האם המלח גורם לצמא או לרעב?

הקשר בין צריכת מלח לבריאות נמצא במחקר תמידי ומרבה לעלות לכותרות. אך נראה כי שני מאמרים שפורסמו השנה בכתב העת Journal of Clinical Investigations (הראשון, השני) צפויים להשפיע על האופן שבו המדענים בוחנים את הקשר בין צריכת מלח לבין הרגלי השתייה שלנו. שניהם  הראו שצריכת מלח מוגברת אינה מעלה את צריכת הנוזלים הכוללת, אך מעלה את צריכת המזון.

צמא הוא תגובה פיזיולוגית של הגוף לעלייה בריכוז החומרים המומסים בפלזמת הדם, ובמיוחד ריכוז הנתרן, או לירידה בנפח הנוזל הבין תאי. די בעלייה של כ-3-2 אחוזים בריכוז המומסים או בירידה של כ-10 אחוזים בנפח הנוזלים בין התאים כדי שנרוץ לחפש את הברזייה הקרובה.

במחקרים אפידמיולוגיים נמצא כי צריכה מוגברת של מלח מביאה לעלייה בהפרשת השתן, והמדענים הניחו שהאפקט משקף עלייה בצריכת הנוזלים. כעת, צוות של חוקרים ממרכז החלל הגרמני, בשיתוף המרכז לרפואה מולקולרית בברלין וחוקרים מאוניברסיטת וונדרבילט בטנסי, החליטו לבדוק בניסוי מבוקר את הקשר בין צריכת מלח למאזן המים בגוף.

משטר מים בדרך למאדים

המחקר נערך על שתי קבוצות של נסיינים בהדמיית טיסה למאדים. תכנון הטיסה המאוישת הראשונה למאדים מציב בפנינו אתגרים רבים, ואחד מהם הוא שימור כל טיפת מים אפשרית שעשויה להיות קריטית לבריאות הנוסעים. הקשר בין צריכת המלח לצריכת הנוזלים ישפיע בהכרח על האופן שבו ייחשבו את כמות המים הנחוצה לביצוע המסע המורכב והארוך.

היתרון הגדול בהדמיה מבחינת החוקרים הוא שהיא מציעה סביבה מבוקרת שבה הם יכולים לאסוף נתונים ולבקר באופן הדוק כל היבט של תזונת הנסיינים, ובכלל זה צריכת המזון, המים והמלח. בניסוי השתתפו שתי קבוצות של עשרה גברים מתנדבים, שהסתגרו בדגם של ספינת חלל לשתי טיסות מדומות אל המאדים. הקבוצה הראשונה נבחנה במשך 105 ימים והשנייה במשך 205 ימים.

כל רכיבי התזונה היו זהים לכל אורך התקופה, אך במשך כמה שבועות כמויות המלח בתזונה היו שונות: 6, 9 או 12 גרם ליום. 6 גרם היא הרמה המרבית המומלצת, 9 גרם היא הצריכה הממוצעת באוכלוסייה ו-12 גרם ליום היא צריכה עודפת של מלח. במקביל ערכו החוקרים ניסוי דומה בעכברים, כדי לחקור לעומק את המנגנונים הפיזיולוגיים הקשורים לצריכת מלח.

אצל בני האדם נמצא כי אכילת יתר של מלח אכן גרמה, כצפוי, לעלייה בנפח השתן ובריכוז השתן, אולם צריכת הנוזלים של הנבדקים לא עלתה – ואפילו ירדה. נראה שהמלח הפעיל מנגנון לשימור המים בכליות.

עד כה היה ידוע שעודפי המלח סופחים אליהם מים, שמופרשים איתם בשתן. אולם נראה כי בקבוצת המחקר פעל מנגנון אחר של בקרה על כמויות הנוזלים וריכוז המלחים בגוף, שאיפשר ספיגה חוזרת של המים לגוף. המחקר על העכברים הראה כי אחד הגורמים החשובים המעורבים במנגנון הזה הוא השִתְנָן.

שתנן הוא תוצר הפירוק של חלבונים בגוף, שדרכו יצורים חיים מפרישים עודפי חנקן. זהו גם החומר האחראי לריחו האופייני של השתן. החוקרים מצאו כי הצטברות של שתנן בכליות העכברים יצרה כוח שהתנגד לריכוזי המלח הגבוהים ואפשר את הספיגה החוזרת של המים. עם זאת, ייצור מוגבר של שתנן בכבד ובשרירים מגביר את צריכת האנרגיה ולכן גם את התיאבון ואת צריכת המזון אצל מי שנחשפו לתזונה עשירה במלח.

אמנם מדובר במחקר חדשני, שמוסיף נדבך חשוב להבנתנו את האופן שבו הגוף שומר על מאזן המים ומלחים, אך הוא איננו חף ממגבלות. ראשית, המדגם בו קטן והאוכלוסייה מצומצמת והומוגנית יחסית – נבדקו בו גברים צעירים ובריאים בלבד ולא ידוע לנו אם המנגנון פועל באופן דומה ובהיקף דומה גם אצל נשים, ילדים ואנשים מבוגרים. שנית, החוקרים אמנם בחנו חלק מהמערך ההורמונלי הקשור במאזן משק המים בגוף, אך לא התייחסו למערכת הרנין-אנגיוטנסין, שהשפעותיה על לחץ הדם ובריאות הלב מרחיקות לכת.

יש להניח שהמחקר הוא רק בסיס למחקרים נוספים שיסייעו לנו להבין טוב יותר איך לשמור על בריאותנו לאורך זמן. בינתיים, מומלץ להיצמד להנחיות של גופי הבריאות בכל הנוגע לצריכת מלח ולשתייה מספקת.