אחד בפה ואחד באף

ירוק מהבהב... צהוב... אדום. אתם עוצרים ברמזור, מסתכלים ימינה ושמאלה ומעבירים את זמנכם בסקירה משועממת של מעשי הנהגים האחרים. אחת מכוונת את הרדיו, אחר דרוך לקראת הירוק הקרוב ושלישי מחפש אוצרות באף. למרבה ההפתעה, אחרי מציאת השלל הוא מכניס אותו לפה. איכס!

הסיטואציה הזאת מוכרת לרובנו. מחקר מ-1995 מצא כי 91 אחוז ממבוגרים מחטטים באף, בלי הבדלי מין, השכלה או נתונים דמוגרפיים אחרים. לרוב התופעה הזאת אינה מזיקה, אם כי במקרים קיצוניים הציפורניים עלולות ליצור דימומים, פצעים ודלקות ואפילו לנקב את מחיצת האף. בשנת 1963 אף הציעו לגמול אנשים מחיטוט באף בעזרת מריחת חומר מצחין על קצות האצבעות.

למרות הטאבו החברתי סביבה, אכילת נזלת, או בשמה המקצועי מוּקוֹפַאגְיָה (Mucophagy), היא תופעה נפוצה. החוקר סטיבן גייטס (Gates) מצא ש-44 אחוז מהנבדקים שתשאל הודו שאכלו נזלת של עצמם בבגרותם, ושני אחוזים אף עשו את זה עם נזלת של אחרים. במחקר בהודו נמצא ש-17 אחוז מבני נוער דיווחו על בעיה חמורה של חיטוט באף.

מה זה נזלת?

נזלת היא חומר צמיגי שהגוף מפריש במטרה ללכוד לכלוך, חיידקים ואבקנים ולמנוע מהם להיכנס לדרכי הנשימה. בדרך כלל היא נעה מהאף אל חלקו האחורי בהשפעת תנועתן של שערות זעירות בדופן חלל האף. היות שכך, את רוב הנזלת אנחנו בולעים למעשה לתוך גופנו במקום שפולשים מסוכנים יחדרו לריאותנו ולאזורים רגישים אחרים, הנזלת מעבירה אותם לסביבה החומצית של הקיבה, שם רובם נקטלים.

נזלת מופרשת מתאים בחלל האף. היא מורכבת בעיקר ממים (95 אחוז),וכן 3-2 אחוזים חלבונים וגליקו-חלבונים, אחוז אחד של שומנים, אחוז אחד של מינרלים וכן 0.02 אחוז DNA. החלבונים בנזלת הם מולקולות שמסייעות לגוף לזהות פולשים ולסלק אותם. הם כוללים גליקו-חלבונים חומציים וניטראליים, אנזימים, חלבונים של מערכת המשלים במערכת החיסון, נוגדנים וחלבונים שמקנים לה מבנה צמיגי וג'לטיני.

במצב בריא ויציב, גופנו מייצר בין ליטר לליטר וחצי נזלת ביום. רובה הגדול, כאמור, נבלע בגרוננו בלי שנרגיש בכלל.

היא מורכבת מ-95 אחוז מים, ואת רובה אנו ממילא בולעים בלי להרגיש. אכילת נזלת | איור: Shutterstock

לאכול או לא לאכול?

סקוט נאפר (Napper), מרצה במחלקה לביוכימיה באוניברסיטת ססקצ'ואן בקנדה, רצה לעורר את הסטודנטים הרדומים שלו ופתח את הנושא לדיון באחד משיעוריו. טענתו הייתה שטעמה של הנזלת מתוק כדי לפתות אנשים לאכול אותה וכך לבנות ולעודד את מערכת החיסון שלהם. על פי התיאוריה שלו, הטבע דוחף ילדים לטעום את הנזלת שלהם משום שיש לזה יתרון אבולוציוני. הנוזל הצמיגי של הנזלת מציג לכאורה למערכת החיסון את המצב בשטח כדי לאפשר לה להיערך לקראת פולשים אפשריים.

נאפר מתכנן לבחון את התיאוריה בעזרת מתנדבים שישתילו מולקולה באפיהם. קבוצה אחת תאכל את הנזלת שלה והשנייה לא. בהמשך הוא ישווה את תגובתה החיסונית של כל קבוצה כלפי המולקולה. אם יש בסיס להשערה שלו, אלה שיאכלו את אוצרותיהם יחלו פחות ויפגינו תגובה חיסונית מוגברת וספציפית כלפי המולקולה המושתלת.

ההשערה של נאפר עולה בקנה אחד עם תיאוריית ההיגיינה השנויה במחלוקת. התיאוריה טוענת שאנשים בחברה המערבית כיום לא נחשפים מספיק לגורמי מחלות בשל החיים בסביבה נקייה מדי, ולכן מערכת החיסון שלהם לא מתחשלת. הדבר מקושר גם לעלייה בשכיחות של אלרגיות ומחלות אוטואימוניות.

אחרים מטילים ספק בתיאוריה של נאפר, משום שאנו בולעים את הפרשות החוטם שלנו כל הזמן, במיוחד במהלך השינה, כך שלא ברור איזה יתרון נוסף נותנת האכילה. מה יהיה ההבדל בין מחטטי האף וטועמי הנזלת לאלה שמושכים באף בקולי קולות?

נכון להיום, אין די מידע לדעת אם יש יתרונות חיסוניים לאכילת נזלת, או שמא היא בכלל מזיקה. ייתכן שבעתיד יחפשו עוד מתנדבים אמיצים וארוכי אצבעות לקידום המדע. עד אז, אם אין טישו זמין וילדיכם נוטים לטעום מפרי אפם, נסו לפחות לקצוץ את ציפורניהם כדי למנוע מהם להיפצע. וכמובן אל תשכחו להסביר להם שלא מנומס לחטט באף.