כולם מכירים את מארי קירי, רוזלינד פרנקלין וקומץ מדעניות דגולות אחרות. לרגל יום האישה הבינלאומי, הנה סיפוריהן של ארבע מדעניות פורצות דרך אך מוכרות הרבה פחות, למרות תרומתן העצומה למדע. למרבה הצער, כולן מתו צעירות מדי

שביל קליפות הגרעינים
באוקטובר 1963 פרסם עיתון מקומי בקליפורניה את הכותרת "אמא מסן דייגו זכתה בפרס נובל". לא "מדענית פורצת דרך", לא "פיזיקאית", לא "פרופסור באוניברסיטה" – סתם אמא. הזלזול וההכרח להיאבק על מקומה בעולם המדע ליוו את מריה גופרט-מאייר (Goeppert-Mayer) כל חייה, אך לא ריפו את ידיה ולא מנעו ממנה להיות אחת הדמויות החשובות בפיזיקה של המאה ה-20.

גופרט נולדה ב-1906 למשפחה גרמנית בקטוביץ שבפרוסיה (כיום בפולין) וגדלה בגטינגן. כבת למשפחה אמידה היא קיבלה חינוך מעולה והשכלה רחבה. היא למדה מתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, המשיכה משם לפיזיקה קוונטית וסיימה דוקטורט ב-1930. היא חקרה את תופעת העירור של מולקולות שבולעות שני פוטונים (חלקיקי אור) בעת ובעונה אחת, ופיתחה מודל מרחיק לכת שבאותה עת לא הייתה דרך לאמת.

גופרט נישאה לכימאי האמריקאי ג'וזף מאייר, שהתארח בבית משפחתה, ובסופו של דבר נסעה איתו לארה"ב כשקיבל משרת מחקר באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בשל תקנות נוקשות נגד העסקת בני משפחה סירבה האוניברסיטה לקבל גם את גופרט-מאייר למשרת חוקרת בפיזיקה, אך הסכימה להעסיקה כעוזרת מחקר במשכורת זעירה. בשלב מסוים חזרה לגרמניה והמשיכה את עבודתה בגטינגן, אך נמלטה משם ב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון.

כשבעלה קיבל משרה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק הסכימה האוניברסיטה להעסיק גם אותה – אך בלי תשלום. היא חקרה את תכונות הגרעין של יסודות כבדים וב-1942 הוזמנה להצטרף לפרויקט מנהטן – פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית. לאחר המלחמה עבר בעלה לאוניברסיטת שיקגו , והיא זומנה לשמש פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה – ושוב, בלי שכר.

בשיקגו פיתחה גופרט-מאייר מודל מתמטי המסביר את סידור הפרוטונים והנייטרונים בגרעין האטום ומוכיח שהם מסודרים בזוגות, ושהזוגות יוצרים מעין קליפות העוטפות זו את זו (כמו כדור בתוך כדור). העבודה הזו ומחקרים נוספים (פיתוחן של קרני הלייזר אפשר למדענים להוכיח את נכונות המודל שפיתחה בדוקטורט שלה) הקנו לה שם ומעמד בקהילת הפיזיקאים. אך רק ב-1960 היא זכתה לבסוף במשרת פרופסור מלא, בשכר מלא, באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.

ב-1963 הוענק לה פרס נובל בפיזיקה על עבודתה בנושא הקליפות של גרעין האטום. היא חלקה את הפרס עם הנס ינסן (Jensen) שפרסם בנפרד עבודה דומה מאוד, ועם יוג'ין ויגנר (Wigner) שחקר את הסימטריה בגרעין האטום. עד היום היא נותרה האישה היחידה חוץ ממארי קירי שזכתה בפרס נובל בפיזיקה. למרבה הצער, היא לא זכתה לשנים רבות של נחת מהצלחתה. עוד לפני קבלת הפרס לקתה באירוע מוחי, וב-1971 לקתה בהתקף לב ונותרה חסרת הכרה עד מותה בפברואר 1972, בגיל 66 בלבד.


האמא שסייעה לבנות פצצת אטום. מריה גופרט-מאייר| מקור: וויקיפדיה

מעגל של סוכרים
כמו גופרט-מאייר, ואפילו לפניה, גם גרטי רדניץ (Radnitz) עשתה דרכה מאירופה לארצות הברית. היא נולדה ב-1896 בפראג למשפחה יהודית ולמדה רפואה באוניברסיטה הגרמנית בעיר. במהלך לימודיה הכירה את קרל קורי (Cori), התנצרה ונישאה לו. הם עברו מפראג לווינה ומשם לארה"ב, כדי לעסוק במחקר. קרל קיבל משרה במכון לחקר הסרטן בבאפלו שבמדינת ניו יורק ואילו גרטי נאלצה להסתפק בתפקיד של... עוזרת מחקר.

על אף הבדלי המעמדות עסקו בני הזוג קורי במחקר משותף, שהתמקד בפירוק פחמימות בגוף. יחד הם גילו את התהליך שבו השרירים מייצרים חומצה לקטית (חומצת חלב) מגלוקוז, ואחר כך תאי הכבד מייצרים בחזרה גלוקוז מחומצה לקטית. כיום התהליך נקרא על שמם – מעגל קורי. לתהליך הזה יש חשיבות רבה בייצור האנרגיה הדרושה לפעילות הגוף.

ב-1947 הוענק לבני הזוג קורי פרס נובל ברפואה על הגילוי. הם חלקו את הפרס עם ברנרדו הוסיי מארגנטינה, שחקר גם הוא תהליכי עיבוד של סוכרים בגוף. גרטי קורי הייתה לאישה השלישית בסך הכל שזכתה בפרס נובל מדעי, אחרי מארי קירי ובתה אירן, והראשונה שזכתה בפרס נובל ברפואה. גם היא לא נהנתה זמן רב מתהילתה. עוד לפני שהוענק לה הפרס התברר כי לקתה בסרטן נדיר של מח העצם. למרות המחלה היא המשיכה בעבודה, עד שההלכה לעולמה ב-1957, בגיל 61.

שמיים שקטים
כשהנרייטה ליוויט (Leavitt) התחילה לעבוד ב-1893 במצפה הכוכבים של אוניברסיטת הרווארד היא סבלה משני חסרונות בסיסיים במישור התעסוקתי. היא הייתה אישה והייתה חירשת. בנוסף היא באה מבית אמיד, כך שמנהל המצפה, אדוארד פיקרינג, החליט שהיא יכולה לעבוד בלי שכר. בהמשך שולם לה שכר סמלי אפילו במונחי הימים ההם – 30 סנט לשעה.

ליוויט התקבלה לעבודה במחלקת ה"מחשבים" של המצפה. המחשבים בסוף המאה ה-19 לא היו מכשירים אלקטרוניים, אלא בני אדם שישבו וניתחו לוחות צילום של טלסקופים כדי ללמוד על תופעות אסטרונומיות. משימתה של ליוויט הייתה לבדוק את בהירותם של כוכבים משתנים – כוכבים שעוצמת אורם משתנה במחזוריות קבועה (כיום אנו יודעים שהשינויים נובעים מהתחממות והתקררות של פני הכוכב בשל שינויים בהרכב ההליום בחלקו החיצוני).

ליוויט, שנולדה ב-1868, היתה בתו של כומר פרוטסטנטי. היא זכתה לחינוך ליברלי למדי ולימודיה במכללה לנשים כללו גיאומטריה ומתמטיקה, לצד פילוסופיה, יוונית ואמנות. בשנת לימודיה האחרונה עשתה גם קורס באסטרונומיה והתאהבה בתחום. זמן קצר אחרי סיום לימודיה איבדה את שמיעתה בשל מחלה.

ליוויט הייתה מדענית חרוצה ומסורה, והשקיעה את כל כולה במשימה שהוטלה עליה. היא בחנה יותר מ-2,400 כוכבים משתנים ופיתחה סולם מדעי ראשון מסוגו להערכה מדויקת של בהירות כוכבים. בזכות כלי הניתוח שפיתחה היא הגיעה למסקנה המפתיעה כי לסוג מסוים של כוכבים כאלה, המכונים קפאידים (Cepheids), יש זמן מחזור ארוך יותר ככל שהם בהירים יותר. ב-1908 פרסמה את ממצאיה וכעבור ארבע שנים הרחיבה את המאמר ופרסמה את נוסחת הקשר בין הבהירות לתדירות השינויים בעוצמת האור של הכוכב.

תגליתה של ליוויט איפשרה לאסטרונומים אחרים לחשב את המרחק אל המשתנים הקפאידים. כשגילה אדווין האבל (Hubble) משתנים כאלה בגלקסיית אנדרומדה, הוא נעזר בגילוי שלה כדי לחשב את המרחק אליהם, וב-1924 הוכיח בפעם הראשונה שיש עוד גלקסיות מחוץ לשביל החלב – גילוי ששינה לעד את האסטרונומיה ופתח בפנינו יקום שלם.

אבל ליוויט לא זכתה לחזות בהצלחתה. היא חלתה בסרטן והלכה לעולמה ב-1921, בגיל 53 בלבד. האבל ומדענים אחרים סברו שהיא הייתה זכאית בהחלט לפרס נובל, אך הפרס אינו מוענק לאחר המוות. תחת זאת היא הונצחה באסטרואיד הנושא את שמה, במכתש על שמה על הירח וכן במחזה על חייה, תחת השם הקולע "שמיים שקטים".


מתמטיקאית עם חזון ונפש של משוררת. עדה לאבלייס | ציור של מרגרט שרה קרפנטר

מתכנתת בלי מחשבים
הלורד ביירון נחשב לאחד מגדולי המשוררים הרומנטיים של אנגליה במאה ה-19, אך בתור אבא הוא היה הרבה פחות מוצלח. הוא ציפה ללידת בן, אך בדצמבר 1815, כשאשתו ילדה בת, הדבר היה למעלה מכוחותיו – הוא עזב את הבית לתמיד והותיר את עדה הפעוטה ואת אמה לבדן. האם אן, למודת נסיון ממידת השפיות והיציבות של משוררים, עודדה את הבת ללכת בכיוון מנוגד לזה של אביה וללמוד מתמטיקה. עדה סבלה מבריאות לקויה מגיל צעיר, ואת רוב השכלתה קנתה ממורים פרטיים.

היא התכתבה רבות עם צ'רלס בבג' (Babbage), מתמטיקאי וממציא שנחשב לאחד מאבות המחשוב המודרני. הוא תכנן מעין מחשב, שלא נבנה מעולם, וכינה אותו "מנוע ההפרשים". עדה ביירון התחילה לכתוב פרוצדורות להפעלת המחשב, שנחשבות כיום לתוכנות המחשב הראשונות. בעוד בבג' ראה במנוע שלו מכונת חישוב, ביירון חזתה שימושים נרחבים הרבה יותר למכונה כזו – החל בגרפיקה וכלה בהלחנת מוזיקה. כמשוררת בנשמתה היא תיארה את עבודתה "מדע פואטי".

ב-1835 נישאה ביירון לרוזן מלאבלייס (Lovelace). נולדו להם שלושה ילדים, ולצד גידולם היא המשיכה כמיטב יכולתה בעבודתה המדעית . אולם בריאותה הרופפת ממילא הידרדרה עוד. היא חלתה בסרטן הרחם ומתה ב-1852 בעקבות הקזת דם רפואית, בגיל 36 בלבד.

שפת התכנות שפיתח משרד ההגנה האמריקאי ב-1980 נקראת עדה, על שמה. מאז 2009 חוגגים בבריטניה, ובהדרגה גם במקומות אחרים בעולם, את "יום עדה לאבלייס" המציין את הישגיה ומרכז פעילויות לקידום נשים בתחומי המדע, ההנדסה והטכנולוגיה. זו הנצחה ראויה לאישה שגופה החולה כבל אותה שנים ארוכות למיטה, אך מוחה התעופף בחופשיות אל מחוזות הקידמה והעתיד.

תגובה אחת

  • אנונימי

    תאמת שזה עזר לי מש עם שיעורי

    תאמת שזה עזר לי מש עם שיעורי בית תודה :)