איך צחוק מתגלגל?

צחוק הוא תגובה אנושית אוניברסלית: בכל מקום ובכל תרבות, כולנו צוחקים. תינוקות מתחילים לצחוק בגיל חודשיים עד חצי שנה, ואפילו תינוקות שנולדו חרשים ומעולם לא שמעו צחוק, צוחקים. מה גורם לנו לצחוק? מה מוסיף הצחוק לחיינו? ולמה בכלל התפתחה אצלנו היכולת לצחוק?

אנשים בתרבויות שונות, ובגילים שונים, יצחקו מדברים אחרים – תינוק בן שנה, למשל, כנראה לא יהנה במיוחד מחידודי לשון (מצד שני, אולי גם רוב המבוגרים לא). תינוקות וילדים קטנים צוחקים כאשר מדגדגים אותם, כאשר אנו מעמידים פנים כאילו מתנפלים עליהם, או כשאנחנו מתחבאים ואז מגלים את פנינו וצועקים "קוקו!". זה אולי לא נראה כאילו יש הרבה מהמשותף בין התנהגות כזו לפרק של סיינפלד, אבל חוקרים רבים טוענים שרוב הדברים הגורמים לנו לצחוק, אם לא כולם, מכילים כמה קווים משותפים.

מה בקשר בין דגדוג ילדים לסדרה קומית? מתברר שלכל סוג הצחוק יש מאפיינים משותפים | צילום: NazarBazar, Shutterstock

אי-התאמה וחוסר רצינות

קודם כל, הומור מערב לרוב גורם של אי-התאמה (incongruity) והפתעה. בבדיחה למעלה, החלק הראשון של המשפט מוביל אותנו לכיוון אחד – שינה טובה לבריאות ומונעת את התסמינים המזוהים עם זקנה – והחלק השני משנה כיוון באופן מפתיע, ומעלה במוחנו מובן אחר לחלוטין לביטוי "מונעת הזדקנות". אותם אי-התאמה והפתעה משותפים גם למשחקים הגורמים לתינוקות לצחוק: התקפת-הדמה שהופכת לדגדוג, ההיעלמות הפתאומית של המבוגר שאז חוזר ומציץ פתאום.

בנוסף, כדי לגרום לצחוק אותו שינוי מפתיע צריך להיתפס כלא מאיים, כמתרחש בהקשר לא רציני. הוא צריך גם להתרחש בהקשר חברתי: צחוק הוא כמעט תמיד תגובה למה שאדם אחר עושה או אומר, ואנחנו צוחקים הרבה יותר יחד עם אחרים מאשר לבד. זהו, אם כך, המתכון הבסיסי לצחוק, בכל שלב של החיים: שינוי לא צפוי באירועים שנתפס כלא רציני, בהקשר חברתי.

"להעמיד פנים שאני עומד לדגדג אותך – זו אולי הבדיחה הכי עתיקה בעולם" אמר מדען המוח רוברט פרובין (Provine) בראיון ל-BBC. "'אני אתפוס אותך...' עם תנועות של איום בדגדוג. וזו הבדיחה היחידה שאתה יכול לספר גם לתינוקות אנושיים וגם לשימפנזים".

חיות צוחקות

כן, גם שימפנזים צוחקים כשהם חושבים שעומדים לדגדג אותם. צחוק הוא אמנם תופעה אנושית אוניברסלית, אבל המקור האבולוציוני שלו קדום יותר מהמין האנושי. הראשון שחקר את הצחוק אצל קופי אדם, והשווה אותו להתנהגות האנושית, היה צ'רלס דרווין. בספרו הבעת רגשות באדם ובחיה הוא כתב: "אם מדגדגים שימפנזה צעיר – ובתי השחי הם מקומות רגישים במיוחד לדגדוגים, כמו אצל הילדים שלנו – הם משמיעים קול צחוק או צחקוק".

אותו צחוק, שנצפה גם אצל קופי אדם אחרים, נשמע כמעין התנשפויות גרוניות שחוזרות על עצמן בתדירות גבוהה. קופי אדם צעירים נוהגים לשחק זה עם זה ב"היאבקויות דמה" שכוללות גלגולים, משיכות ודגדוגים. בזמן המשחק פניהם עוטות הבעה שנקראת "פני משחק": פה פתוח לרווחה כשהשפתיים מכסות את השיניים ואינן משוכות לאחור, ולעתים קרובות הם מוסיפים לכך את קולות הצחוק.

ב-2009 התפרסם מחקר שהשווה מבחינה אקוסטית את הצחוקים שמשמיעים אורנגאוטנים, גורילות, שימפנזים ובונובו צעירים, כמו גם תינוקות אנושיים, כאשר מדגדגים אותם. החוקרים מצאו כי לצחוק של המינים השונים יש מאפיינים משותפים רבים, אך יש ביניהם גם הבדלים. ההבדל הגדול ביותר היה בין הצחוק של קופי האדם לזה של בני האדם, אך נמצאו גם הבדלים בין קופי האדם לבין עצמם, וככל שהמינים היו קרובים יותר מבחינה אבולוציונית כך הצחוק שלהם היה דומה יותר. האורנגאוטנים, הרחוקים מאיתנו ביותר בין המינים שנבדקו, היו אלו שצחקו הכי פחות, והצחוק שלהם היה השונה ביותר מזה שלנו.

החוקרים הסיקו כי האב הקדמון של כל קופי האדם הגדולים ושל האדם, שחי לפני כ-16 מיליון שנה, ידע לצחוק – אך צחק לעתים רחוקות למדי. צחוק הפך להתנהגות נפוצה יותר אצל קופי האדם האפריקאים - הגורילות, השימפנזים והבונובו - ועבר שינוי נוסף בשושלת שלנו, בני האדם. אצלנו, הצחוק לא רק נשמע אחרת אלא גם משמש בהקשרים אחרים: הוא כבר אינו מוגבל למשחק ודגדוגים.

יש חוקרים שטוענים שהצחוק הוא תופעה נפוצה הרבה יותר. בסוף המאה הקודמת גילו חוקרים מארצות הברית שחולדות צעירות משמיעות רצף של ציוצים, גבוהים מסף השמיעה האנושית, כאשר הן משחקות זו עם זו וכאשר מדגדגים אותן. האם הקולות האלו הם אכן צחוק, והתפתחו מאותו מקום שממנו התפתח הצחוק האנושי? החוקרים טוענים שכן, ומציגים רשימה של מאפיינים המשותפים לצחוק של חולדות ולצחוק שלנו: הן צוחקות בשעת משחק ודגדוגים, יש בגופן אזורים הרגישים לדגדוג ומעוררים צחוק יותר מאחרים, הנטייה שלהן לצחוק יורדת עם הגיל, חולדות צוחקות פחות כשהן מפחדות או לחוצות, ועוד ועוד. בנוסף, מחקרים הראו שאותם אזורים במוח מופעלים אצל בני האדם ואצל החולדות בשעת צחוק.

ויש עוד משהו משותף לכל בעלי החיים הצוחקים: הם אוהבים לצחוק, ומבקשים לחזור ולחוות את מה שגרם להם לצחוק. "זה קל לדגדג קוף אדם צעיר" אמרה מרינה דבילה-רוס (Davila-Ross), שהובילה את מחקר הדגדוגים. "הם פשוט לא רוצים להפסיק. קשה לגרום להם לעזוב אותך". החולדות הצעירות התנהגו באופן דומה מאוד, וחזרו בהתלהבות שוב ושוב לאנשים שדגדגו אותם. כל מי ששמע פעוט שדורש "עוד פעם!", יודע שהתכונה הזו משותפת גם לבני האדם.

קולות הדומים לצחוק, אם לא במאפיינים האקוסטיים שלהם אז לפחות בהקשר שבו הם מושמעים, דווחו גם אצל פילים ואפילו אצל כלבים. האם יכול להיות שהצחוק נמצא כבר אצל האב הקדמון המשותף לכל היונקים? אם אכן כך, זו תופעה עתיקה מאוד, שקיימת כבר כ-80 מיליון שנה, ובוודאי התפתחה ושרדה כיוון שהיא משרתת מטרה כלשהי. מהי המטרה הזו?

שמעת שאנו דומים גם לבני אדם וגם לחולדות? זה קורע! שימפנזים צוחקים | צילום אילוסטרציה: Kletr, Shutterstock

זה רק משחק

אצל קופי אדם, כמו גם אצל חולדות, הצחוק מושמע בזמן משחק-היאבקות, שהוא בעצם חיקוי של קרב אך ללא כוונה לפגוע. נראה שהמטרה העיקרית של הצחוק היא להעביר את המסר הזה – אני אמנם מאוד קרוב אליך ועושה תנועות שבהקשר אחר היו אגרסיביות, אבל אני לא מתכוון ברצינות. פרובין סבור שקול הצחוק מגיע במקור מקולות ההתנשפות שבעלי החיים משמיעים בזמן משחק אנרגטי, קולות שעברו עם הזמן שינוי והחלו לשמש בנפרד מההתנשפות עצמה, וגם בהקשרים אחרים. "כשאתה מדגדג שימפנזה, הצחוק שהוא משמיע הוא קול התנשפות. זו דרך עבורו להגיד 'זה משחק, אני לא תוקף אותך'" אמר פרובין. "זה אחד המקרים שבהם ברור ביותר מהיכן הקול מגיע".

אצל קופי האדם קולות הצחוק מוגבלים לשעת המשחק בלבד. "'קוף אדם לא יסתכל בקוף אדם אחר משחק או עושה משהו מצחיק, ויצחק" אמרה דבילה-רוס. "הם לא משמיעים את הקולות האלו במנותק מאותה התנהגות". אצלנו, לעומת זאת, השימוש בצחוק הורחב להקשרים אחרים, אך הצחוק שלנו, לפחות זה שמתפרץ באופן טבעי וספונטני, עדין מקושר למסר המקורי שהוא מעביר אצל קופי האדם.

מת'יו גרבייס (Gervais), שכתב על האבולוציה של הצחוק וההומור, אמר בראיון לאתר Slate שהצחוק התפתח אצלנו כסימן למצב לא רציני, שאין בו סכנה – הרחבה של האות "אני לא הולך לפגוע בך" אצל קופי האדם. "מה שההומור והצחוק מסמנים זה 'הנה הזדמנות ללמוד'. הם מסמנים שיש פה משהו חדש ולא רציני או מאיים, והם מגייסים אחרים למשחק או לחקירה – לבדוק מבחינה קוגניטיבית, אמוציונלית וחברתית את אותו דבר חדש".

חוקרים אחרים טוענים שהצחוק, שמגיע לרוב במהלך שיחה, נועד לחזק את אחד מתפקידיה העיקריים: ליצור קשרים בין אנשים. חורחה נבארו (Navarro) ופדרו מריחואן (Marijuán) מספרד הציעו שהשיחה אצל בני האדם משמשת כתחליף לגרומינג, ניקוי חברתי של הפרווה שקופים וקופי אדם עוסקים בו לעיתים קרובות לזמן ממושך. מחקרים רבים הראו שגרומינג תורם לקשרים בין חברי הקבוצה, וקופים שמעמדם גבוה יותר מקבלים, וגם נותנים, יותר גרומינג מאלו שמעמדם נמוך. בקבוצות שימפנזים, כעשרים אחוזים ממשך היממה עשוי להיות מוקדש לגרומינג.

אנחנו לא עושים גרומינג. במקום זאת, אנחנו מדברים – שכן לפי חוקרים רבים, שיחות החולין ממלאות אצלנו את אותו תפקיד שממלא הגרומינג אצל קרובינו קופי האדם, כדרך להתקרב לחברי קבוצתנו ולחזק את הקשרים ביננו. ובעוד שגרומינג נעשה בין שני פרטים בלבד, או לעתים רחוקות שלושה, השיחה מאפשרת לנו להרחיב את המעגל וליצור קשרים עם בני אדם רבים יותר באותו זמן. הצחוק מוסיף על כך משום שהוא לא רק מעביר מסר, בדומה לדיבור, אלא גם גורם לנו להרגיש טוב: כמו החולדות והשימפנזים, אנחנו אוהבים לצחוק ונהנים מהצחוק, ואנדורפינים משתחררים במוחנו כשאנחנו צוחקים. כך, לטענת החוקרים, הצחוק מחזק את הקשרים עם חברינו וגורם לנו לרצות לחזור ולראותם, לדבר איתם ולצחוק איתם.

שיחה בין בני אדם היא תחליף לניקוי פרווה אצל קופי אדם, והצחוק יחד מחזק את הקשרים החברתיים | צילום: PR Image Factory, Shutterstock

צחוק מזויף, צחוק אמיתי

אין ספק שאנו צוחקים רבות במהלך שיחה, והמחקר מעלה שאנחנו עושים זאת גם אם לא היה בה שום דבר מצחיק. כאשר פרובין הקליט שיחות של אנשים ובחן את הנאמר ממש לפני שצחקו, הוא מצא שרק בכחמישית מהמקרים הצחוק היה בתגובה לאמירה או התנהגות מצחיקה. ברוב הפעמים אנשים צחקו או צחקקו לאחר אמירות כמו "אני אראה אתכם מאוחר יותר", "יש לך גומיה לשיער?", או "תראה, הנה אנדרו!" – ובמיוחד אם הם היו אלו שאמרו אותן. כלומר, אחד הדוברים היה רואה את אנדרו, מסב את תשומת לבם של שאר חברי הקבוצה אליו, ומוסיף לכך צחוק. רק במיעוט המקרים מי שהקשיב לשיחה היה זה שצחק. הצחוק הוא לרוב חלק מהשיחה ולא התפרצות בלתי נשלטת, כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שהצוחק כמעט אף פעם לא קטע את דיבורו של אדם אחר: רק בשמונה מתוך 1,200 צחוקים שהקליט פרובין הצחוק קטע והפריע לזרימת השיחה.

נראה שחלק מאותם צחוקים אינם ספונטניים - עם הזמן בני האדם למדו "לזייף צחוק" ולהשתמש בו תוך כדי שיחה בדרכים שונות, כדי להשפיע על האנשים ששומעים אותם. אנחנו יכולים להחליט לצחוק כדי שהשיחה תהיה נעימה יותר, כדי להרגיע את בני שיחנו ולגרום להם להרגיש טוב יותר, להבטיח להם שאיננו מאיימים עליהם. צחוק, כידוע, הוא מדבק, וכאשר אדם צוחק הוא מעורר את האחרים סביבו לצחוק גם הם, עם כל הרגשות החיוביים שמתלווים לכך. אבל אנחנו יכולים גם להשתמש בצחוק כנשק – אנו בעלי החיים היחידים, ככל הנראה, שנוהגים לצחוק על מישהו שאנחנו רוצים ברעתו כדי להפגין את כוחנו או כדי להתחבב על אנשים אחרים בקבוצה.

מחקר מ-2016 הראה שחברים קרובים נוטים יותר לצחוק צחוק אמיתי כשהם מדברים זה עם זה, בעוד שזרים נטו לצחוק צחוק מלאכותי – ואנשים שהקשיבו לצחוקים האלו הצליחו לרוב לזהות זאת ולקבוע, על פי הצחוק בלבד, את מידת הקרבה בין הצוחקים. הנבחנים היו מארצות שונות, כך שנראה שהמאפיינים של הצחוק הספונטני והמלאכותי משותפים לבני אדם בכל העולם, וכולנו יודעים – פחות או יותר - מתי בני שיחנו צוחקים באמת.

הצחוק, בעיקר אם הוא ספונטני ואמיתי, טוב לנו. הוא גורם למוחנו לשחרר חומרים שמשפרים את מצב רוחנו ואפילו כאלו שיכולים לדכא כאב, במיוחד כשאנחנו צוחקים עם אנשים שאנו אוהבים. הצחוק גם עוזר לנו ליצור את אותה קבוצת אנשים אהובים, שכן הוא מחזק קשרים בין אישיים יותר משיחה בלבד. ככל שאנחנו צוחקים יותר, אומרים חלק מהחוקרים, כך נוצרת ונשמרת אווירה חברותית יותר, שמעודדת צחוק לעתים קרובות יותר, והוא בתורו מוסיף לאותה אווירה במשוב חיובי שהם קראו לו "מודל הגלגל של ההומור". אז בפורים, ובכל יום אחר, צחקו! הצחוק הוא אולי לא באמת התרופה הטובה ביותר, אבל לפחות הוא בחינם, ותופעות הלוואי שלו זניחות.