היום לפני: המדען הענק שגילה את האכלנים הגדולים

איליה מצ'ניקוב (Mechnikov), בן לאם יהודייה, נולד ב-1845 במחוז של העיר חרקוב, באוקראינה של ימינו. בגיל 17 נרשם ללימודי זואולוגיה באוניברסיטה של חרקוב והשלים תואר של ארבע שנים בשנתיים בלבד. לאחר מכן ביקר במעבדות ברחבי אירופה, בעיקר בגרמניה ובאיטליה, ובגיל 22 כבר התמנה לפרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת אודסה, כשהוא צעיר מרבים מהסטודנטים שלו. ב-1882 עבר למעבדה פרטית בעיר מסינה שבסיציליה, שם עשה את פריצת הדרך המדעית הגדולה שלו, וב-1888 קיבל משרה מלואי פסטר במכון על שמו בפריז. הוא נשאר שם עד מותו ב-15 ביולי 1916.

מצ'ניקוב היה מעריץ נלהב של צ'רלס דרווין, הוגה תורת האבולוציה, והושפע ממנו עמוקות. בעקבותיו הבין מצ'ניקוב שאפשר להשתמש בחיות מעבדה פשוטות כדי להסיק מהן על אורגניזמים מורכבים יותר, כמו בני אדם. העיקרון הזה של שימוש בביולוגיה השוואתית ליווה מכאן והלאה את עבודתו כל ימיו. נקודת המוצא שלו הייתה חקר ההתפתחות. הוא חקר את התפתחותם של אורגניזמים ימיים, כמו ספוגים, ובשלב מסוים החל להתעניין במיוחד במנגנוני העיכול שלהם.

ב-1882 ערך מצ'ניקוב במסינה את אחד הניסויים הקלאסיים בתולדות האימונולוגיה: הוא נעץ קוץ עץ פשוט בזחל של כוכב ים ובחן את הזחל במיקרוסקופ. הוא ראה בבירור תאים של הזחל מקיפים את הקוץ ומפרקים אותו. מכאן הסיק מצ'ניקוב שבין תאי הדם הלבנים יש תאים שיודעים להגיע לאזור מוכה דלקת, ותפקידם לבלוע ולפרק גורמים מעוררי מחלות – תהליך שהצליח לשחזר בניסויים עם אורגניזמים אחרים.

מצ'ניקוב הבין שהתאים האלה הם מנגנון הגנה שמאפשר ליצור חי לבלום חיידקים, טפילים ומזיקים אחרים. אחד מעמיתיו, קרל פרידריך וילהלם קלאוס, הציע לו לקרוא להם "פאגוציטים" (פאגו=אוכלים; ציט=תא), ולתהליך העיכול התאי הזה הוא קרא פאגוציטוזה. 

מאוחר יותר הבחין מצ'ניקוב בשני סוגי פאגוציטים: תאים גדולים וסגלגלים בעלי גרעין פשוט למראה, להם קרא בשם המקובל עד היום – מקרופאגים (כלומר אכלנים גדולים), ותאים קטנים יותר, דמויי אמבה, שנראו למצ'ניקוב מרובי גרעינים ולהם הוא קרא מיקרופאגים (אכלנים קטנים). המיקרופאגים ידועים היום בשם "ניוטרופילים". מצ'ניקוב צדק בהפרדה הזאת: מקרופאגים וניוטרופילים הם תאים שונים מאוד מבחינת האופן שבו הם נוצרים, זמן החיים שלהם, תכונותיהם ותפקידם, אך אכן שניהם יכולים לעכל גורמים מחוללי מחלות.

מצ'ניקוב הבחין גם שמקרופאגים מעכלים לא רק גורמים זרים, אלא גם תאים של הגוף עצמו, שאותם הגדיר "מוחלשים". היום אנחנו יודעים שהמקרופאגים מעכלים למשל תאי דם זקנים בטחול ובכבד, אוכלים סינפסות מיותרות בין תאי עצב במוח ועוד. בשל התיאורים המדויקים האלה, שהשיג בכלים מחקריים פשוטים ביותר, מצ'ניקוב נחשב לאב המייסד של חקר הפאגוציטוזה, והמקרופאגים בפרט.

גילה את מנגנון ההגנה הבסיסי של אורגניזמים רבים. איליה מצ'ניקוב | מקור: ויקיפדיה

הקדים את זמנו
עבודתו של מצ'ניקוב זכתה להערכה, אולם לא נחשבה משמעותית במיוחד. המדען הבכיר והמוביל בתחום הפתולוגיה בתקופה ההיא, רוברט קוך, מיקד אז את תשומת הלב בחיידקים מחוללי המחלות ולא בתאים הלבנים הנלחמים בהם. במקביל החל  פול ארליך לדווח על תגליותיו הראשונות בתחום חקר הנוגדנים – תחום חדש שהסיט גם הוא את תשומת הלב מהגילויים של מצ'ניקוב.

בין מצ'ניקוב לעמיתיו, כולל ארליך, נוצר דיון דיכוטומי שנמשך למעשה עד היום, סביב החלוקה של מערכת החיסון למערכת מולדת, שעליה נמנים הפאגוציטים למיניהם, ולמערכת נרכשת, שעליה נמנים תאי T, B ועוד. אף שמצ'ניקוב קיבל את פרס הנובל לרפואה בשנת 1908, יחד עם ארליך, עבודתו נדחקה הצדה במשך שנים רבות ואיתה חקר מערכת החיסון המולדת כולה. רק בשנות ה-70 של המאה העשרים, כשרלף סטיינמן גילה את התאים הדנדריטיים – סוג נוסף של פאגוציטים – התעורר מחדש העניין המדעי בהם.

גם מעבר למחקרו פורץ הדרך, מצ'ניקוב הקדים את זמנו בדרכים רבות. הוא שיער שהפאגוציטים ממלאים תפקיד חשוב בשמירה על תפקודי הרקמות, ולא רק בזמן דלקת, הנחה שהפכה מקובלת על הקהילה המדעית רק בעשורים האחרונים; הוא הדגיש את חשיבותם חיידקי המעיים (הוא שתה רק חלב חמוץ משום שהאמין שחומצת חלב נוגדת את השפעתם של חיידקי מעיים "רעים"), וגם כאן הקדים מאוד את זמנו; והוא הכיר באחראיות הציבורית של מדענים וביטא בציבור את עמדותיו לגבי חיידקי המעיים. בעקבות העניין המחקרי הרב בפאגוציטים כיום, מצ'ניקוב זוכה בעשורים האחרונים להערכה מחודשת בתגליותיו החלוציות.