרה התפתח המאבק למלחמות עקובות מדם בין ההולנדים, הבריטים, הספרדים והפורטוגלים על השליטה בעצי המוסקט ובמסחר בו. במלחמות הללו נפלו לא רק חיילים רבים מצבאות המעצמות הקולוניאליסטיות, אלא גם אלפי תושבים תמימים מאזורי הגידול של עצי התבלינים.
רק לקראת סוף המאה ה-18 תפסו הקפה וחומרי גלם לייצור בדים את הבכורה בשוקי המסחר העולמי, וערכו של אגוז המוסקט פחת בהדרגה. אך השליטה האירופית בו נותרה בעינה עוד שנים רבות, עד שב-1982 הצליחו לבסוף תושבי איי בנדה להחזיר לידיהם את השליטה במטעי המוסקט ובמסחר בתבלין המעודן, שעלה בחייהם של כה רבים מהם.
