שובם של השועלים הזעירים

בשנות ה-90 שועלי האיים של קליפורניה, Urocyon littoralis, כמעט ונעלמו: מתוך אלפים נשארו רק כמה עשרות. מאמצי שימור חסרי תקדים הובילו להתאוששות המהירה ביותר של יונק שתועדה אי פעם בארצות הברית, וב-2016 הם הוצאו מרשימת בעלי החיים בסכנת הכחדה. מאות ואפילו אלפי שועלים חזרו להסתובב באיים סן מיגל, סנטה רוזה וסנטה קרוז.

היצורים הקטנים הגיעו לאיי התעלה בדרום מערב ארצות הברית לפני כ-9,000 שנה. מוצאם הוא מקבוצה של שועלים אפורים, שאולי הובאו לאיים בסירותיהם של התושבים המקוריים של צפון אמריקה, אך ברגע שהגיעו לשם הם החלו להשתנות ובעיקר – לִקְטון. כיום הם קטנים יותר מחתולי בית, ונראים כאילו המאיירים של אולפני דיסני המציאו אותם במיוחד כדי למכור כמה שיותר בובות פרווה.

שועלי האיים גם תופסים פחות או יותר את הנישה האקולוגית של חתולי-בר, וניזונים ממכרסמים, חרקים גדולים ומדי פעם סרטן או שניים. סיפור הכמעט-הכחדה שלהם הוא דוגמה להשפעות ארוכות הטווח, והבלתי צפויות לחלוטין, שעלולות להיות לבני אדם על הטבע: הגורם העיקרי למצוקתם היה DDT, למרות שקוטל החרקים לא השפיע עליהם ישירות, וגם לא על הטרף שלהם או אפילו על המזון שהטרף שלהם אוכל.

דגים וציפורים

השימוש ב-DDT להדברת חרקים החל ב-1939, ועד מהרה הגיע כמעט לכל בית ולכל שדה בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה הוקם בלוס אנג'לס מפעל Montrose Chemical Corporation of California, שהיה ליצרן הגדול ביותר של קוטל החרקים בארצות הברית. במשך שנות ה-50 וה-70 הזרים המפעל לביוב של לוס אנג'לס כ-1,700 טון של החומר הרעיל. הביוב של לוס אנג'לס, כמובן, זורם לים. ה-DDT הצטבר בגופם של הדגים שחיו באזור, וכך הגיע גם אל העיטמים לבני הראש (Haliaeetus leucocephalus), עופות דורסים הניזונים בעיקר מדגים.

ל-DDT יש השפעה קטלנית על ביצי הציפורים: חשיפה אליו גורמת לנקבות להטיל ביצים בעלות קליפה דקה ושבירה מאוד, ולכן רוב הגוזלים אינם שורדים. החשיפה לחומר הזה הייתה המכה האחרונה שניתכה על אוכלוסייה מצומצמת ממילא, לאחר עשרות שנים של ציד. בשנות ה-90 החלו הרשויות בניקוי האזור, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי: העיטם, אותו סמל אמריקאי גאה, נעלם כמעט לחלוטין מאיי התעלה והאזורים הסמוכים להם.

איך כל זה קשור לשועלים? העיטמים לבני הראש אוכלים דגים ומדי פעם ציפורי ים, ולכן הם והשועלים חלקו את אותו אזור מחיה בלי ממש לשים לב אחד לשני. אבל כשהציפורים הגדולות נעלמו מהנוף הגיעו מהמזרח אחרות לתפוס את מקומן, ולקנן באותם צוקים שהן קיננו בהם. היו אלו העיטים הזהובים (Aquila chrysaetos), שבניגוד לקודמיהם אינם דייגים אלא ניזונים מיונקים כמו ארנבות או סנאים – וגם שועלים קטנים.

הסמל האמריקאי הגאה נעלם כמעט לחלוטין מאיי התעלה. עיטמים לבני ראש | Science Photo Library

ציידים ומסוקים

נוכחותם של העיטים הזהובים הייתה רק בעיה אחת. בעל חיים פולש אחר, שהגיע עוד הרבה קודם, הפך גם הוא את חייהם של השועלים לקשים יותר. החזירים הגיעו לאיים עם איכרים באמצע המאה ה-19, ובמשך הזמן חלק מהם ברחו, התפראו, ועברו לחיות בטבע. כמו בכל מקום שאליו הגיעו, גם באיים חזירי הפרא גורמים להרס רב, ופוגעים בשטח המחייה של השועלים ושל הטרף שלהם. בנוסף, העיטים הזהובים טורפים את גורי החזירים, ושפע המזון משך יותר עיטים אל האיים, וגרם בסופו של דבר לאיום גדול יותר על השועלים. וכאילו לא היה די בכך – מחלה נגיפית התפשטה באוכלוסיות המצטמקות של השועלים והרגה בהם גם היא.

ב-2004, כאשר השועלים קיבלו מעמד של מין מוגן והחלו מאמצים להצילם, המצב נראה כמעט אבוד. באי סנטה רוזה נספרו 15 שועלים בלבד, באי הגדול סנטה קרוז, שאיכלס בעבר אלפי שועלים, נמצאו 55 בלבד. "היה יותר ממקרה אחד בו אנשים נכנסו למשרד שלי ומצאו אותי שוכבת על הרצפה, ממלמלת 'אלוהים, איך נצליח לעשות את זה'" סיפרה לוטוס ורמיר (Vermeer), שעבדה עבור ארגון שמירת הטבע The Nature Conservancy, בראיון ל-NPR.

הצעד הראשון במאמצי השימור היה להיפטר מהחזירים, ובמקרה זה, למרבה הצער, הייתה רק דרך אחת לעשות זאת. "אני מאוד אוהבת בעלי חיים, והמחשבה שנצטרך להרוג חיות, זה משהו שלקחתי מאוד קשה" אמרה ורמיר. "אבל היה ברור מה צריך לעשות". במשך כשנה וחצי שוטטו בסנטה קרוז ציידים שהובאו מניו זילנד עם כלביהם, וצדו יותר מ-5,000 חזירים.

העיטים הזהובים הציבו בפני ארגוני השימור בעיה מאתגרת יותר. העיט הוא ציפור מוגנת לפי חוקי ארצות הברית, ולכן הדרך היחידה לרוקן את האי מציפורים הייתה ללכוד אותן אחת אחת ולהעבירן לצד השני של רכס הרי סיירה נבדה.

אלא שהעיטים, מסתבר, לא פראיירים, ומתחמקים בקלות ממלכודות רגילות. שיטות שונות ומשונות הומצאו בשביל להגיע אליהם: מרובוטים דמויי שועל שיפתו אותם להתקרב, ועד לביצים מלאכותיות, שיחכו בקן ויזריקו חץ הרדמה להורים. אלא שהביצים התגלגלו, החצים החטיאו, והעיטים לא נרדמו. בסופו של דבר בחרו העובדים בשיטת ההתשה: הם רדפו אחר הציפורים הגדולות במסוקים עד שאלו התעייפו, ואז השליכו עליהם רשתות. זה לקח שבע שנים, אבל בסופו של דבר, כל העיטים הזהובים התמקמו בביתם החדש במזרח.

בסופו של דבר, כולם עזבו את האי והתמקמו במזרח. עיט זהוב | J. Glover - Atlanta, Georgia

ביצים וגורים

מלכתחילה היה ברור, עם זאת, שכל המאמצים יהיו לשווא כל עוד העיטמים לבני הראש לא יחזרו. הרי חסרונם של העיטמים הוא שמשך לראשונה את העיטים הזהובים ואיפשר להם לפלוש אל האיים, ובלעדיהם זה יקרה שוב. כאן נפגשו שני מאמצי שימור: של השועלים ושל העיטמים.

ארגון השימור המכון לחקר חיות בר (Institute for wildlife studies) עוסק כבר שנים בניסיונות להעלות את מספרם של העיטמים לבני הראש, במקומות שונים בארצות הברית. הם הדגירו ביצים והאכילו את הגוזלים בעזרת בובות בצורת עיטם, כדי שלא יוחתמו על בני אדם אלא יזהו את עצמם כעיטמים. בין 2002 ו-2006 שוחררו 61 עיטמים צעירים באי סנטה קרוז. גם עשרות שנים לאחר שהמפעל הפסיק להזרים DDT למפרץ, צילו עדיין ריחף מעל הפרוייקט "לא ידענו בוודאות אם הסביבה הייתה נקייה מספיק בשביל קינון ורבייה טבעיים של עיטמים לבני ראש" אמרה קייט פוקנר (Faulkner), מהגן הלאומי של איי התעלה. "ב-2006 קיבלנו את התשובה".

מצלמות שהוצבו ליד הקן הראו את הרגע ההיסטורי: בקיעה של גוזל עיטם באי בפעם הראשונה מזה 50 שנה. "שני ההורים שם, מסתכלים, מסתובבים בעצבנות סביב הקן ופתאום, פופ!" תיארה ורמיר. "איזה אירוע יפה ומלא תקווה זה היה!"

לאחר שהעיטמים חזרו, הכל היה מוכן עבור השועלים. רק דבר אחד היה חסר: השועלים עצמם. "כל כך מעט מהם נשארו, שידענו שאנחנו צריכים להתחיל תכנית רבייה, כדי להגדיל את האוכלוסייה שלהם" אמר הפקח טים קונן (Coonan) ל-NPR. עובדים של ארגוני השימור חיפשו ולכדו את השועלים שנותרו, כמה עשרות פרטים, והעבירו אותם למכלאות. זה לא היה פשוט: המדענים לא ידעו כמעט דבר על הרבייה של שועלי האיים או על מחלות שעשויות להיות להם. אפילו לא היה ברור מה התפריט האידיאלי בשבילם.

והיה עוד גורם בעייתי – הגנטיקה שלהם. לשועלי האיים יש שונות גנטית נמוכה במיוחד. כל אוכלוסייה, בכל אי, מורכבת מפרטים שכולם דומים זה לזה כאילו היו אחים או בני דודים. הם מחזיקים בשיא השלילי לשונות גנטית אצל בעל חיים המתרבה בצורה מינית, והשיאנים הם השועלים של האי סן ניקולס, שהדמיון הגנטי ביניהם מגיע כמעט לזה של תאומים זהים.

רמה נמוכה כל כך של שונות גנטית נחשבת מזיקה מאוד, בשל הצטברות של מוטציות מזיקות. לא רק שהיא מציבה אותם בסכנה כיום: החוקרים הופתעו מכך שהם החזיקו מעמד במשך אלפי השנים האחרונות. "הם היוצאים מן הכלל, שלא מתאימים לפרדיגמה" אמר רוברט ווין (Wayne), שהוביל את המחקר, בראיון לניו-יורק טיימס. הוא משער שייתכן שביטוי הגנים שונה בין השועלים, גם אם הרצף הגנטי זהה. וייתכן שעד שהגיע האדם, ובעקבותיו החזירים והעיטים הזהובים, שום דבר לא העמיד אותם בפני אתגר רציני.

מחזיקים בשיא השלילי לשונות גנטית. גור של שועל איים | National Park Service

למרות כל הבעיות, השועלים הוכלאו בהצלחה, והמדענים ניסו לזווג בין השועלים הפחות דומים גנטית בכל אי. תוך זמן קצר המכלאות התמלאו בשועלונים, והחוקרים החלו לשחרר שועלים לטבע.

העלייה במספר השועלים הייתה חדה כמעט כמו הירידה במספרם בשנות ה-90. ב-2016 נספרו 700 מהם באי סן מיגל, 1,200 בסנטה רוזה ו-2,100 בסנטה קרוז, והם לא נחשבים כבר כמין בסכנת הכחדה. מדענים עדיין לוכדים אותם לבדיקות תקופתיות ווחיסונים, כדי לוודא שהאוכלוסייה נשארת בריאה ויציבה.

השועלים, כך נראה, לא מתרגשים מכך. בסרטון של NPR רואים אותם יושבים בשלווה על ברכי המדענים שבודקים אותם, כאילו היו חתולי בית מנומנמים. הם לא מודעים לרשת המסועפת של גורמים שכמעט והביאו להיעלמותם, ולא למאמצים הכבירים שנעשו כדי להחזירם. אך ללא ידיעתם, הסיפור שלהם מעורר תקווה שעם מספיק משאבים ועם הפעולות הנכונות אפשר יהיה לעצור את היעלמותם של מינים נוספים, ולהשיב את הטבע, לפחות במידת מה, למצב שבו היה לפני עשרות שנים.

סרטון של NPR, המספר את סיפורם של שועלי האיים: