הספרייה הגדולה
והשריפה שלא הייתה

מאות אלפי גלילי פפירוס נשמרו בספרייה הגדולה באלכסנדריה, שגימדה כל ספרייה אחרת בעולם העתיק. מלומדים מרחבי העולם ההלניסטי, וגם מחוצה לו, הגיעו למרכז המחקר הסמוך אליה, ה"מוזיאון" – שהוקדש למוזות, אלות האמנות והאינטלקט. במקום הזה חקרו ולימדו תחומים רבים, מרפואה עד אסטרונומיה, ממתמטיקה עד ספרות. הספרייה והמוזיאון הפכו את אלכסנדריה למרכז הלימוד והחקר הגדול והחשוב ביותר של זמנה.

עד שהיא לא הייתה עוד.

מה קרה לספרייה המופלאה, למרכז המחקר, לכתבי היד הרבים? איך מצבור ידע עצום כזה יכול להיעלם? בני האדם אהבו מאז ומתמיד סיפורים טובים: גיבור ונבל, אסון ותחייה מחודשת, אירועים מכוננים, חד-פעמיים, שקל להבין. זו כנראה הסיבה שבתודעה הקולקטיבית נחרת הסיפור על שריפת הספרייה הגדולה באלכסנדריה: אסון נורא, מוגבל בזמן, עם נבל ברור שאפשר להאשימו, גם אם זהות הנבל השתנתה במשך השנים.

כמו במקרים רבים אחרים, האמת מסרבת להסתדר לתוך סיפור טוב. שריפות פגעו מדי פעם בספרייה של אלכסנדריה, כצפוי מבניין שמאוחסנים בו גלילי פפירוס, אך לא הייתה שריפה אחת גדולה שהותירה אחריה חורבן מלא, ושום דמות היסטורית לא יצאה בכוונה תחילה להשמיד את כתבי היד. "כיום היסטוריונים מאמינים כי האויב שאחראי לנפילתה של הספרייה היה נורא הרבה יותר מכל אלה, זה שכנגדו לא יכולים לעמוד חומות מבוצרות וחיילים מאומנים – הזמן", כתבה נועה מנהיים בספרה "הרשת התרבותית" (פרק 2). זהו הסיפור האמיתי, ככל הידוע לנו, של הספרייה באלכסנדריה, אחד המיזמים השאפתניים ביותר בעולם העתיק: איך נבנתה, וכיצד דעכה לאיטה לאורך שנים רבות של הזנחה, עד שנעלמה.

משכן של ידע עם מאות אלפי מגילות פפירוס. הספרייה של אלכסנדריה כפי שדמיינו יוצרי המשחק Assassin's Creed | מקור: egypttoursportal.com

אלכסנדריה נקראת על שם מייסדה, אלכסנדר הגדול, המכונה גם אלכסנדר מוקדון, ונועדה מהרגע הראשון להיות עיר קוסמופוליטית שתציג לעולם את נפלאות התרבות ההלניסטית. העיר שוכנת בדלתא של נהר הנילוס, על שפת הים התיכון, ומייצגת חיבור בין מצרים ליוון. תלמי הראשון, שהיה גנרל בצבאו של אלכסנדר והפך אחרי מותו של אלכסנדר לשליט מצרים ההלניסטית, קבע את משכנו באלכסנדריה, שנותרה הבירה של בית תלמי במשך כמעט 300 שנה, עד מותה של קליאופטרה, האחרונה בשושלת. בימיו של תלמי השני נבנה בעיר המגדלור המפורסם, שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק.

לא ברור מתי בדיוק הוקמו הספרייה והמוזיאון. ככל הנראה הרעיון נולד בימיו של תלמי הראשון, ששלט משנת 305 לפני הספירה עד 282 לפני הספירה, אך התממש רק בימי יורשו תלמי השני, ששלט עד שנת 246 לפני הספירה. ברור, עם זאת, שראשוני המלכים לבית תלמי היו מחויבים מאוד לפרויקט, והשקיעו הון רב בקידומו, ובמיוחד בפיתוח הספרייה ואיסוף כתבי יד עבורה. הם קנו ספרים רבים בשוקי יוון, אך כנראה לא הסתפקו בכך. הרופא היווני המפורסם גַלֵנוֹס (Galen, Γαληνός) טען שבימיו של תלמי השני ערכו פקידי המלך חיפוש בכל ספינה שעגנה בנמל אלכסנדריה, והחרימו כל ספר שנמצא על הסיפון. הספרים הובאו לספרייה, שם הועתקו בקפדנות – והעותקים, לא המקור, הם שהוחזרו לספינות. הספרים המקוריים מצאו את מקומם על מדפי הספרייה.

סיפור נוסף של גלנוס נוגע לגרסאות נדירות של הטרגדיות של סופוקלס, אייסכילוס ואוריפידס, גדולי מחזאי הטרגדיות של יוון העתיקה. כתבי היד הללו נשמרו באתונה, אך האתונאים הסכימו להשאיל אותם לספרייה של אלכסנדריה תמורת סכום גדול במיוחד שהספרנים מסרו להם כפיקדון. כצפוי, האתונאים קיבלו בחזרה עותקים בלבד. גלנוס, כדאי לציין, חי במאה השנייה לספירה, מאות שנים אחרי הקמת הספרייה, כך שאת הדיווחים שלו על תקופת תלמי השני יש לקחת בערבון מוגבל. עם זאת, שלל מקורות מעלים בבירור שנעשה מאמץ גדול, בהוראה מגבוה, לרכוש כמה שיותר ספרים. מקורות שונים מתארים את מטרתם של מלכי בית תלמי כ"איסוף כל הספרים שבעולם".

הספרייה לא הסתפקה בכך: היא הנהיגה מפעל תרגום כביר, שבו מלומדים מרחבי האימפריה ההלניסטית תרגמו ספרים משלל שפות ליוונית. כך יכלו החוקרים במוזיאון, אולי לראשונה, לקרוא את מחקריהם ואת כתביהם של מלומדים מהודו ועד צפון אפריקה.

בין התרגומים נמצא גם תרגום השבעים של חמשת חומשי התורה. לפי איגרת אריסטיאס, תלמי השני עצמו הזמין לאלכסנדריה 72 זקנים יהודים על מנת שיתרגמו את התורה עבור הספרייה. חוקרים מודרניים מסכימים שהאיגרת נכתבה אחרי זמנו של תלמי השני, והיא עמוסה בפרטים שנראה כי מטרתם הייתה להאדיר את המלך ולהדגיש עד כמה העריך את התורה ואת עבודתם של המתרגמים. נכתב בה למשל שהמלך שיכן אותם בחדרים מפוארים, נתן להם את כל מבוקשם וגם הזמין אותם לארמון כל בוקר. כל זה מפחית כמובן מאמינות האיגרת, אך לפרטים העיקריים של סיפור התרגום יש אימותים גם במקורות אחרים.

תלמי השני מדבר עם אחדים ממתרגמי התנ"ך | ציור של ז'אן בטיסט דה-שמפיין, 1672, ארמון ורסאי, נחלת הכלל

מובילי התרבות ההלניסטית

יש בידינו מידע מועט בלבד לגבי הספרייה עצמה – היכן שכנה, אם הייתה חלק מהמוזיאון או מוסד חיצוני, וכמה כתבי יד היו בה בשיא פריחתה. נראה שהעדר המידע נובע בחלקו, באופן אירוני, דווקא מהפרסום הרב שהספרייה נהנתה ממנו בתקופתה: "איזו סיבה יש לי לדבר על מספר הספרים, על ייסוד הספריות, על האוסף במוזיאון, בהתחשב בכך שהפרטים האלו נמצאים בזיכרון של כל אחד מאיתנו", אמר הרטוריקן היווני אתנאיוס, בן המאה השנייה לספירה.

מהמעט שידוע לנו נראה שהיו בספרייה מאות אלפי ספרים. ייתכן שמדובר במאות אלפי גלילי פפירוס, וספרים רבים הכילו יותר מגליל אחד. אין ספק שהיא הייתה גדולה מספיק כדי שהמלומדים שעבדו בה יתקשו למצוא את הספרים שביקשו לקרוא. המלומד והמשורר קאלימכוס (Callimachus), שעבד בספרייה, המציא לשם כך את הפינקס (Pinakes) – מילה יוונית שפירושה לוחות או טבלאות. היה זה, כנראה, הקטלוג הראשון, שפירט את שמות הספרים, שמות מחבריהם, במה הם עוסקים, לאיזה תחום ידע הם שייכים, מספר השורות בהם ועוד. עד לספרייה של אלכסנדריה, אף ספרייה לא החזיקה מספיק ספרים שיצדיקו המצאה שכזו.

מלכים בעולם הקדום נהגו לעתים קרובות לשמש פטרונים למלומדים, אך המלכים של בית תלמי בחרו בדרך אחרת: הם מימנו את המוסדות שאיפשרו למידה ומחקר, ועשו זאת במשך כמה וכמה דורות. לא כולם חשבו שזו השקעה טובה: המשורר הסאטירי טימון מפְלִיוּס (Timon of Phlius) כתב במאה השנייה לפני הספירה, "באוכלוסייה של מצרים יש חבורה של קשקשנים חובבי ספרים, שמתווכחים ללא הפסק בלול התרנגולות של המוזות".

מה הוביל את תלמי הראשון, ואת יורשיו בעקבותיו, להשקיע הון רב כל כך במוסדות מחקר? ההיסטוריון אנדרו ארסקין (Erskine) מאוניברסיטת אדינבורו בבריטניה טען שהם עשו זאת בראש ובראשונה כדי לבסס את הקשר בין תושבי אלכסנדריה שהגיעו במקור מיוון, לבין התרבות היוונית והעולם ההלניסטי מחוץ למצרים.

הספרייה הייתה מבוססת על הספרייה בבית הספר של אריסטו – שהיה בין השאר המורה של אלכסנדר מוקדון – והכילה יצירות יווניות מכוננות כמו אלו של הומרוס. הרכישה (שלא לומר, הגניבה) של הטרגדיות המפורסמות מאתונה הייתה גם היא חלק מאותה שאיפה לשמר את תרבות יוון גם במצרים הרחוקה. בספרייה היו אמנם גם ספרים רבים מתרבויות אחרות, אך כולם תורגמו ליוונית.

בנוסף, כתב ארסקין, המלכים לבית תלמי ניסו למצב את עצמם כמנהיגי העולם ההלניסטי, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה תרבותית. אחת הדרכים לעשות את זה הייתה הבנייה והמימון של הספרייה והמוזיאון, ששאבו אליהם מלומדים ממושבות יווניות אחרות, והפכו את אלכסנדריה למרכז הידע והתרבות הגדול ביותר של תקופתם.

השקעה עצומה במחקר ובתרבות. הספרייה באלכסנדריה בימי תהילתה. תחריט עץ מהמאה ה-19 | מקור: BILDAGENTUR-ONLINE / TH FOTO / SCIENCE PHOTO LIBRARY

הנבל הראשון: יוליוס קיסר

אלכסנדריה שימשה בתפקיד מרכז החקר והידע במשך דורות רבים – אך בסופו של דבר המוזיאון והספרייה גם יחד שקעו בתהום הנשייה. איך זה קרה? נתחיל מהמיתוסים.

האדם ששמו מקושר יותר מכל עם החרבת הספרייה של אלכסנדריה הוא יוליוס קיסר. המחזה של ברנרד שו, ששורות ממנו מצוטטות בתחילת הכתבה, הוא תוצר של התפיסה הזאת ואולי גם אחד הגורמים לכך שהיא נפוצה כל כך עד היום.

יוליוס קיסר אכן חולל שריפה באלכסנדריה – זו עובדה היסטורית מתועדת היטב, בין השאר על ידי קיסר עצמו. הוא נחלץ לעזרתה של קליאופטרה במלחמה נגד אחיה, שהיה גם בעלה, תלמי השלושה עשר, ובשנת 48 לפני הספירה הוא וכוחותיו מצאו את עצמם נצורים בעיר. כדי לפרוץ את המצור הורה קיסר לחייליו לשרוף את ספינות האויב שעגנו בנמל. האש התפשטה גם למבנים בנמל עצמו, ולפי חלק מהדיווחים הגיעה גם לתוככי העיר. האם היא פגעה בספרייה? את זה קשה יותר לקבוע.

המקור הקרוב ביותר לזמן השריפה שמזכיר את הספרייה, או לפחות ספרים, הוא הפילוסוף הרומאי סנקה (Seneca), שמת בשנת 65 לספירה, והסתמך על מסמך קדום יותר שלא שרד. הוא כתב שהאש פגעה במחסנים ו-40 אלף "מהספרים של אלכסנדריה" נשרפו. מכאן והלאה, ככל שמתרחקים מהאירוע הטענות הופכות דרמטיות יותר. בסוף המאה הראשונה לספירה אנחנו כבר מוצאים מקורות שמספרים כי השריפה שהצית קיסר "הרסה את הספרייה הגדולה", ובמאה השנייה מספר גלילי הפפירוס שנטען כי נשרפו הגיע ל-700 אלף.

יש שתי בעיות עיקריות עם הטענות הללו. הראשונה היא שמקורות מזמן השריפה עצמה, שתיעדו אותה ואת הקרבות של קיסר במצרים באופן כללי, לא אומרים דבר על נזק שנגרם לספרייה, שהייתה אז ידועה מאוד. השנייה היא שאלכסנדריה נותרה מרכז אינטלקטואלי במשך עשרות שנים לפחות אחרי השריפה הזאת, כך שקשה להניח שהיא באמת גרמה נזק חמור כל כך לספרייה או למוזיאון.

המלומד היווני סטרבון (Strabo, Στράβων) ביקר במוזיאון כ-22 שנה אחרי השריפה ותיאר את הלומדים בו בלי להזכיר שום אסון נורא שהתרחש שם. עם זאת הוא לא הזכיר במפורש את הספרייה – ויש הטוענים לפיכך שהספרייה כבר לא הייתה קיימת אז. רוב ההיסטוריונים חולקים על ההנחה הזאת וסבורים שהספרייה פשוט הייתה חלק מהמוזיאון. ההשערה המקובלת כיום היא שהשריפה שהציתו חייליו של קיסר פגעה במבנים בעיר, וייתכן שביניהם היו גם מחסנים שבהם נשמרו כתבי יד – אך הספרייה עצמה שרדה.

לשריפה שלו כנראה אין קשר לספרייה. יוליוס קיסר נכנס עם חייליו לאלכסנדריה. איור בספר צרפתי מהמאה ה-15 | מקור: BRITISH LIBRARY / SCIENCE PHOTO LIBRARY

הנבל השני: הנוצרים המוקדמים

אם יוליוס קיסר לא שרף את הספרייה, האם יכול להיות שדמות היסטורית אחרת אשמה בכך? מאות שנים אחרי זמנו של קיסר התרחשה בעיר שריפה אחרת, שקושרה גם היא לספרייה המפורסמת. במאה הרביעית לספירה, בעקבות התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס, הפכה הנצרות לדת הרשמית של הקיסרות הרומית. הקיסר תיאודוסיוס הראשון, שעלה לשלטון ב-379, הוציא שורה של צווים שמטרתם הייתה לדכא ככל האפשר את הדתות הפגאניות ברחבי הממלכה. הוא חיזק את האיסור, שהטיל קונסטנטינוס לפניו, על טקסים מסוימים של פולחן האלים הרומיים, אסר על הקרבת קורבנות, סגר מקדשים והחרים את רכושם, ביטל את החגים האליליים ועוד.

המאמינים הפגאניים התנגדו כמובן לצעדים הללו, ובשנת 391 פרצו עימותים בין-דתיים באלכסנדריה. לא ברור מה בדיוק קרה בעימותים אלו – התיעוד של מלומדים נוצרים שונה באופן מהותי מזה של מלומדים פגאניים – אך ברור שהמקדש של סרפיס (Sarapis, אל מצרי-יווני), נהרס ונשרף עד היסוד, ועל חורבותיו הוקמה כנסייה. באותה מקדש הייתה ספרייה, שכנראה הושמדה גם היא. אך זו אינה הספרייה המפורסמת של אלכסנדרייה: למרבה הצער היא כבר לא הייתה קיימת בשלב הזה.

נראה שהספרייה כבר לא הייתה קיימת בימיו. מטבע רומי מסוף המאה הרביעית ועליו דיוקנו של הקיסר תיאודוסיוס הראשון | מקור: cngcoins.com, Wikipedia

הנבל השלישי: עֻמַר בִּן אלְחַ'טַּאב

השם הבולט האחרון שנקשר בהריסת הספרייה של אלכסנדריה הוא הח'ליפה עֻמַר בִּן אלְחַ'טַּאב (عمر بن الخطّاب), שנחשב למייסד האימפריה המוסלמית. במאה השביעית כבש אלח'טאב, בין השאר את סוריה, עירק, ארץ ישראל וגם את מצרים. כל זה התרחש כמעט 300 שנה לאחר שריפת המקדש של סרפיס, ולכן גם מאות שנים לאחר שהספרייה של אלכסנדריה כבר לא הייתה קיימת. אך עובדה זו לא מנעה את הפצת הסיפורים.

גרגוריוס בר הבראוס, (Bar Hebraeus, "בן העברי"), שהיה בישוף בכנסייה הסורית-אורתודוקסית וכתב רבות על ארצות האסלאם, תיאר את כיבוש אלכסנדריה בידי עומר באופן דרמטי במיוחד. לדבריו, חיילי הצבא הכובש שאלו את הח'ליפה מה לעשות בספרים הרבים שנמצאו בספרייה הנהדרת, ועומר השיב שיש רק שתי אפשרויות: או שהדברים הכתובים בהם סותרים את הקוראן, ואז אלו דברי כפירה שדינם להישרף, או שהם הולמים את הכתוב בקוראן, ואז אין כל צורך בהם, שכן הכול כבר נכתב בספר הקדוש. בר הבראוס סיפר כי בעקבות זאת השתמשו בכתבי היד כחומר גלם לחימום התנורים באלפי המרחצאות של העיר, ושימשו להן דלק במשך חצי שנה.

אין כל ספק שזוהי המצאה מוחלטת. בר הבראוס חי כ-300 שנה אחרי כיבוש העיר, ונראה כי העלה על הכתב שמועות ומיתוסים שנפוצו בקרב הנוצרים, אולי במטרה להשחיר את פני יריביהם. ייתכן שהמוסלמים שכבשו את אלכסנדריה הרסו ספרייה נוצרית כלשהי, אך כאמור, הספרייה הגדולה של אלכסנדריה נעלמה מאות שנים לפני כן.

הח'ליפה עֻמַר כובש את ירושלים בשנת 638. ציור מ-1905, צייר לא ידוע | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

שינוי סדרי העדיפויות

מה בכל זאת קרה לספרייה? רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים שהיא שקעה ודעכה לאיטה במשך עשרות שנים, ואולי מאות, בעקבות שינוי בסדרי העדיפויות של שליטי העיר. הדעיכה החלה עוד לפני זמנו של קיסר. בשנת 145 לפני הספירה בחר מי שהיה אז הספרן הראשי ואחד החוקרים החשובים במוזיאון, אריסטרכוס (Aristarchus, Ἀρίσταρχος), להתערב במלחמת ירושה שהתרחשה במשפחת תלמי. כשהצד שבו הוא תמך הפסיד, המנצח, תלמי השמיני, רדף את אריסטרכוס ואילץ אותו להימלט ממצרים. לאחר מכן גם הורה לגרש מהעיר את כל המלומדים הזרים.

הגירת המלומדים הזאת שינתה את מערך הכוחות בעולם ההלניסטי: הספרייה והמוזיאון חדלו להיות המוקד המרכזי של הלימוד והמחקר כפי שהיו בעבר. המלכים הבאים לבית תלמי היו טרודים במלחמות מבחוץ ובאי שקט גובר מצד נתיניהם מבפנים, והספרייה כבר לא הייתה בראש מעייניהם – או בראש סדר העדיפויות התקציבי שלהם.

ואז הגיעו הרומאים. בתקופה ההלניסטית, השליטים העליונים של מצרים היו המלכים לבית תלמי, ואלכסנדריה הייתה ביתם ובירתם, גולת הכותרת של ממלכתם ומושא גאוותם. הכיבוש הרומי מסר את השלטון במצרים לשליטים מעברו השני של הים התיכון, שהיה להם עניין מועט בלבד בעיר ההלניסטית ובמורשתה. חשיבותה של אלכסנדריה כולה דעכה, ואיתה גם חשיבות הספרייה שלה.

לקיסרי רומא היו גם סדרי עדיפויות שונים בקשר למחקר ולהשכלה. בעוד בתקופה היוונית המלומדים במוזיאון נבחרו על פי כישוריהם במחקר ובלימוד, בתקופה הרומית אפשר היה לקבל מעמד של חבר גם על סמך הצטיינות בצבא או אפילו בספורט. במאה הראשונה לספירה מונה לספרן הראשי קצין צבאי, שככל הידוע לנו לא עסק במחקר – שינוי כיוון ברור לעומת הספרנים הראשיים של העבר, שהיו חוקרים בולטים בתקופתם.

כתב יד על פפירוס של הרודָס שנכתב כנראה באלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

כך חולפת תהילת עולם

בעוד הספרייה הגדולה דועכת לאיטה, ספריות נוספות נפתחו בערים אחרות סביב הים התיכון, ואפילו באלכסנדריה עצמה – ביניהן אותה ספרייה במקדש סרפיס שנהרסה בידי הנוצרים במאה הרביעית. ייתכן שרבים מכתבי היד של הספרייה הגדולה נלקחו ממנה כדי למלא את מדפיהן של הספריות החדשות. הדעיכה נמשכה זמן רב. לבסוף, מאמצע המאה השלישית לספירה, המוזיאון והספרייה פשוט אינם מוזכרים עוד בכתובים.

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, עם המוזיאון שלצידה, הייתה מרכז הלמידה והחקר הגדול של תקופתה. היא הכילה אוסף מרשים של ידע בהיקף שאף ספרייה אחרת לא התקרבה אליו לפניה, וגם לא מאות שנים אחריה. מלומדים רבים מספור התקבצו ובאו אליה מרחבי העולם והוסיפו את כתביהם למדפיה.

כתבי היד הללו אבדו, ומהמבנה לא נותר זכר – אך במובן מסוים מורשתה של הספרייה הגדולה לא נעלמה כליל. מלומדים שעזבו אותה הקימו ספריות ומרכזי מחקר בערים אחרות, ותלמידיהם המשיכו ללמוד וללמד, ונשאו קדימה את לפיד ההשכלה זמן רב לאחר שהספרייה עצמה סיימה את תפקידה ההיסטורי. כך חולפת תהילת עולם – לא ברעש של אש משתוללת וקירות נופלים, אלא בלחישה של אבק בחדרים נטושים, באוושת נייר פפירוס מתפורר, ובדממה של קופה ריקה.