מודל שפיתחו חוקרים מקנדה על בסיס נתוני התחלואה במגפת הקורונה, מראה שכאשר מנסים להאט את התפשטות המגפה עדיף לבצע סדרת סגרים מקומיים על פני סגר כללי
מגיפת COVID-19 שפרצה בסין והתפשטה בעולם כולו כבר הדביקה עשרות מיליוני בני אדם וגרמה למותם של יותר מ-900 אלף, נכון למועד כתיבת שורות אלה. הדרך היחידה להאט את התפשטות המגיפה, בהיעדר חיסון או תרופה יעילה, היא לצמצם מפגשים בין בני אדם, ובייחוד התקהלויות, כאשר השיטה החריפה ביותר לעשות זאת היא סגר. אולם לסגר יש גם השפעה שלילית קשה על הכלכלה, כמו גם על בריאות הנפש. חוקרים קנדים פיתחו מודל של התמודדות מגפה באמצעות סגר, אשר מראה שבתנאים של תחלואה נמוכה – לאחר שיטוח העקומה – עדיף מבחינה כלכלית ובריאותית לבצע סגר מקומי על אזורים מוגדרים, מאשר סגר כללי על כל המדינה. אולם לא בטוח שהמודל מתאים לישראל.
סין היתה המדינה הראשונה שהטילה סגר, אשר עזר להאט את התפשטות המגפה. לעומת זאת מדינות שאיחרו בהטלת סגר, כמו איטליה ובריטניה, שילמו מחיר כבד בנפש. בישראל הוטל סגר כללי בשלב מוקדם של המגפה, מה שהוביל להאטה משמעותית בהתפשטותה. אולם בהעדר אסטרטגיית יציאה מתונה ועקבית, ואי עמידה במדדים שנקבעו מראש שנועדו להחזיר מגבלות על האזרחים, המגיפה שבה והרימה את ראשה. פרוייקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, שממשלת ישראל מינתה ב-23 ביולי הכין תוכנית להאטת התפשטות המגפה בשם "הרמזור", שעיקריה חלוקת ערים וישובים לארבעה צבעים – ירוק, צהוב, כתום ואדום – לפי חומרת המגיפה בכל מקום. חומרת ההגבלות על התושבים תהיה שונה בכל מקום לפי ה"צבע" – ככל שיישוב הוא יותר "אדום", כך ההגבלות עליו תהיינה קשות יותר, עד כדי סגר מקומי מלא. יישום נכון של התוכנית אמור למנוע את הפעלתו של סגר על כל מדינת ישראל. אולם האם שיטת הסגר המקומי אכן עדיפה על פני סגר מלא?
כריס בוך (Bauch) – מתמטיקאי מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה ומדהור אנאנד (Anand) ותלמידו ואדים קרטייב (Karatayev) מאוניברסיטת גלף בקנדה בנו מודל שנועד לבדוק איזו אסטרטגיה עדיפה. את המחקר הם פרסמו בכתב העת PNAS, של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. החוקרים אספו נתונים דמוגרפיים ואפידמיולוגיים, נתוני נסיעות ונתוני בדיקות לנגיף ממחוז אונטריו בקנדה, המונה כ-14 מיליון תושבים. המחוז מחולק למספר אזורים, כולל מטרופולין טורונטו – האזור המאוכלס ביותר בקנדה. החוקרים סיכמו את נתוני התחלואה בארבע ערים גדולות ובמספר אזורים צפופים פחות וראו שבערים הצפופות נתוני התחלואה היו גבוהים פי 2.5 מאשר באזורים הצפופים פחות. מכאן נראה שהתפשטות התחלואה גבוהה יותר בערים בהן יש יותר צפיפות ויותר תנועה אל ומתוך העיר. החוקרים שאלו את השאלות הבאות: האם כדאי להסיר את הסגר מכל המחוז בבת אחת, או באזורים שונים לסירוגין? האם תיאום בין מערכי הבדיקות והקריטריונים לפתיחת בתי ספר ומקומות עבודה משפר את התוצאה הן מבחינת התחלואה והן מבחינת אובדן ימי עבודה?
חומרת ההגבלות תלויה בחומרת המצב. גן עירוני סגור בטורונטו בשיא המגפה | צילום: Gregory Desrosiers, Shutterstock
כל סגר במקומו
החוקרים הריצו הדמיות (סימולציות) של המודל כדי לעקוב אחר התפתחות התחלואה עם פתיחות וסגירות שונות של אזורים שונים או של כלל המחוז לאורך שנה – עם פרמטרים שונים של תחלואה ו"קווים אדומים" להטלת סגר.
הם מצאו שבערים הצפופות, התחלואה משתנה ברמתה אך לא נעלמת כלל לאורך השנה. לעומת זאת באזורים הדלילים באוכלוסייה, התחלואה מופיעה ונעלמת, באופן התלוי במעבר בני אדם בין אזורים וברמת שמירת המרחק שבה התושבים נוקטים. מבחינה איכותית, התוצאות של רמות התחלואה דומות בשני המקרים (סגר כללי מול סגרים מקומיים). כאשר מטילים רק סגר כללי בכל פעם שהתחלואה עולה מעל לסף, מתקבלת תמונה שבה כל המחוזות נמצאים בסגר במשך חלק ניכר מהשנה. לעומת זאת, כאשר ישנו סף סגר לכל מחוז בנפרד (בדומה לתוכנית הרמזור), רק אזורים מעטים נמצאים בסגר במהלך השנה, ולמעט הערים הגדולות, משך הסגר נמוך מאשר במקרה הקודם של סגר כללי. המודל מציע נקודת סף, אשר אם פועלים לפיה להטלת סגר מקומי, אובדן ימי עבודה נמוך ב-22 אחוז לעומת המודל של סגר כללי.
לבסוף, המודל מראה שאם אין תיאום בין האזורים – לדוגמה אם אזור מסוים מסיר את הסגר מוקדם מדי – הוא מייצא חולים למחוזות שכנים שיצטרכו גם כן להטיל סגר, וכך יש גם עליה בתחלואה וגם באובדן ימי עבודה.
הצלחת המודל תלויה בין השאר בתיאום בין האזורים. אזהרת בידוד בנמל תעופה במערב קנדה | צילום: Adam Melnyk, Shutterstock
כאן לא קנדה
המודל של החוקרים הקנדים תומך, אם כן, בתוכנית הרמזור שהציע פרויקטור הקורונה. אולם יש כמה הבדלים בין המודל – המבוסס על קנדה – לבין המצב בישראל כיום, שעלולים להכשיל את הרמזור.
ראשית, המודל אינו מותאם למצב תחלואה מפושט וגבוה, אלא מניח מצב של תחילת התפשטות מגפה, או מצב של שיטוח העקומה לאחר סגר כללי.
שנית, צפיפות האוכלוסייה בישראל גבוהה פי 30 ממחוז אונטריו, וצפיפות האוכלוסייה בגוש דן גבוהה פי שלושה מזו של מטרופולין טורונטו. סביר להניח גם שבשל המרחקים בין הערים באונטריו לעומת המרחקים בין ערים בישראל, יש ניידות רבה יותר של אזרחים בין הערים בישראל לעומת אונטריו. אם בצפיפות האוכלוסייה של טורונטו יש חזרה של התחלואה לאחר סגרים מקומיים, מה עלול לקרות בישראל?
הנקודה השלישית היא שיעילות הסגרים המקומיים תלויה גם במילוי ההנחיות על ידי האזרחים – תופעה שהולכת ופוחתת בישראל, והפרת ההנחיות אף מקבלת עידוד מראשי ערים ומאנשי ציבור אחרים.
נקודה רביעית: המודל תלוי בכך שקיים מערך יעיל של בדיקות, איתור חולים ובידודם.
על כן, את תוכנית הרמזור היה צריך ליישם בחודשים מאי יוני – שבהם היתה תחלואה נמוכה ורמת אמון גבוהה יותר בממשלה, או לחכות עם התוכנית עד לאחר סגר כללי שיפחית את התחלואה חזרה לרמות נשלטות, לאחר בניית מערך בדיקות ואיתור חולים יעיל, ואולי גם שיפור באמון הציבור בהנחיות הממשלה.
