המדען שלא שב
מן ההר

בפברואר 1952 התפרסם בכתב העת היוקרתי Journal of Genetics מאמר מקיף על המגוון במבנה הכרומוזומים של חרקים מהמין ערצב הגינה (Gryllotalpa gryllotalpa). שמו של המחבר, טוביה קושניר, מסומן בכוכבית, ובתחתית העמוד הוסיף עורך כתב העת, הביולוג הידוע ג'ון הלדיין (JBS Haldane), את ההערה הבאה: "נערך לאחר מותו על ידי אשתו וחבריו [המחבר נהרג לאחרונה בלחימה בירושלים. האובדן לביולוגיה עקב מותו יהיה ברור לקוראי מאמר זה]". 

הלדיין לא היה היחיד שחשב כך על קושניר, שאף על פי שנפל בגיל 24 בלבד, כבר הספיק להותיר חותם עמוק על המחקר המדעי בארץ ישראל, בעיקר בתחום חקר הצמחים. הוא היה הראשון לזהות בארץ ישראל כמה וכמה מיני צמחים ואף גילה צמחים חדשים למדע. "עם מותו אבד למדע הביולוגי בארץ כוח צעיר ודינמי, אשר בו היו צפונות אפשרויות נרחבות של יצירה מדעית. בין השאר היה טוביה מחונן בחוש פְלוֹרִיסְטִי ובכשרון של מציאת 'מציאוֹת פְלוֹרִיסְטִיוֹת' – צמחים נדירים, או אף חדשים", כתבה הבוטנאית נעמי פינברון (Feinbrun), ממחברי המגדיר הראשון של צמחי ארץ ישראל, ולימים כלת פרס ישראל. 

אף על פי שנפל בגיל 24 בלבד, כבר הספיק להותיר חותם עמוק על המחקר המדעי בארץ ישראל. טוביה קושניר | צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה

"הכל מעניין ומושך" 

טוביה קושניר נולד ב-1923 וגדל במושב כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. מגיל צעיר החל להתעניין בצמחים. כשהיה בן תשע הקים גינת קקטוסים ליד הבית, ועשה ניסויים בהרכבות. כשהיה בן 14 התגרשו הוריו, והוא עבר ללמוד בפנימייה בקיבוץ יגור. הוא הרבה לטייל בהר הכרמל ולחקור את הטבע שלו, וכבר כנער התכתב עם מדענים, בעיקר חוקרי צמחים, ונהג לשלוח להם דיווחים על ממצאיו ואף דגימות שאסף. בין השאר הוא היה הראשון שגילה בכרמל את השושן הצחור (Lilium candidum), צמח שעד אז התגלה בארץ ישראל רק באזור פקיעין. 

באחד מסיוריו בכרמל פגש את מיכאל זהרי (Zohary), חוקר באוניברסיטה העברית וממחברי המגדיר המלא לצמחי ארץ ישראל (וגם הוא לימים חתן פרס ישראל). זהרי התרשם מאוד מידיעותיו הרבות של הנער, והם החלו להתכתב. בהמשך עבר קושניר לגור בביתו של זהרי בירושלים, ולהשלים את לימודיו בתיכון בבית הכרם. הוא המשיך במחקר עצמאי בהדרכת זהרי, וניצל כל רגע פנוי לסיורים בטבע. כפי שכתב זהרי "לימודיו בבית הספר היו לו תופעת לוואי. גם ב'עונה הבוערת' של הבחינות היה טוביה שקוע בשלו – חיפוש וחקירה. כל יום ותגליתו, בתי גידול חדשים לצמחים שבמגדיר, צורות חדשות, דבורים, פטריות. הכל מעניין הכל מושך". 

ניצל כל רגע פנוי לסיורים בטבע. קושניר ונחש, בשנת לימודיו הראשונה באוניברסיטה העברית | מקור: ארכיון עיריית פתח תקווה

באביב 1942 יצא קושניר עם כמה חברים לסיור בחרמון שהיה אז מחוץ לגבולות הארץ, בשליטת המנדט הצרפתי, אך נעצר בידי שוטרים בשובו. כעבור שנה וחצי ניסה שוב את מזלו והפעם הצליח לתור את החרמון ואת הרי הלבנון. בסיור הזה ליקט דוגמאות רבות של צמחים ובעלי חיים, ושב לירושלים עם לא פחות מ-400 צמחים שאסף. 

בסיום לימודיו בתיכון שב לכפר יחזקאל לשנת שירות של עבודה חקלאית ואימונים צבאיים. גם בשנה זו יצא בכל הזדמנות לסיורים בכל רחבי הארץ, לאיסוף צמחים, לתצפיות ולמחקר. 

בסיוריו היסודיים היה קושניר הראשון לגלות כ-15 מיני צמחים שעד אז לא זוהו בארץ ישראל, בהם כרכום נאה (Crocus pallasii), שום החורשים (Allium dumetorum), חלבלוב קעור (Euphorbia heterophylla), סיגל צנוע (Viola modesta), חוטמית מסורטטת (Alcea striata) וגרוויה שעירה (Grewia villosa). כמו כן הוא גילה כמה מיני צמחים בבית גידול חדש. קושניר גם גילה מחדש צמחים שעליהם דיווחו כמה מהחוקרים המוקדמים של ארץ ישראל, כמו הנרי בייקר טריסטרם (Tristram), שסייר בארץ ישראל כמעט מאה שנים קודם לכן, אך לא התגלו בארץ מאז. 

קושניר אף גילה שני מינים חדשים לגמרי למדע, והם נקראו לימים על שמו: סתוונית טוביה (Colchicum tuviae) שהוא גילה במדבר יהודה, ואירוס טוביה, שקיבל בשנות השבעים את השם המדעי אירוס עוזיהו (Iris regis-uzziae), אך שמו העברי שונה לאחר מכן לאירוס טוביה, כשהתברר שקושניר גילה אותו כבר ב-1943 בהר הנגב. 

שני צמחים חדשים למדע שגילה קושניר ונקראו לימים על שמו: סתוונית טוביה (מימין) ואירוס טוביה | ויקיפדיה, Gideon Pisanty, אורי פרגמן-ספיר

 על כנפי הגנטיקה

 ב-1945 החל קושניר לימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל ללימודיו בקורסים המשיך לעסוק במחקר, הפעם בחסות אקדמית. 

 אחד מתחומי המחקר העיקריים שלו היו הגיאופיטים – צמחי בצל ופקעת. הוא גידל וחקר את הצמחים בחלקת ניסויים של שלושה דונמים בהר הצופים בירושלים. אורי רוזנברג, שהביא את סיפור חייו של קושניר באתרו "נושנות" כותב כי האירוסים (או איריסים) היו הצמחים האהובים עליו ביותר והוא חקר רבות את התאמתם לקרקעות שונות ולתנאי אקלים, בחן את עמידותם למחלות ועשה הכלאות בין מגוון מיני האירוסים. 

 בשנת הלימודים השנייה פרסם הצעה ראשונה מסוגה בארץ ישראל כיצד לתרבת כחמישים מינים של צמחי בר, ולהפוך אותם לצמחי נוי. ההצעה כוללת פרטים על הדרכים לבצע הכלאות בין הצמחים ולהרבותם. 

 מחקריו של קושניר עסקו בתחומים נוספים רבים, בהם חקר מנגנון ההאבקה של עצי תאנה והצרעה האחראית לכך, איסוף וזיהוי של פרפרים רבים, סיווג של טחבים ועוד. במהלך לימודיו גילה משיכה עזה במיוחד לתחום הגנטיקה, שהיה אז בחיתוליו (מבנה הסליל הכפול של ה-DNA והמנגנון המולקולרי של התורשה התגלו רק עשור מאוחר יותר). חלק גדול מלימודי הגנטיקה והביוכימיה למד בכוחות עצמו, ובמקביל החל לעסוק במחקר בתחום. 

במחקר פורץ דרך שגם פורסם בכתב עת מדעי, הוא בחן את הכרומוזמים של האירוס השחום (Iris atrofusca) והראה כי על פי מבנה הכרומוזומים הוא אינו שייך לקבוצת Regelia כפי שסברו על פי המראה החיצוני שלו, אלא דווקא לקבוצת אירוסי ההיכל (Oncocyclus). במחקרים גנטיים נוספים חקר את המנגנון קובע את צבעי האירוסים. 

מחקריו של קושניר עסקו בתחומים נוספים רבים, בהם איסוף וזיהוי של פרפרים. פרפר נימפית טוביה הקרוי על שמו | צילום:  Quartl, ויקיפדיה

"כשפתחתי את ספרי הגנטיקה הראשונים צמחו לי כנפיים", כתב קושניר באחד ממכתביו. "לפני שנים אחדות הייתי מרבה לעסוק בהכרת צמחים ופרפרים, ובזה היה כל עולמי. אחר כך מצאתי כי יש דברים המעניינים יותר מהכרת הצמח בצורתו החיצונית בלבד, או בשמו, ואלו הם הכוחות שפעלו בדרך יצירתו של הצמח, כלומר בדרך התפתחותו. על ידי הצלבת שני מינים זה בזה אפשר ללמוד וללמוד על קירבתם של שני המינים, מוצאם והתהוותם, בדרך זו אפשר אפילו לצור צורות צמחים חדשות, וכך 'לשחק משחקו של הטבע' בכוחות-בראשית עצמם. כך מרגיש אתה את עצמך לא כמסתכל מהצד, אלא כשולט על כוחות הבריאה."

בתחום הגנטיקה לא הסתפק קושניר במחקרי צמחים, וחקר בין השאר את הגורמים הביוכימיים והגנטיים של שינוי צבע הפרווה של עכבר השדה. במחקר הוא גידל בשבי עכברי שדה, וראה כיצד כתם לבן על סנטרם מתפשט במהלך הדורות לאזורים נוספים בפרוותם. הוא סבר שהתופעה קשורה למאזן בין האנזים שמייצר את הפיגמנט מֶלָנִין לאנזים שמעכב את פעילותו, אך לא הספיק להוכיח את ההשערה. רק ב-1982 השלימו חוקרים אמריקאים את פענוח הפאזל, והראו כי קושניר צדק. 

תחום נוסף ששבה את ליבו היה הגנטיקה המורכבת של הערצבים. הוא אסף ערצבים מכל אזורי הארץ, ועשה ביניהם השוואות מדוקדקות מבחינת מבנה הגוף וכן מבנה הכרומוזומים. הוא היה הראשון שגילה בארץ ישראל תת מין של הערצב האפריקאי (Gryllotalpa africana), וכן תת-מין של ערצב הגינה האירופי (Gryllotalpa gryllotalpa), והצביע על תהליכים באבולוציה של הערצבים הנמשכים כל העת. מאמר ראשון שלו על הגנטיקה של הערצבים התפרסם ב-1948 בכתב העת Nature, והמשכו, שצוטט בתחילת הכתבה, ראה אור כעבור ארבע שנים. בשנת 1998 אישרו חוקרים ישראלים כי שני תת-המינים שגילה קושניר 50 שנה קודם לכן הם למעשה מינים נפרדים, ערצב ים המלח (Gryllotalpa marismortui) וערצב טלי (Gryllotalpa tali).  

הוא אסף ערצבים מכל אזורי הארץ, ועשה ביניהם השוואות מדוקדקות מבחינת מבנה הגוף ומבנה הכרומוזומים. ערצב הגינה האירופאי, Gryllotalpa gryllotalpa | צילום: H. Zell, ויקיפדיה

מחלקת ההר

בדרכו לאותו טיול בחרמון ב-1942 פגש קושניר במושב בית הלל את הנערה אביבה גינצבורג, שהייתה בת 15 בלבד. הקשר ביניהם התהדק, והיא הצטרפה אליו מפעם לפעם בסיוריו ברחבי הארץ. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון החקלאי עיינות, הצטרפה אליו בירושלים והחלה ללמוד הוראת עברית ותנ"ך בסמינר של מדריכי עליית הנוער. במקביל, סייעה לו מדי פעם בפעם בעבודתו המדעית. הם נישאו ב-1946 והתגוררו יחד בכפר עיסאוויה,  ליד הר הצופים. 

נפגשו בדרך לטיול בחרמון, נישאו בירושלים ב-1946. טוביה קושניר ואביבה גינצבורג | מקור: יד למורשת חיים הזז

לאחר החלטת האו"ם בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, גברו ההתקפות של ערבים נגד יישובים יהודים. אחיו למחצה של קושניר, אורי, כתב עליו כי אף שלא היה מעולם איש השש אלי קרב, הוא הכיר בגודל השעה, השאיר מאחור את מחקריו ועבודותיו, והתגייס לגדוד השישי של הפלמ"ח, לפלוגה שעליה פיקד חברו יצחק הלוי. "יודע אני כי המעשה שעושה אני כיום הוא היחידי, שעשוי לתת עתה לנער יהודי קורטוב של סיפוק", כתב טוביה במכתב לאביו. 

הפלוגה של קושניר ישבה במעלה החמישה, והשתתפה באבטחת השיירות שפרצו דרך לירושלים הנצורה. בתחילת 1948 תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון, והפיקוד של ההגנה החליט לשלוח לגוש תגבורת, מחלקה של אנשי פלמ"ח ואנשי חי"ש (חיל השדה). לאחר ניסיון שנכשל להגיע לגוש בלילה שבין 14 ל-15 בינואר, יצאה שוב המחלקה מהר-טוב כבר למחרת בלילה. אחרי ששלושה מאנשיה נאלצו לשוב בגלל פציעה של אחד מהם, נותרו במחלקה 35 לוחמים. בדרכם לגוש עציון הם התגלו, ועם בוקר כיתרו אותם כוחות גדולים שהוזעקו מכפרי האזור. אנשי המחלקה נלחמו עד שאזלה התחמושת שלהם, ובסופו של דבר נהרגו כולם. הקרב של מחלקת הל"ה היה לאחד ממיתוסי הגבורה של היישוב העברי והמדינה הצעירה, ואחד מסמלי מלחמת העצמאות. 

הקרב של מחלקת הל"ה היה לאחד ממיתוסי הגבורה של המדינה הצעירה.  המצבה על קברו של קושניר בחלקת הל"ה בהר הרצל |צילום: תמר הירדני, ויקיפדיה

אבדה לעולם המדע

נפילתו של טוביה קושניר הייתה אבדה עצומה לא רק למשפחתו, אלא לכל קהילת המדע בישראל. "את אשר יכול היה לעשות ולחולל בשיא התפתחותו למען קדמת המדע והאומה – אין לשער", כתבה עליו פרופ' אלישבע גולדשמיט, מחלוצות הגנטיקה בארץ. מיכאל זהרי כתב בהספד בכתב בעת "השדה": "הכרתיו בעודנו נער, עיניו חתרו לעמקים נעלמים, ליוו להקות צפרים, חתרו אחר קיניהן, חדרו והציצו לבין חגווי הסלעים, חיפשו סחלבים ואיריסים ולא עייפו. בעיניים אלה שכנה אותה סקרנות המצמיחה חוקרי טבע מושלמים". 

קושניר לא הספיק לראות את מאמרו הראשון על הערצבים, שהתפרסם בכתב העת היוקרתי nature כשלושה חודשים אחרי נפילתו. אלמנתו, אביבה, וכמה מעמיתיו השלימו לאחר מותו את מחקר הערצבים, והעבודה מלאה פורסמה לאחר כארבע שנים. במקביל ערכה אביבה לפרסום ספר ובו ריכוז מחקרים ומכתבים של קושניר, שראה אור ב-1949. במהלך העבודה על הספר בהוצאת "עם עובד", הכירה שם את הסופר חיים הזז ובהמשך נישאה לו. 

הרוח החיה מאחורי הנצחת פועלו של טוביה קושניר היה אביו, החלוץ והסופר שמעון קושניר. הוא פרסם כמה ספרים על טוביה ופועלו, בהם "בכור מכורה" (1955) ו"בדמדומי בוקר" (1951). לאחר מלחמת ששת הימים, איתר הבוטנאי מיכאל אבישי חלק מהאירוסים של קושניר, ששרדו בחלקה בהר הצופים, והעבירם לגן הבוטני בגבעת רם. את הסיפור הזה הנציח האב שמעון בספרו "האיריסים עודם פורחים" (1971). 

הרוח החיה מאחורי הנצחת פועלו של טוביה קושניר היה אביו, החלוץ והסופר שמעון קושניר. ספר כתביו של טוביה ושניין מהספרים של אביו | הוצאות הספרים

דמותו הייחודית של טוביה קושניר משתקפת גם במכתבים הרבים שבהם תיאר בלשון ציורית את עבודתו ואת אהבתו לטבע. במכתב האחרון ששלח לאביו ממעלה החמישה כתב "כה מוזר להעלות על הדעת, כי אי-שם נמשכים בכל זאת החיים הרגילים, ועוד חורשים וזורעים בשכבר הימים. נראה שרק בכוחה של האדמה ללפות את עובדיה בכבלים עבותים. משונה עתה, מאד משונה לחשוב על לימודים ומחקר, והתכניות, הן כה רבות היו התכניות!". בהמשך המכתב הוסיף: "לי אחת היא עתה, וכל אותן בעיות של כרומוסומים – והכלאת צמחים ועבודות גמורות למחצה ולרביע, הרי הן כה רחוקות… יש ומזדמנות לי שעות פנאי לכשמייללות הרוחות, אז כשלא ניתן לשבת על שטיחי הדשא הזוהרים, להביט בשלווה "מוזרה" בזבובים צבעוניים, היונקים מפרחי בת החן – פותח אני ספר נפלא בביוכימיה וקורא שניים שלושה דפים. והספר נפלא שבנפלאים, ניגש גישה דינמית לפירוט תהליכי החיים, ואתה נישא עמו בקצב הולם וחודר לפלאי סוד החיים. תנועה, חוש ונשימה נראים פתאום באור כללי שבכללי, כפרי יצירה כביר, שבא כתוצאת תקופה ארוכה, המשתרעת על כל מיליוני שנות קיום החיים, של ניסיונות וכישלונות, ניסיונות והישגים. כאן מתגלית האבולוציה במלוא זהרה, כפי שהיא מתבטאת בכל אחד מתהליכי החיים". 

טוביה קושניר היה יכול להיות אחד המדענים הגדולים בישראל, אך כמו רבים מאוד מחבריו, בהגיע יום פקודה הוא התגייס להגנת היישוב. היטיב לסכם את האובדן חברו מילדות של קושניר, פרופ' יגאל תלמי, שאמר בכינוס לזכרו: "במלחמת השחרור נפלו 600 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. רבים מהם היו בעלי כישרונות, שיכלו לתרום כה רבות לתרבות ולמדע בארצנו. יחד עם זאת לא הייתה נפילה בודדת – כנפילתו של טוביה קושניר – באבדה שנגרמה לעולם המדע".