תן חיוך
(וגם צחוק)

"אם מדגדגים שימפנזה צעיר – ובתי השחי שלהם רגישים במיוחד לדגדוגים, ממש כמו אצל הילדים שלנו – קול של צחוק או צחקוק נשמע; אם כי הצחוק הוא לפעמים חסר קול. פינות הפה נמשכות לאחור; וזה גורם לעיתים לקמטים בעפעפיים התחתונים".

כך תאר צ'רלס דרווין, בספרו "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים", את הבעת הפנים והקול, שמתלווים להרגשה של הנאה ושמחה אצל קופי אדם. הוא העיר שאותם קמטים בעפעפיים, שנראים גם אצל מיני קופים שונים כשהם צוחקים או שמחים, "מאפיינים את הצחוק שלנו". גם ההבעה עצמה - הפה הפתוח, השפתיים המשוכות לאחור – דומה מאוד להבעה על פנינו כשאנחנו צוחקים או מחייכים חיוך רחב. לדרווין לא היה ספק שממש כפי שהתכונות האנטומיות הדומות שלנו ושל קופי האדם מעידות על מוצא משותף, כך גם ההבעות שלנו. הצחוק והחיוך של בני האדם, טען, התפתחו מאותו מקור כמו "הבעת המשחק" של קופי האדם והקופים.  

חוקרים מודרניים מסכימים איתו שאנחנו וקרובי משפחתנו ירשנו את הבעות השמחה שלנו מאבינו המשותף, לפני מיליוני שנים – ושאנחנו חולקים אותן גם עם יונקים אחרים. עם זאת, רבים מהם סבורים שהצחוק והחיוך שלנו התפתחו למעשה מהבעות שונות. בואו נראה איך חיות צוחקות ומחייכות – ומה המשותף והמבדיל בין הצחוק שלהם ולזה שלנו. 

דרווין סבר שההבעה דומה מאוד להבעה על פנינו כשאנחנו צוחקים או מחייכים חיוך רחב. קוף חושף שיניים לרווחה | Vera Larina, Shutterstock

פותחים פה למשחק

הצחוק והבעת השמחה של השימפנזה הם אולי הקרובים ביותר לאלו שלנו, אבל לאו דווקא המוכרים ביותר. רובינו מכירים יותר את הבעות השמחה של כלבים, שנראות בין השאר כשהם משחקים זה עם זה או איתנו. ההבעה הזו מכונה לעיתים "הבעת משחק", או בשפה טכנית יותר, הבעת "פה פתוח רפוי", (relaxed open mouth, או ROM). בהבעה זו פינות הפה משוכות לאחור, הלסת פתוחה, השפה העליונה מורמת במקצת, אך השיניים לא ממש חשופות. 

ההבעה הזו נראית לא רק אצל כלבים אלא אצל טורפים רבים, ואפילו אצל חיות ממחלקות אחרות, כמו סוסים. חוקרים השוו את הבעת המשחק של כלבים, וגם של אריות (Panthera leo), זאבים טלואים (Lycaon pictus), סוריקטות (Suricata suricatta), צבועים נקודים (Crocuta crocuta) ודובים מלאיים (Helarctos malayanus), להבעות המשחק שנראות אצל קופים וקופי אדם. הם גילו שגם אם יש הבדלים קלים בין המינים, תנועות השרירים העיקריות משותפות לכולם. 

סרטון שמראה כלבים עם הבעת משחק:

מה המקורות האבולוציוניים של ההבעה הזו? ההשערה המקובלת היא שהיא התפתחה ממשחק נשיכות, שבו הפרטים מעמידים פנים שהם נושכים זה את זה ואף תופסים אחד את השני בפיהם, אך אינם נושכים ממש. משחקים כאלו נראים בעיקר אצל בעלי חיים צעירים, שמשחקים לרוב עם אחיהם או אחרים מבני קבוצתם, והם משמשים לחיזוק הקשרים החברתיים ביניהם. כיוון שרבות מהפעולות במשחק כזה דומות לאלו שנעשות בקרבות אמיתיים, המשתמשים צריכים להבהיר זה לזה שהם "לא מתכוונים ברצינות" – שהמרדף לא נעשה לשם תקיפה, ומה שנראה כהתחלה של נשיכה לא ייגמר בהקזת דם. 

הבעת המשחק היא מעין חיקוי מוגזם של פתיחת הפה לצורך נשיכה, שמאותת שהכוונה היא משחק, לא ריב. אפשר להשוות זאת לאדם שפותח את זרועותיו בתנועה רחבה כדי לסמן שהוא מתכוון לחבק את חברו. התנועה היא הגזמה של פתיחת הזרועות שאדם היה עושה כדי לתפוס מישהו, והיא אומרת "אני הולך לתפוס ולהחזיק אותך, אבל זו הבעת חיבה והיא אינה מסוכנת". 

יש הסכמה רחבה בקרב החוקרים שמקור הצחוק שלנו הוא אותה הבעת משחק. אצל קופי אדם ההבעה הזו מלווה לעיתים קרובות בקולות קצביים של התנשפות גרונית, שכפי שכבר זיהה דרווין, דומים למדי לצחוק שלנו. כל קופי האדם צוחקים, אבל הצחוקים שלהם לא נשמעים בדיוק אותו דבר. מחקר מ-2009 הראה שככל שהמין קרוב אלינו יותר מבחינה אבולוציונית, כך הצחוק שלו דומה יותר לשלנו – כך שהשימפנזים והבונובו משמיעים את הצחוק הדומה ביותר לצחוק אנושי. האורנגאוטנים, הרחוקים מאיתנו ביותר בין המינים שנבדקו, היו אלו שצחקו הכי פחות, והצחוק שלהם היה השונה ביותר מזה שלנו. נראה שהאב הקדמון המשותף לכל קופי האדם, שחי לפני כ-16 מיליוני שנים, כבר היה מסוגל לצחוק. אבל אם לשפוט לפי הצחוק של צאצאיו השונים, סביר שאותו אב קדמון משותף לא צחק הרבה, ובצורה לא מאוד דומה לצחוק שלנו.

השוואה בין פנים של אישה צוחקת ובין הבעת משחק של פרימט לא-אנושי. אישה לצד מקוק שחור (Macaca nigra) | מתוך Kavanagh et al

חושפים שיניים

ומה בקשר לחיוך? החוקרים המוקדמים סברו שמדובר בצורה חלקית של הצחוק, וששתי ההבעות הגיעו מאותו מקור אבולוציוני – הרי לעיתים קרובות אנחנו  מחייכים וצוחקים גם יחד. אך היום רוב החוקרים חושבים שהחיוך הגיע ממקור שונה, ורק מאוחר יותר תפס את תפקידו המודרני, שחופף במידה מסוימת לתפקידו של הצחוק. 

המקור של החיוך, לפי השערה זו, הוא בהבעה חביבה פחות: חשיפת שיניים של קופים וקופי אדם, שנעשית כשהלסת סגורה ופינות הפה משוכות לאחור. זו אינה חשיפת השיניים של הכלבים, שמלווה בנהמה ומטרתה לאיים בתקיפה; אצל קופים ההבעה הזו שקטה לחלוטין, ובדרך כלל משדרת פחד או כניעה. אצל רוב מיני הקופים, הפרטים החלשים יותר, או בעל יהמעמד החברתי הנמוך יותר, חושפים את שיניהם בצורה כזו כאשר הם נמצאים באינטראקציה עם פרט חזק ודומיננטי מהם. ההבעה אומרת לאותו פרט חזק "אני מפחד ממך, אני מבין שאני במעמד נמוך יותר ולא מתכוון לאיים עליך, אין לך סיבה לתקוף אותי". 

מבנה הפה והלסת של קופים דומה מאוד לשלנו, וחשיפת השיניים השקטה שלהם דומה מאוד לחיוך האנושי ואף מפעילה שרירים בצורה כמעט זהה. מסיבה זו, כשאנחנו רואים קופים מאמצים את ההבעה הזו, אנחנו עשויים לתפוס אותה כ"חיוך", ולפרש אותה כמעידה על הנאה או ידידותיות. בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שבהם מופיעים קופים וקופי אדם, אפשר לראותם פעמים רבות "מחייכים" בצורה כזו. למעשה, בעל החיים מנסה לשדר לנו שהוא מפחד ומרגיש אי נוחות, בשל קרבתו של פרט חזק ומאיים – שבמקרים כאלו עשוי להיות אחד או יותר מבני האדם בסביבה.  

אדם מחייך, מקוק שחור חושף שיניים ואיור מתוך ספרו של דרווין מ-1872 של קוף חושף שיניים. הבעות חושפות שיניים | מתוך Kavanagh et al

מחשש להנאה

איך הפכה הבעה של כניעה וחשש לחיוך שמתפשט על פנינו כשאנחנו רואים חבר טוב? רמז לכך אפשר לראות אצל מיני קופים מסוימים, כמו קופי מקוק מזוקן (Macaca silenus) וקופי מקוק טונקיני (Macaca tonkeana). במינים אלו ההיררכיה אינה כה נוקשה כמו במינים אחרים של קופים, והאינטראקציות בין הפרטים רגועות למדי, גם אם יש ביניהם הבדלי מעמד. אצל קופים כאלו, בעלי תרבות "שוויונית" יותר, לא רק הפרטים מהמעמד הנמוך מבצעים את ההבעה של חשיפת השיניים – גם הפרטים הדומיננטיים משתמשים בה. נראה שבמקרים אלו היא משמשת להרגיע את הפרט החלש, ולהעביר מסר של "הכול בסדר, אני לא מתכוון לתקוף". אותם מיני קופים גם מראים את הבעת הפה הפתוח לעיתים קרובות, ולא רק בשעת משחק אלא גם באינטראקציות ידידותיות אחרות, כמו גרומינג (ניקוי הפרווה). 

אפשר לראות, אם כך, שאצל חלק ממיני הקופים התפקיד של שתי ההבעות הללו השתנה במקצת, ואף החל לחפוף במידה מסוימת. כאשר שני פרטים נפגשים ואין להם כוונות תוקפניות, הם עשויים לחשוף את שיניהם זה אל זה, כשפרט אחד מתכוון, "אני לא מהווה איום", והפרט השני עונה, "זה בסדר, אני לא הולך לתקוף אותך". הם עשויים גם לאמץ הבעה של "פה פתוח רפוי", כדי להבהיר שהם מחפשים אינטראקציה ידידותית, ולא רוצים לריב. 

לפי ההשערה, דבר דומה מאוד התרחש גם בהיסטוריה האבולוציונית של המין שלנו: הקבוצות שאבותינו חיו בהן היו כנראה שוויוניות למדי, וזה הוביל לחפיפה בין התפקיד של החיוך, שהתפתח מהבעת חשיפת השיניים, לבין זה של הצחוק, שהתפתח מהבעת המשחק בפה פתוח. 

יחד עם זאת, יש חוקרים שלא מסכימים עם ההשערה הזו. במאמר שפרסמו שני חוקרים ב-2021 הם טוענים שהחיוך והצחוק התפתחו יחד, והגיעו שניהם מהבעות שבעלי החיים מאמצים בשעת משחק – לא מהבעה של חשיפת שיניים. כך שהנושא עדיין נתון במחלוקת, ואין הסכמה מוחלטת בקשר למקורו של החיוך. 

הבעות חושפות שיניים. משמאל למעלה ובכיוון השעון: דוב מלאי, מקוק יפני, ילד ושימפנזה ננסי (בונובו) | מתוך Davila-Ross and Palagi

הבעה מידבקת

אחד המאפיינים המשותפים לפני-המשחק הקופיים, להבעת פה הפתוח של הכלבים והטורפים האחרים ולצחוק שלנו, הוא שכולם מידבקים. כולנו יודעים כמה קשה לשמור על פנים רציניות כשאנשים סביבנו צוחקים, ומחקרים מראים שכאשר אנחנו רואים אדם עם הבעה שמחה על פניו, או אפילו תמונה שלו, אנחנו מאמצים לפחות חלק מהמאפיינים של ההבעה הזו בעצמנו. אנחנו עושים זאת, כך נראה, באופן אוטומטי וללא צורך בהחלטה מודעת: השרירים שלנו מתחילים לזוז תוך פחות משנייה מהרגע שראינו את התמונה. 

חיקויים מהירים כאלו נראו גם אצל מגוון מינים אחרים. שימפנזים צוחקים כשהם שומעים את חבריהם צוחקים; קופי ג'לדה (Theropithecus gelada) מחקים את זה את פני המשחק של זה, וכשהם עושים זאת הם משחקים זמן רב יותר; וגם כלבים וסוריקטות מחקים באופן מהיר ואוטומטי את הבעת הפה הפתוח. חוקרים שבדקו את החיקוי הזה אצל קופי מקוק ראו שהוא קיים אצל קופי מקוק טונקיני, בעלי החברה השוויונית יותר, אך לא אצל קופי מקוק יפני (Macaca fuscata), שבקבוצותיהם יש היררכיה ברורה וחזקה – למרות ששני המינים הראו את הבעת פני המשחק. 

הבעת הפה הפתוח של הכלבים, כמו גם פני-המשחק הקופיים והצחוק שלנו - כולם מידבקים. כלב בפה פתוח | Prystai, Shutterstock

חיוכים בים

"אף פעם על תסמוך על בעלי חיים שמחייכים כל הזמן. הם מתכננים משהו". כך כתב הסופר הבריטי הנהדר טרי פראצ'ט (Pratchett) בספרו "פירמידות", והתייחס לא לקופים או לכלבים, אלא לדולפינים – שאכן נראים כאילו חיוך תמידי מרוח על פניהם. 

ה"חיוך" הדולפיני הוא, כמובן, פשוט תוצאה של מבנה הפה שלהם: הלסת שלהם בנויה כך שפינות הפה נראות בבירור, ונמצאות בעומק הראש, כמעט לצד העיניים. לכן נראה שהדולפינים מושכים את פינות הפה שלהם לאחור – כלומר מחייכים – באופן קבוע. היות שאין להם שליטה על כך, לא מדובר על הבעת פנים של ממש, והיא לא משדרת שום מסר לגבי כוונותיו של הדולפין, או עד כמה אפשר לסמוך עליו. 

אבל מה לגבי "חיוך" בפה פתוח? זו כבר הבעה רצונית, שיכולה להיות חלק מתקשורת חזותית. במחקר שהתפרסם לאחרונה בחנו החוקרים את השימוש של הדולפינים בהבעת הפה הפתוח, והגיעו למסקנה שהיא ממלאת את אותו התפקיד כמו פני המשחק של הקופים – או הצחוק שלנו. 

דולפינים משחקים הרבה, במגוון צורות, ולאורך כל חייהם. הם קופצים ועושים סלטות, מכים על המים עם זנבם, ומשחקים בחפצים שונים, ממקלות ואלמוגים ועד בועות שהם מייצרים בעצמם. לעיתים הם משחקים לבד, ובמקרים אחרים שני דולפינים או יותר משחקים יחדיו. כשהם חיים לצד בני אדם, הם עשויים גם לשחק איתם. 

החוקרים צילמו 22 דולפינים מהמין דולפינן מצוי (Tursiops truncatus), שחיים בצרפת ובאיטליה, בזמן ששיחקו לבד, זה עם זה או עם בני אדם. בשמונים השעות שצילמו, הם מצאו כמעט 1,300 מקרים שבהם הדולפינים הראו את הבעת הפה הפתוח. מתוכם, רק מקרה אחד נצפה כאשר הדולפין שיחק לבדו. הרוב המוחלט – יותר מ-92 אחוזים – של הבעות הפה הפתוח נצפו כאשר הדולפינים שיחקו עם בני מינם, ורק מיעוט קטן מהן נצפה בזמן משחק עם בני אדם. 

כדי לבדוק אם ההבעה אכן משמשת לתקשורת, החוקרים בדקו מתי הדולפינים הראו אותה, וגילו שכמעט 90 אחוזים מהבעות הפה הפתוח התבצעו כשהדולפינים המשחקים היו פנים אל פנים, כך שהדולפין השני יכול לראות את ההבעה. בכשליש מהמקרים הללו הדולפין השני חיקה את ההבעה במהירות, ממש כמו אצל כלבים או קופים. 

החוקרים הגיעו למסקנה שהבעת הפה הפתוח ממלאת את אותו התפקיד כמו פני המשחק של הקופים או הצחוק שלנו. דולפין בפה פתוח | Ricardo Canino, Shutterstock

מקור משותף לצחוק?

לפי אליזבטה פלג'י (Palagi), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, הבעת הפה הפתוח ממלאת את אותו תפקיד אצל הדולפינים כמו ההבעה הדומה של הכלבים והדובים, או פני המשחק של הקופים. "זה סימן שמשדר, 'תראו, אני רק משחק!'" הסבירה בריאיון לאתר Science News. "זה כמו שאנחנו שמים אמוג'י צוחק בהודעת טקסט שעלולה להתפרש לא נכון". החוקרים מתכוונים לבדוק בהמשך אם דולפינים שמראים אחד לשני את הבעת הפה הפתוח ומחקים זה את זה גם משחקים זמן רב יותר, כפי שנראה אצל קופים.

קשה לדעת אם הבעות הפה הפתוח של הדולפינים, הטורפים והקופים התפתחו כולן מאותו מקור – אם האב הקדמון המשותף לכל אותן קבוצות, שחי לפני עשרות מיליוני שנים, כבר שיחק עם חבריו כשהוא לובש הבעה דומה. ייתכן שכולנו קיבלנו את הבעת הפה הפתוח ממנו, וכל מין שינה אותה במקצת, עד שהיא הפכה לצחוק שלנו. ייתכן גם שהיא התפתחה אצל כל אחת מהקבוצות בנפרד, אולי מאותו מקור של משחקים ונשיכות-דמה, כי כל בעלי החיים הללו משחקים כך בצעירותם. יהיה אשר יהיה המקור המדויק של הצחוק ושל החיוך, אין ספק שנחמד מאוד שיש לנו אותם – והלוואי שנשתמש בהם הרבה.