מחקר חדש מערער על מעמדו המרכזי של האוקסיטוצין בעידוד התנהגות מונוגמית, בניגוד לאמונה המקובלת
הורמון האהבה
אוקסיטוצין הוא הורמון ממשפחת המוליכים העצביים המשמשים לתקשורת בין תאים במוחנו. מחקרים רבים הדגימו את חשיבותו בפעולות חברתיות כמו התנהגות הורית, הפרשת חלב בהנקה, וייתכן שגם בסיפוק מיני. עם זאת, הוא נמצא כמעורב גם בפחד ובחרדה, וגם בדעות קדומות כלפי קבוצות מיעוט. בציבור הרחב ההקשרים החיוביים שלו מוכרים הרבה יותר, וכך זכה האוקסיטוצין לכינוי "הורמון האהבה". תרמו לכך גם מחקרים שקשרו אותו לנטייה לקשר זוגי מוֹנוֹגָמִי (חד־זוגי) האופייני לבני אדם ולכמה מינים נוספים. מחקר חדש, שנעשה על נברנים, מערער את מעמדו הרומנטי של ההורמון, או לפחות ממחיש שהמציאות הרבה יותר מורכבת.
נברנים הם מכרסמים קטנים הדומים בחזותם לעכברים אך שייכים דווקא למשפחת האוגריים. מין של נברנים, הקרוי נברני ערבה (Microtus ochrogaster), ידוע בכך שהם מפתחים קשרים זוגיים לכל החיים. כשנברן ערבה מוצא בת זוג הוא נשאר נאמן לה, מעדיף להיות בקרבתה, ואף מפגין יגון בהיעדרה, וכך נוהגת גם הנקבה עם הזכר. לעומתם, נברנים אחרים דומים יותר בהתנהגותם לעכברים, בכך שהם אינם מונוגמיים ונוהגים להזדווג ולהתרועע עם יותר משותף אחד.
מחקרים משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שניסו לספק הסבר לתופעה הזאת, גילו הבדלים משמעותיים בריכוז ובפיזור של הקולטנים לאוקסיטוצין במוחם של נברנים מונוגמיים לעומת אלה שאינם מונוגמיים. הוספה של אוקסיטוצין למוחם של הנברנים, אף חיזקה את ההתנהגות המונוגמית, ואילו שימוש בחומרים שמבטלים את השפעתו צמצמה את ההתנהגות הזאת. המסקנה הייתה שלאוקסיטוצין יש תפקיד מרכזי בהכתבת התנהגות מונוגמית, וזה היה אחד הגורמים שהניע חוקרים לייחס להורמון חשיבות חברתית ורומנטית.
עד כה התפיסה המקובלת הייתה שלאוקסיטוצין יש תפקיד מרכזי בהכתבת ההתנהגות המונוגמית של הנברנים. זוג נברני ערבה | Emory University
מוח שונה, התנהגות דומה
זו בדיוק הקביעה שעליה מערערים ממצאיו של מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת קליפורניה. החוקרים השתמשו בעריכה גנטית כדי למנוע היווצרות קולטנים לאוקסיטוצין במוחם של נברנים בעודם בשלב הביצה המופרית. כך התקבלו נברנים בוגרים שמוחם לא הושפע בשום שלב של חייהם מהפעלת הקולטן של מוליך עצבי זה. החוקרים ציפו למצוא שנטייתם האופיינית של הנברנים למוֹנוֹגַמְיָה תיפגע בעקבות זאת, אך הופתעו לגלות שלא זה מה שקרה. הנברנים חסרי הקולטנים הפגינו התנהגות מונוגמית כמו הנברנים הרגילים, והנקבות גם התייחסו לגורים בצורה אמהית. ההבדל היחיד היה פיזיולוגי ביסודו: הנקבות האלה לא ייצרו כמעט חלב וההתנהגות שלהן בעת ההנקה הייתה לקויה.
האם ייתכן שכל המחקרים שזיהו קשר בין אוקסיטוצין להתנהגות מונוגמית טעו? הגיוני להניח שלא, אך עתה עלינו לעדכן את התמונה הכוללת של פעילות האוקסיטוצין. ייתכן שלפעולתו אכן יש חשיבות חברתית רבה, כפי שהראו מחקרים רבים בעבר, אך במהלך התפתחותו של הנברן פועל במוחו גם גורם נוסף, פרט לאוקסיטוצין, והוא זה שמאפשר את ההתנהגות המונוגמית הטיפוסית. כמו כן, ייתכן שהאוקסיטוצין עצמו עדיין פעל על המוח, אך עשה את זה במנגנונים אחרים שאינם מוכרים עדיין ואינם קשורים לקולטן המבוטל, או שבהיעדר הקולטן חלו שינויים במוח הנברנים שאפשרו אף הם את ההתנהגות המתועדת.
עם זאת, מה שברור הוא שלא פעם התהליכים הביולוגיים הרבה יותר מורכבים מכפי שנדמה במבט ראשון, ושחשוב להיזהר ולא לתת פרשנות פשטנית לתופעות שהטבע מזמן לנו. ידוע למשל שגם להורמון וזופרסין, הדומה לאוקסיטוצין, יש השפעה על ההתנהגות המונוגמית של נברנים. ייתכן כי בהיעדרם של הקולטנים לאוקסיטוצין הוא ממלא את מקומם ומאפשר את ההתנהגות הזאת. כך שדרושים מחקרים נוספים לפני שנבין לעומק את ההשפעה של אוקסיטוצין על המשיכה הרומנטית, ונתקרב לפענוח החידה הגדולה של האהבה.
