עבדו יחד במעבדה,
נרצחו יחד באושוויץ

בשנת 1965 הוענק פרס נובל לרפואה לשלושה מדענים צרפתים על גילויים פורצי דרך בגנטיקה של חיידקים. אחד מהם, אנדרה לבוף (Lwoff), קיבל את הפרס על גילוי האופן שבו נגיפים מסוימים תוקפים חיידקים, גילוי מהפכני בעל חשיבות רבה במחקר וברפואה. עבודתו של לבוף המשיכה את דרכם של זוג מדענים שהיו חונכיו במכון פסטר בפריז: אליזבת ויוג'ין וולמן (Wollman). אם ההיסטוריה הייתה מתגלגלת אחרת, ייתכן שהשניים היו עומדים  איתו על הבמה בסטוקהולם ומקבלים גם הם את הפרס היוקרתי.

מחקרים משותפים שהיו יכולים להוביל לפרס נובל. יוג'ין ואליזבת וולמן | צילום: Institut Pasteur/Archives

ממינסק לפריס

יוג'ין וולמן נולד ב-1883 במינסק, כיום בבלארוס ואז חלק מן האימפריה הרוסית. אביו מרדכי היה רופא, ואמו סוניה – מתמטיקאית. בילדותו עברה המשפחה לארצות הברית והשתקעה בניו-יורק, אך לא הצליחה להתבסס כלכלית. האב התפרנס בקושי מעבודה רפואית בשכונות עוני, וכעבור שנים אחדות מת ממחלה, ככל הנראה לאחר שנדבק מאחד ממטופליו. סוניה, שנותרה לבדה בארץ זרה עם שני ילדים קטנים, ארזה את יוג'ין ואת אחותו סופיה וחזרה עמם למינסק, שם הצליחה להתפרנס מהוראת מתמטיקה. יוג'ין היה תלמיד מצטיין ואחרי שסיים תיכון החליטה אמו – שכמו משפחות משכילות רבות ברוסיה של אותם ימים הייתה מעורה בתרבות הצרפתית – לשלוח אותו ללימודי הנדסה באוניברסיטת ליאז' בבלגיה.

יוג'ין לא הסתפק בכך: אחרי שהוסמך בהנדסה הוא החליט ללכת בעקבות אביו, וב-1909 סיים את לימודי הרפואה. הוא נמשך יותר למחקר מאשר לרפואה קלינית, ובשלוש השנים האחרונות ללימודיו עבד כעוזר מחקר אצל הזואולוג הבלגי אדוארד ואן בנדן (Van Beneden), הזכור כמי שגילה את המיוזה – חלוקת התאים שבה נוצרים תאי הביצית והזרע. אחרי לימודיו הוא קיבל מלגה להשתלם במכון פסטר בפריז, שהיה אחד המרכזים המובילים בעולם במחקר ביולוגי.

אליזבת מיכליס (Michelis) נולדה גם היא במינסק ב-1888, אחת מארבעת ילדיה של משפחה יהודית משכילה מהמעמד הבינוני. אביה היה איש עסקים ששלח ידו במגוון תחומים, מביטוח ועד ייצור שיניים תותבות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, והוריה החליטו לשלוח אותה לליאז', שם רצתה ללמוד פיזיקה. אמה, ששמעה ממכרה בשם סוניה וולמן שגם בנה לומד בליאז', ציידה את אליזבת בפרטי הקשר שלו, והשניים הכירו שם. "ממכתביה מהתקופה אפשר להבין שהיו לה הרבה מחזרים, ואחד מהם היה יוג'ין. לאחר שעבר לפריז והיא עדיין למדה בבלגיה, הוא הפציר בה רבות שתצטרף אליו שם, כמובן מתוך כוונה להינשא לה. בסופו של דבר היא נענתה לחיזוריו", סיפר נכדם, פרופ' פרנסיס-אנדרה וולמן, בראיון לאתר מכון דוידסון. "שתי המשפחות לא היו דתיות, אבל מעורות בקהילה היהודית, והשניים נישאו ב-1910 בחתונה יהודית, ככל הנראה בגרמניה".

המשפחות הכירו במינסק, הצעירים נפגשו כנראה בפעם הראשונה בליאז'. בניין המכון לזואולוגיה של אוניברסיטת ליאז', שם החל יוג'ין וולמן את דרכו המחקרית כסטודנט לרפואה | צילום: אוניברסיטת ליאז'

חוקר ומתנדבת

יוג'ין וולמן החל לעבוד במכון פסטר, במעבדתו של אלי (איליה) מצ'ניקוב (Mechnikov), מדען רוסי בעל שם. ב-1908 הוענק למצ'ניקוב פרס נובל לרפואה (עם פאול ארליך) על מחקרים פורצי דרך באימונולוגיה, ובעיקר על גילוי הפגוציטוזה (Phagocytosis), התהליך שבו תאים מסוימים של מערכת החיסון בולעים גורמים זרים כמו חיידקים, או תאים של הגוף שנגועים בפולשים זרים.

וולמן עבד עם מצ'ניקוב על חקר חיידקים מפרקי עמילן במעיים של בעלי חיים, וכן על פיתוח שיטות לגידול חיות מעבדה בתנאים סטריליים ונטולי חיידקים, לצרכי מחקר. בהמשך חקר גם כיצד חיידקים מסוימים מייצרים ויטמינים מקבוצת A ו-B. העבודה המשותפת התפתחה לחברות קרובה מאוד. "המצ'ניקובים, שהיו הרבה יותר מבוגרים, ראו בסבי וסבתי מעין ילדים מאומצים שלהם", סיפר פרנסיס-אנדרה וולמן. "המשפחות היו מבלות יחד בסופי שבוע, ואבי, שנולד ב-1917, כשנה אחרי מותו של מצ'ניקוב, נקרא על שמו – אלי וולמן".

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב יוג'ין וולמן לשרת בצבא כרופא קרבי, אף על פי שלא היה לו ניסיון רב ברפואה קלינית. מצ'ניקוב התנגד לרעיון, וסבר כי עדיף שיוג'ין יתנדב למעבדת מחקר צבאית, אבל וולמן, שעדיין לא הייתה לו אזרחות צרפתית, חשב שצעד כזה ישפר את מעמדו. הוא שירת תחילה בבית חולים בפריז, ואחר כך נשלח עם יחידות שדה לאפריקה ולמזרח התיכון. השירות במלחמה כנראה סלל את הדרך להענקת אזרחות צרפתית לו ולמשפחתו ב-1922. "מעניין לראות כי כשהתכתב עם אליזבת כשעדיין הייתה בליאז', מכתביהם היו ברוסית, וכמה שנים אחר-כך, במלחמה, הוא כותב לה בצרפתית. הוא שלט בכמה שפות, והצרפתית שלו הייתה מצוינת", סיפר נכדם. "הוא גם היה איש עקרונות, וכתב לה כי כשישב במועדון קצינים בסנגל, סילק משם שני אזרחים שדיברו בצורה גזענית אל קצין שחור שישב לידם".

אחרי המלחמה מונה וולמן לחוקר מן המניין במכון פסטר, והמשיך לעבוד על מחקרים הקשורים לבריאות של חיות משק. באותם ימים אחד ממוקדי המחקר המדעי הייתה שאלת הבקטריופאג'ים – גורם ביולוגי שהורג חיידקים. למרות שהתופעה של הרג החיידקים התגלתה כבר בסוף המאה ה-19, גם בעשורים הראשונים של המאה העשרים עדיין לא ידעו מה טיבו של הגורם למות החיידקים, והשאלה הזו העסיקה מיקרוביולוגים רבים. כיום אנו יודעים שהבקטריופאג'ים הם נגיפים שתוקפים חיידקים והורגים אותם.

אליזבת וולמן, שהצטרפה לבעלה בפריז ב-1910, המשיכה את לימודיה באוניברסיטת סורבון, והשתלמה בכימיה פיזיקלית. גם היא רצתה להשתלב במחקר במכון פסטר, אך מכיוון שהיתה אישה, וגם רעייתו של חוקר במכון שממילא פרנס את המשפחה, איש לא ראה לנכון להעסיקה במשרה מסודרת, כמו גבר. תחת זאת איפשרו לה לעבוד בהתנדבות במעבדתו של הכימאי ז'ק דוקלו (Duclaux), שעסק בחקר קולואידים – תערובות של חומרים שונים שאינם מתערבבים לגמרי, כמו תרחיפים.

במקביל, היא הייתה מעורבת בעבודה במעבדה של בעלה. ב-1912 פרסמה מאמר משותף עם מצ'ניקוב עצמו על שיטות עיקור, וב-1915 פרסמו בני הזוג וולמן מאמר ראשון יחד, במסגרת עבודתו של יוג'ין בתחום גידול בעלי חיים בסביבה סטרילית, על חיידקים במזון של ראשנים. באותה תקופה גם נולדו שלושת ילדיהם – אליס, אלי ונדין.

לא ויתר על שירות צבאי קרבי, שעזר להם לקבל אזרחות צרפתית. יוג'ין במדי צבא עם אליזבת | צילום: Institut Pasteur/Musée Pasteur

שיתוף פעולה פורה

ב-1920 סיימה אליזבת וולמן את עבודתה עם דוקלו, ועברה לעבוד עם בעלה, עדיין בסטטוס של מתנדבת ללא שכר. נכדם לא יודע בדיוק מה הייתה סיבת המעבר. ככל הנראה יוג'ין רצה בכך זמן רב, אולי גם אליזבת, ובשלב הזה התנאים הבשילו, וזה קרה. במשך כשני עשורים הם עבדו באופן צמוד, מפרסמים יחד מאמרים רבים, אם כי שניהם פרסמו גם בנפרד. "אני לא יודע איך בדיוק עבדה חלוקת העבודה ביניהם, אבל דבר אחד בטוח – היא לא הייתה טכנאית או עוזרת במעבדה שלו, אלא שותפה מלאה לעבודה", אמר וולמן הנכד. "עם זאת, ברור גם שהוא היה זה שעבד במעבדה כל הזמן, והיא גם עבדה איתו וגם נשאה בעול הטיפול בבית ובילדים".

"כל מי שהיה במעבדה של יוג'ין וולמן הבין את התפקיד החשוב שהיא מילאה שם", ציטטו ז'אן גאיון (Gayon) וריצ'רד בוריאן (Burian) את החוקר פייר מרסייה (Mercier) במאמר על בני הזוג וולמן ועבודתם. "היא לא רק הכינה את הניסויים וניתחה את תוצאותיהם בקפדנות, אלא גם היתה מעורבת בתכנון הניסויים, העלתה השערות מדעיות וכן ידעה לתעל את הגישה של בעלה, שלעיתים היה קצת חם מזג, לכיוונים של פשרות מועילות".

עבודתם התמקדה כאמור בשאלה הבקטריופאג'ים, וליתר דיוק בתופעה שכונתה ליזוגניה – כלומר הרס או פירוק של החיידקים. בתחילת עבודתם על הנושא, בשנות העשרים, שיערו הוולמנים כי הגורם לליזוגניה הוא גורם תורשתי כלשהו, שמועבר מתא החיידק לתאי הבת שלו, אבל גם יכול להתפשט לחיידקים אחרים דרך מדיום התרבית. עם זאת, בעקבות ניסויים רבים שעשו במשך השנים, דעתם החלה להשתנות. בין השאר הם הראו כי חלקיקי הבקטריופאג'ים הם גדולים יותר ממרכיבי התא המוכרים. במקביל לגילויים חדשים על נגיפים, והתגבשות ההבנה כי נגיף אינו סוג של חיידק אלא צורת חיים אחרת לגמרי, הם  היו בין הראשונים שהעלו את האפשרות כי הגורם לליזוגניה הוא נגיף שתוקף חיידקים, רעיון שהיה מהפכני מאוד לזמנו.

ב-1929 נטלו בני הזוג וולמן פסק זמן מהעבודה השוטפת, ויצאו לשליחות של כשלוש שנים בצ'ילה. "גרמניה הקימה אז מכון מחקר ביולוגי בצ'ילה, ובמסגרת התחרות המדעית בין המדינות החליטה גם צרפת לעשות זאת. מכון פסטר הקים 'מכון בריאות' בסנטיאגו, ויוג'ין וולמן נענה לבקשה לנהל אותו בשנותיו הראשונות", סיפר נכדו. "אין ספק שבהחלטה לעשות זאת היה גם שיקול כלכלי. המשפחה חיה בצ'ילה בתנאים טובים יותר מאשר בצרפת, שבה מדענים לא היו בעלי משכורות גבוהות במיוחד. בזכות השליחות הזו הם הצליחו לקנות בשובם דירה בפריז".

לאחר שובם מצ'ילה ב-1932 חידשו בני הזוג את העבודה המשותפת, והיא הייתה פורייה מתמיד. במהלך שנות ה-30 הם פרסמו לא פחות מ-18 מאמרים משותפים, לצד עבודות נוספות, כמעט כולם בנושא הבקטריופאג'ים. "בין השאר הם בחנו איך אפשר לנקות תרבית מגורמים כאלה, ובעזרת מיקרוסקופ חדיש הם פיתחו שיטה שתאפשר להם לבודד חיידק יחיד ולהתחיל תרבית חדשה", סיפר נכדם. שיטה כזו יכלה לסלול את הדרך לגילוי שהבקטריופאג'ים הם טפילים שמתקיימים בתוך החיידק עצמו. לרוע המזל, הם לא הספיקו להשתמש בה.

לא הספיקו להשתמש בשיטה פורצת הדרך שפיתחו. בני הזוג וולמן (במרכז התמונה) עם עמיתיהם במכון לחקר הבריאות בסנטיאגו, צ'ילה | צילום: Institut Pasteur/Musée Pasteur

יחד עד הסוף

ב-1940 כבשה גרמניה את צרפת. בתקופה זו יוג'ין ואליזבת כבר היו מדענים מבוססים, הוא בן 57 והיא בת 53, מהדמויות הבולטות במכון פסטר. במסגרת עבודתם הם גם הדריכו תלמידי מחקר, ואחד מהם היה אנדרה לבוף (Lwoff), מיקרוביולוג יהודי, שגם הוא עבד עם אשתו במכון. "סבי וסבתי אימצו את בני הזוג לבוף באופן דומה לזה שבני הזוג מצ'ניקוב אימצו אותם בצעירותם", סיפר פרנסיס-אנדרה וולמן, ששמו האמצעי ניתן לו על שם לבוף.

בתם הבכורה של הוולמנים, אליס, כבר הייתה רופאה ועבדה בתוניסיה. בנם אלי היה לקראת סיומם של לימודי רפואה, והבת הצעירה, נדין, זה עתה התקבלה ללימודי פיזיקה במכון יוקרתי.

לקראת כניסתו של הצבא הנאצי לפריז, עברו רבים מהמוסדות הצרפתים דרומה, וכך גם רוב הסגל של מכון פסטר. כשראש המכון ביקש מתנדבים להישאר שם, לנסות למנוע מהנאצים להשתלט על המכון או להחריבו, התנדב יוג'ין וולמן היהודי לעשות זאת, למרות הסיכון האישי העצום. "הנימוק שלו היה שהוא דובר גרמנית. הוא שלח את אשתו ואת בתם הצעירה דרומה, ונשאר לבד", סיפר וולמן הנכד. "ביומן שכתב בימים אלה הוא מספר שהקצינים הגרמנים רצו להקים מעבדות משלהם במכון פסטר, אבל הוא איתר מראש בניינים פנויים במקום אחר, הצליח לשכנע אותם שהם יתאימו להם יותר, ואף נסע עמם לשם כדי להראות להם את הנכס. כך הוא הצליח להציל את המכון".

כמה שבועות לאחר מכן החלו רבים מהפריזאים שברחו דרומה לחזור בהדרגה לפריז הכבושה, בניסיון להמשיך את חייהם, בהם גם אליזבת ונדין וולמן. האם חזרה לעבודתה במכון, והבת החלה בלימודי הפיזיקה. אלי, לעומת זאת, החליט לסיים את לימודי הרפואה בליון שבדרום צרפת, שם התקבל להתמחות דווקא אצל חוקר שהיה לאומן צרפתי ושונא יהודים. עם זאת, שנאתו לכובש הגרמני הייתה גדולה עוד יותר, והוא סייע לאלי וולמן להשתלב בפעילות המחתרת הצרפתית נגד הנאצים. לימים הפרופסור נתפס והוצא להורג.

במשך כשנתיים הצליחו בני הזוג וולמן לקיים שגרת עבודה במכון פסטר תחת הכיבוש הגרמני. הם המשיכו במחקריהם, אך לא יכלו עוד לפרסם את עבודתם בשמם בשל חוקי הגזע, ונתנו לאחרים לפרסם את ממצאיהם. ביולי 1943 הצליח אלי להגיע לפריז בזהות בדויה, כדי להשתתף בחתונתה של אחותו, נדין, עם אחד מעמיתיה ללימודים. זו היתה הפעם האחרונה שראה את הוריו.

"קרבנות הנאציזם". לוח הנצחה לזכרם של יו'גין ואליזבת וולמן, שעיצב האמן מרסל רנאר (Renard) ומוצב במכון פסטר | צילום: Institut Pasteur/Musée Pasteur

במרץ 1943 באו שוטרים צרפתים למכון פסטר לעצור את יוג'ין וולמן. ראש המכון הספיק להסתיר אותו בבית החולים של המוסד והסביר לשוטרים שהוא מאושפז. מאז נשאר וולמן ללון בבית החולים כל יום, ורק מדי פעם, בסופי שבוע, ישן עם רעייתו בדירתם. בדצמבר של אותה שנה חודשו המעצרים. המשטרה פשטה על הדירה, שם לנו אליזבת וגם נדין ובעלה. הבעל – שלא היה יהודי – שוחרר. האם ובתה נלקחו למעצר בכלא הנשים בפריז.

נדין ובעלה עבדו גם הם יחד, אצל פרדריק ז'וליו (Joliot), פיזיקאי שהיה נשוי לבתם של פייר ומארי קירי (Curie), וזכה עם רעייתו אירֶן בפרס נובל בפיזיקה. ז'וליו קירי היה פעיל במחתרת הצרפתית, אבל ניהל בתקופת המלחמה את מכון הרדיום שהקימה חמותו, ושמר על קשרי עבודה טובים עם הגרמנים. בזכות קשריו ובזכות נישואיה שוחררה נדין מהמעצר. היא לא רצתה להיפרד מאמה, אבל אליזבת ביקשה ממנה לנסות ליצור קשר עם יוג'ין. היא שמה פעמיה למכון פסטר, והספיקה לראות את אביה נעצר ומוכנס לאמבולנס, מכיוון שעדיין היה מאושפז לכאורה.

יוג'ין ואליזבת נלקחו שניהם למחנה המעצר דרנסי (Drancy), סמוך לפריז, ושם נעלמו עקבותיהם. במשך שנים לא היה ברור מה עלה בגורלם של בני הזוג וולמן. לימים התברר כי הם נשלחו ברכבת לאושוויץ, ושם כנראה הומתו בתאי הגזים מיד בהגיעם למחנה. על פי התיעוד שהשיגה המשפחה שניהם היו על רכבת מספר 63, שיצאה מדרנסי ב-17 בדצמבר, ונרצחו ב-22 בדצמבר. כנראה שהם נפגשו במחנה ועשו יחד את דרכם האחרונה, אבל מתוך כ-900 בני אדם שנדחסו בקרונות, פחות מ-25 שרדו. איש מהם לא הכיר את אליזבת ויוג'ין וולמן.

נעצרו בנפרד, נפגשו כנראה שוב במחנה המעצר, ונסעו יחד אל מותם בתאי הגזים. מחנה המעצר דרנסי, בפרברי פריז ב-1941 | צילום: Bundesarchiv, Bild 183-B10919, Wikipedia

שושלת מפוארת

הסיבה למעצרם בני הזוג וולמן אינה ברורה. בשונה ממדינות אחרות, בצרפת לא הייתה החלטה גורפת של הנאצים  להשמיד כל היהודים, אבל הנאצים דרשו מהמשטרה המקומית לספק מכסות של יהודים למעצר ולגירוש. במשך יותר משלוש שנים עבדו בני הזוג וולמן במכון בידיעת הגרמנים. גם העובדה שאת המעצרים עשתה המשטרה הצרפתית, ולא הגסטפו או שירות ביטחון גרמני אחר, מרמזת על כך שהמעצר אינו קשור לפעילות לכאורה נגד הנאצים, אלא כנראה להלשנה או להאשמת שווא של מישהו. "היו אנטישמים ומשתפי פעולה גם במכון פסטר, אבל לא הצלחנו לגלות מי סימן אותם", סיפר נכדם.

כשאלי וולמן שמע על מעצרם של הוריו הוא שוב הצליח להגיע לפריז בזהות בדויה, בתקווה לגלות מידע על גורלם ולפעול לשחרורם. בעודו שוהה בביתה של חברה יהודייה ללימודים, ששימש את המחתרת להסתרת טייסים בריטים שצנחו בצרפת, סיפר לאחד הנוכחים שם על כוונתו להצטרך כרופא לאחת היחידות של ה"מאקי" (Maquis), לוחמי הגרילה שפעלו בהרים ובאזורים כפריים נגד הגרמנים. האיש הזהיר אותו כי הגרמנים עומדים לתקוף את היחידה הזו, והוא הצטרף ליחידה אחרת. האזהרה היתה נכונה, והיחידה שוולמן לא הצטרף אליה הושמדה בהתקפה גרמנית.

"אחרי שחרור פריז, אבי בא למטה המשטרה חמוש באקדח, בכוונה לחסל את קצין המשטרה שעצר את הוריו. הוא לא היה שם, ובסופו של דבר אבי הסתפק בהגשת תביעה נגדו", סיפר פרנסיס-אנדרה וולמן. "במשפט התייצבו יהודים שהעידו כי הקצין דווקא עזר להם, ואף הציל את חייהם. הוא זוכה, והמשיך בחייו".

"שלושה חלוצים של הביולוגיה המודרנית", לוח זיכרון במכון פסטר בפריז, המנציח את יוג'ין ואליזבת וולמן, ואת בנם אלי וולמן | צילום: Institut Pasteur - photo François Gardy

בסופו של דבר המשיך גם אלי וולמן בחייו, והצטרף לאנדרה לבוף, שהמשיך את עבודתם של הוריו במכון פסטר. בין השאר הוא השתמש בשיטה שלהם לגדל תרבית מחיידק יחיד, גילה שהבקטריופאג'ים הם אכן נגיפים, ופענח את המנגנון שבאמצעותו הם מדביקים חיידקים. ב-1965 הוענק לו פרס נובל ברפואה, עם שני חוקרים צרפתים נוספים, פרנסואה ז'קוב (Jacob) וז'אק מונו (Monod). בהרצאת הנובל שלו הזכיר לבוף כמה פעמים את עבודתם החשובה של בני הזוג וולמן, ואת תרומתם לתחום. "אני לא יודע אם סבי וסבתי היו מקבלים פרס נובל אלמלא הומתו באושוויץ, וזה גם לא משנה", אמר פרנסיס-אנדרה וולמן. "הם היו בדרך לגילוי, אבל זה לא גורע מחשיבות העבודה של לבוף, שהיה מדען מבריק והיה צריך לקבל את הפרס לבדו, בלי שותפים, ומוקדם יותר".

אלי וולמן המשיך לקריירה מדעית מפוארת, ובמעבדתו במכון פסטר הוביל מחקרים פורצי דרך בגנטיקה של חיידקים, עבודות שבין השאר סללו את דרכו של פרנסואה ז'קוב לפרס נובל. הוא הלך לעולמו ב-2008. גם בנו, פרנסיס-אנדרה, שנולד ב-1953, הוא ביולוג בעל שם, החוקר את המנגנונים המולקולריים של תהליך הפוטוסינתזה, ומשמש ראש תחום המחקר במרכז המדע הלאומי של צרפת, CNRS. כמותו, רבים מנכדיהם האחרים ומניניהם של אליזבת ויוג'ין וולמן הם מדענים ורופאים. הנאצים אמנם הצליחו לרצוח אותם, אבל לא את דרכם ומורשתם.