בני האדם ישאירו אחריהם חותם נצחי וחד־משמעי בכדור הארץ שיישאר חקוק בשכבות הסלע. מאמר ראשון בסדרה.

בקיצור

  • בני האדם חוללו שינויים מרחיקי לכת במערכות האקולוגיות על פני כדור הארץ. ואולם, מדענים עדיין דנים בשאלה אם השינויים האלה עתידים להותיר חותם של קבע בשכבות סלע גיאולוגיות, המגדירות תקופות ועידנים גיאולוגיים.
  • פיזרנו ברחבי הגלובוס, ביבשה ובים, חלקיקי אלומיניום, פלסטיק, בטון ופחמן (תוצרים של שְׂרֵפת דלקים מחצביים), קוטלי חרקים וחלקיקי נשורת רדיואקטיבית (מפצצות גרעין) – וכל אלה משמשים ראיות בזכות ההכרזה על תקופה גיאולוגית חדשה: תקופת האנתרופוקן.
  • עדיין שנויה במחלוקת השאלה אם תקופה כזו החלה לפני אלפי שנים, כשהאנושות הותירה לראשונה את אותותיה בנוף כדור הארץ, או אם היא תתחיל רק בשלב כלשהו בעתיד שבו תתממש מלוא השפעת הפעילות האנושית.

הרעיון נולד בכנס מדעי במקסיקו, בשנת 2000. הוא נזרק לחלל האוויר כבדרך אגב על ידי פול קרוצן, אחד המדענים המוערכים ביותר בעולם. שמו של המדען ההולנדי כבר הלך לפניו כנביא זעם שהתריע כי מלחמה גרעינית כלל־עולמית תגרום "חורף גרעיני" שימית את עולם החי והצומח על פני כדור הארץ. עוד קודם לכן זכה קרוצן בפרס נובל בכימיה על מחקר שעסק באיום גלובלי אחר מעשה ידי אדם: הרס שכבת האוזון העוטפת את כדור הארץ.

במקסיקו דנו המומחים בראיות לשינויים שחלו בסביבה הגלובלית במהלך ההוֹלוֹקֶן, תקופה גאולוגית מובחנת שהחלה, לדברי הגאולוגים, לפני 11,700 שנים ונמשכת עד ימינו. הוא האזין לדיון באי נחת הולכת וגוברת ובשלב מסוים פקעה סבלנותו והוא קטע את הדיון בקריאה: "לא! אנחנו כבר איננו מצויים בתקופת ההולוקן. אנחנו ב…" – כאן עצר רגע ומיד המשיך – "אנחנו באנתרופוקן!"

באולם השתררה דממה. היה נראה שהמושג קלע למטרה, והוא שב ועלה פעם אחר פעם בכנס. באותה שנה כתב קרוצן מאמר יחד עם יוג'ין סטורמר (שמאז הלך לעולמו), מומחה למחלקה של אצות מיקרוסקופיות המכונות צוֹרָנִיוֹת (דיאטומאות), שטבע את המונח "אַנְתְרוֹפּוֹקֶן" כמה שנים לפני כן [מן המילים: אתנרופו" – אדם, "קן" – חדש]. הראיות הן חד־משמעיות, טענו שני המומחים במאמר: העולם המתועש שיצרו בני האדם שינה את הרכב האטמוספרה והאוקיינוסים של כוכב הלכת שלנו והשפיע גם על נוף כדור הארץ ועל הביוספרה שלו, לרבות על אוכלוסיית האצות הצוֹרָנִיוֹת. אנחנו חיים על פני כדור ארץ חדש ששולט בו האדם, עולם שונה לגמרי מזה שהיה מוכר לנו בעבר. בזכות יוקרתו של קרוצן וכתיבתו הקולחת והמשכנעת, אוּמץ במהרה המונח "אנתרופוקן" על ידי אלפי המדענים שהשתתפו בתכנית הבין־לאומית לחקר הגאוספרה והביוספרה (IGBP), שבחסותה נערך הכנס במקסיקו, ובתוך זמן קצר חדר המונח לשיח המדעי והחל להופיע בכתבי עת מדעיים ברחבי העולם.


הארכאולוגים והגאולוגים של העתיד ימצאו עדויות ברורות לקיומנו.
(תצלום: אנדרו מאיירס; עיצוב אביזרים: אנג'לה קמפוס, סטוקלנד מרטל)

אך האם מדובר באמת בשינוי גאולוגי – שינוי כה עמוק עד כי אותותיו ניכרים בשכבות גאולוגיות על פני כל כדור הארץ? האם בכוחם של בני האדם לחולל שינויים דרמטיים כמו אלה שהתרחשו במהלך עשרת אלפי השנים שמלפני 18,000 שנים ועד לפני 8,000 שנים, בתקופת המעבר שבין הפליסטוקן ובין ההולוקן, כשנסיגת קרחוני הענק שכיסו שטחים נרחבים על פני כדור הארץ והפשרתם גרמו לעלייה של 120 מטרים במפלס פני האוקיינוסים? האם ההשלכות של מעשינו על האדמה שמתחת לרגלינו מרחיקות לכת כל כך עד שהן מניעות תהליכים רבי־עוצמה לא פחות מאלה שגרמו את תקופת הפליסטוקן לפני 2.6 מיליוני שנים, תקופה שבמהלכה שרר בכדור הארץ עידן קרח ממושך? והאם יש בכלל מקום להשוות השפעות אנושיות בנות כמה מאות שנים בלבד על כדור הארץ לתמורות הגדולות שידע כוכב הלכת שלנו בעברו הגאולוגי הסוער, כשיחידות הזמן נמדדו במיליוני שנים ואף במיליארדי שנים?

הרעיון אינו חדש. עוד במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 השתמשו מלומדים כמו איש הכמורה והגאולוג האיטלקי אנטוניו סטופאני וחוקר הטבע האמריקני ג'וזף לה־קונטה במושגים כמו "התקופה האנתרופוזואית" (תקופת האדם) ו"התקופה הפסיכוזואית" (תקופת האדם התבוני), אבל הגאולוגים דחו את המושגים האלה בביטול ואף בבוז: איך אפשר להשוות את הפעילות האנושית, מרשימה ככל שתהיה, לתמורות אדירות כמו היווצרות והרס של אוקיינוסים ורכסי הרים, התפרצויות געשיות מסיביות או פגיעות נוראות של מטאוריטים בכדור הארץ? מול אירועים בסדר גודל כזה, הפעילות האנושית מתגמדת ונראית קצרת ימים ובת חלוף.

אך זו אינה הבעיה היחידה. מונחים גאולוגיים כמו תור היוּרָה, תור הקרטיקון, תקופת הפליסטוקן או תקופת ההולוקן אינם כינויים סתם. אלה שמות מדעיים של יחידות זמן מוגדרות בלוח הזמנים הגאולוגי המורכב, שהחלוקה להן מתארת את התהפוכות בהתפתחות כדור הארץ לאורך יותר מ-4.6 מיליארד שנותיו. לשמות האלה ניתנה גושפנקה מדעית רשמית רק לאחר עשרות שנים של איסוף ראיות ודיונים בוועדה הבין־לאומית לסטרטיגרפיה. ל"תקופות" ול"עידנים" שאליהם הן משויכות יש משמעויות טכניות ספציפיות והגאולוגים מתייחסים אליהן בכובד ראש. הכרזה על תקופה חדשה היא צעד שאפשר להבין ממנו שהצטברו די ראיות לכך שבני האדם אכן משנים את מהלך האבולוציה של כדור הארץ.


בני האדם מכסים את גן העדן שלהם בבטון (כפי שג'וני מיטשל שרה בשיר המחאה הסביבתית שלה Big Yellow Taxi), משנים את מפת השכבות הגאולוגיות של כדור הארץ ומגדירים תקופה גאולוגית חדשה: אנתרופוקן.
(צילום: גטי אימג'ס)

אלא שהמונח אנתרופוקן לא עמד לשום הערכה מדעית כזאת. ועם כל ההוקרה שקרוצן זוכה לה, תחום המומחיות שלו הוא כימיה אטמוספרית ומחקריו עוסקים בחקר מצבי עָקָה סביבתיים. הוא אינו גאולוג ואף לא מומחה לחקר שכבות סלע. ואף על פי כן, המונח שהחדיר לשיח המדעי נעשה נפוץ בשימוש בספרות המקצועית, כאילו מדובר בתקופה גיאולוגית רשמית, כפי שנוכחו לדעת חברי הוועדה לסטרטיגרפיה של האגודה הגיאולוגית של לונדון ב- 2008. האגודה הלונדונית החליטה אפוא שעליה לצאת למאבק נגד השימוש במונח.

קבוצת מדענים שמרנית זו, המכלכלת את צעדיה בזהירות, נוהגת להתכנס בחדר המועצה בבית ברלינגטון שבלונדון. כותלי החדר, המדיף ניחוחות של העולם הישן, מעוטרים בדיוקנאות של אישים חמורי סבר, והוא שימש בעבר כאכסניה לגדולי המדענים של התקופה הוויקטוריאנית, בהם צ'ארלס דרווין. על רקע תפאורה היסטורית מרשימה זו, החלו המדענים בהערכה הגיאולוגית של המונח אנתרופוקן. אולי להפתעתם שלהם עצמם, מרביתם הסכימו כי המונח מוצדק דווקא וכי ראוי לשקול אותו כיחידה רשמית אפשרית בלוח הזמנים הגיאולוגי המקובל. הגאולוג פיליפ גיבארד – שבין השאר כיהן כיושב ראש ועדת המשנה לסטרטיגרפיה של תור הרביעון בוועדה הבין־לאומית לסטרטיגרפיה, ועדה שבסמכותה לקבל החלטות לגבי לוח הזמנים הגיאולוגי – הציע למנות קבוצת עבודה, וזו עדיין עוסקת מאז בליבון הסוגיה.


הררי הפלסטיק בג'קרטה עתידים להשתמר די זמן כדי להפוך לחלק תמידי מקרום כדור הארץ.
(צילום: יולט איפאקנסאסטי, גטי אימג'ס)

כדי להצדיק את המונח, על המדענים להראות כי הפעילות האנושית עתידה להשאיר חותם ברור, שישתמר כמאובן בשכבות סלע, ושגיאולוגים בעתיד הרחוק יוכלו לזהותו גם אחרי עשרות או מאות מיליוני שנים. לשכבות יש חשיבות רבה בהקשר זה. בשביל הגיאולוגים, שכבות גיאולוגיות משמען זמן גיאולוגי. רעיון המפתח הוא יחידת "זמן־סלע" – שכבה גיאולוגית שאפשר להכות בה בפטיש, ליטול ממנה דגימות או לחפור בה (כדי למצוא עצמות דינוזאורים, למשל), ושמגדירה תקופה חדשה בתולדות כדור הארץ. כדי שנוכל לייחס לאנתרופוקן משמעות גיאולוגית כה עמוקה וכדי שלמונח יהיה סיכוי כלשהו לקבל מעמד רשמי, צריכה להיות לו יחידת זמן־סלע משלו. האם יש בידינו די ראיות כדי לאפשר לאנתרופוקן לעמוד במבחן? ובכן, בהחלט יש ראיות התומכות בכך.

סלעים, אוקסידים והידרוקסידים

נתחיל עם מינרלים, אבני היסוד בהרכב הסלע. מתכות, לדוגמה, מופיעות כמעט תמיד בתרכובות שונות: תחמוצות (אוקסידים), פחמות (קרבונאטים) או סיליקאטים (אם כי יש מינרלים יוצאי דופן כמו זהב). בני האדם למדו להפריד את התרכובות האלה ולהפיק מהן מתכות בכמויות אדירות. מאז מלחמת העולם השנייה ייצרנו יותר מ-500 מיליון טונות של אלומיניום, כמות שדי בה כדי לצפות את ארה"ב כולה ברדיד אלומיניום. מיליארדי הפחיות, מכשירי החשמל, ניירות העטיפה של קופסאות הסיגריות ופסולת אחרת שאנחנו משליכים סביבנו או טומנים באתרים להטמנת פסולת מותירים משקעים של אלומיניום טהור בשכבות חדשות של סלעי משקע.

הפעם האחרונה בתולדות כדור הארץ שבה חלה עלייה משמעותית ביותר במגוון המינרלים ובתפוצתם בסלעי משקע אירעה לפני 2.5 מיליארדי שנים לערך, כשהאטמוספרה של כדור הארץ נעשתה רוויה בחמצן. תהליך זה יצר שורה של תחמוצות והידרוקסידים, לרבות חלודה, ששינתה את צבע הקרקע והנוף מאפור לאדמדם. לאחרונה שוב חלה עלייה ניכרת בריכוזי המינרלים בקרקע, והפעם, על ידי בני האדם, המפיקים תרכובות מינרליות ויוצרים מגוון של תרכובות חדשות, למשל, טונגסטן קַרביד, הנפוץ בשימוש בכלי עבודה שונים ובעטים כדוריים. אך נראה שההמצאה המעניינת ביותר בתחום זה היא ה"מינרלואידים" (חומרים דמויי מינרלים), כגון זכוכית ופלסטיק. לפני מלחמת העולם השנייה היה השימוש בחומרי פלסטיק מוגבל למספר מצומצם של מוצרים כמו לַכָּה, בַּקֶּלִיט וזְהוֹרִית (משי מלאכותי), אך לאחר המלחמה זינק ייצור מוצרי הפלסטיק, והוא מגיע כיום להיקף עצום של 300 מיליון טונות של מוצרי פלסטיק מדי שנה – מסה השווה, פחות או יותר, למסת הגוף הכוללת של האנושות כולה. התכונות השימושיות כל כך של חומרי הפלסטיק – יציבות לאורך זמן ועמידות לבְּלָיָה – הן אלה שבעטיין החומרים האלה משתמרים ונותרים בסביבה במשך שנים ארוכות.


גם גושי הבטון בעיר ניו יורק יישמרו וישפיעו על הגאולוגיה של כדור הארץ.
(צילום: ג'ורג' המרשטיין, גטי אימג'ס)

החותם הגיאולוגי שמותירה פסולת הפלסטיק בקרקע משמעותי דיו, אך למצבורי הפלסטיק הנערמים באוקיינוסים יש משמעות גיאולוגית מרחיקת לכת הרבה יותר. רבים מן היצורים החיים בים אוכלים את חומרי הפלסטיק ובסופו של דבר, עם מותם, רוב החומרים האלה שוקעים בקרקעית הים, צעד ראשון בדרך להיווצרות מאובנים. חלקיקי פלסטיק זעירים שאינם נראים לעין, כגון סיבים שניתקים מבגדים סינתטיים, נפוצים אף יותר. חוקרים מצאו אלפי סיבים כאלה בכל מטר רבוע של משקעים בקרקעית האוקיינוס אף באזורים הנידחים והרחוקים ביותר מן היבשה.

סלעים מעשה ידי אדם מצויים גם הם בכל מקום. הבולטים שבהם מבחינת הנפח הם גושי הבטון. עד כה ייצרה האנושות כחצי טריליון טונות של בטון, כקילוגרם בטון לכל מטר רבוע של פני כדור הארץ. הבטון הוא מרכיב בסיסי בבניינים, בכבישים ובסכרים שאנחנו בונים, וכיום אפשר למצוא שברי בטון רבים בקרקע החפורה שמתחת לערינו. גושי הבטון האלה, לצד לְבֵנִים ומוצרי קרמיקה שאנחנו מייצרים, הם כבר עתה שכבת סלע ייחודית של האנתרופוקן. הרובד העליון של קרום כדור הארץ רווי במסות הסלע האדירות שיצרנו, ואנחנו חוזרים ומפזרים את הסלעים האלה גם כשאנחנו חופרים באדמה באמצעות מכונות גדולות כדי להקים עליה בניינים או כשאנו נועצים בה את להב המחרשה כדי לגדל יבולים למזון. למעשה, כמויות חומרי המשקע שבני האדם מעבירים כיום ממקום למקום גדולות מאלה שמעבירים כוחות טבע כגון סחף הנהרות או הרוח.

טביעת אצבע כימית

בערך במאה השנים האחרונות הניעה שְׂרֵפת הדלקים המחצביים את רוב הייצור המואץ של חומרי משקע חדשים, כגון אלומיניום, פלסטיק ובטון, ואלה מותירים את חותמם בשכבות חדשות של סלעי משקע. כמות תוצרי הלוואי של שְׂרֵפת הדלקים המחצביים גדולה כל כך עד שגם הם משאירים מגוון אותות כימיים בסלעי משקע ברחבי העולם. העלייה בריכוז הפחמן הדו־חמצני באטמוספרה מאז ראשית ימי המהפכה התעשייתית מתרחשת בקצב גבוה פי 100 בערך מזה שהיה בתקופה שבה החלו הקרחונים לסגת בתחילת ההולוקן. הפחמן הדו־חמצני שנפלט נלכד בבועות אוויר הנלכדות בשכבות על שכבות של שלג וקרח הקופאים בכיפות הקטבים.

בבעירת חומרים נוצר גם עשן: חלקיקים זעירים ואדישים מבחינה כימית שלא נשרפו במלואם. החלקיקים האלה נושרים על פני האדמה ומותירים חותם גיאולוגי בלתי נמחה של עשן ברחבי העולם. השרפות שהוצתו בעקבות פגיעת מטאוריט ענק בכדור הארץ לפני עשרות מיליוני שנים – אירוע שמגדיר את הגבול בין תור הקרטיקון לבין תור השלישון – השאירו עקבות דומים בסלע. הפחמן שמקורו בשרפת דלקים מחצביים עשיר בפחמן-12 (12C), האיזוטופ היציב הקל של היסוד, הנספג בקלות בצמחים ובבעלי חיים, וצורות חיים אלה עתידות להפוך למאובנים לאחר מותן ולהשאיר אחריהן חותם קבוע: חותם פחמן-12 של האנתרופוקן.

גם החקלאות הנרחבת מותירה עקבות כימיים משלה על פני כדור הארץ. בני האדם החלו לעבד את האדמה לפני 10,000 שנים בקירוב, אך רק מאז ראשית המאה ה-20 החקלאים מדשנים את שדותיהם בכמויות עצומות של דשן חנקני, המופק מן האוויר בשיטה שידועה בשם תהליך האבר-בוש, וכן בזרחן המופק מן הקרקע. אלה שינויים מרחיקי לכת המותירים חותם כימי ברור בקרקע, במים ובאוויר. חומרים אלה, הנישאים עם הרוח מאזורים חקלאיים מרוחקים, מזהמים אגמים בקווי רוחב גבוהים, צפוניים מאוד ודרומיים מאוד, באזורים הקרובים לקטבים. נֶגֶר רווי דשנים שמקורם בשדות חקלאיים מוצא את דרכו לנחלים ולנהרות ונסחף דרכם לים הפתוח, שם חומרי הדישון מאיצים יתר על המידה את צמיחתן של מושבות פלנקטון. כשעונת שגשוג הפלנקטון מסתיימת והמוני האורגניזמים הזעירים מתים ומתפרקים, הם יוצרים "שטחים מתים" על פני מאות אלפי קילומטרים רבועים מדי שנה ומחניקים את החיים על פני קרקעית הים. את סיפור הרס החיים הימיים יספרו המאובנים שישתמרו בשכבות גיאולוגיות עתידיות.

עקבות כימיים אחרים משאירים אחריהם מזהמים אורגניים הנשארים בסביבה, כמו קוטלי חרקים וכימיקלים תעשייתיים רעילים, בהם דיאוקסינים, שנותנים את אותותיהם בסלעי המשקע כבר כיום. כמה מן החומרים האלה עשויים להשתייר לאורך זמן ממושך אפילו בקנה מידה גיאולוגי, בדומה לשרשראות הארוכות של תרכובות הפחמן שנוצרו על ידי אצות בעידנים קדומים ושפלאונטולוגים נעזרים בהן כיום כדי להתחקות אחר האקלים של כדור הארץ לפני עשרות מיליוני שנים.

חלקיקים רדיואקטיביים זעירים המתפזרים ברחבי העולם לאחר כל פיצוץ גרעיני מותירים גם הם עקבות הניתנים לאיתור. שתי פצצות אטום בלבד הוטלו עד כה במהלך מלחמה, אך מאז התפוצצו באטמוספרה יותר מ-500 פצצות גרעין בניסויים גרעיניים שמדינות שונות ערכו בין אמצע שנות ה-40 לשנות ה-90 המאוחרות של המאה ה-20. החלקיקים הרדיואקטיביים חדרו לאדמה, לקרח שבקטבים ולמשקעים שבקרקעית הים ונספגו בגופם של בעלי חיים ובצמחים שעל פני השטח. רובד רדיואקטיבי זה הוא אחד מסימני החותם המובהקים של האנתרופוקן.

תמורות מאובנות בסלע

אין ספק שאנו, בני האדם, הותרנו חותם ברור גם על הנוף הביולוגי של כדור הארץ. ואף כי עד לפני כמה אלפי שנים בלבד המין האנושי היה שחקן שולי בלבד בין שלל היצורים החיים על כוכב הלכת שלנו, הרי שכיום הוא הטורף השולט ביבשה ובים. אנחנו מפקיעים לצרכינו כרבע מן הביומסה הכוללת של כדור הארץ. כתוצאה מכך, חלקנו במסה של כלל בעלי החוליות היבשתיים מגיע לשליש בקירוב (מבחינת משקל הגוף בלבד), וקומץ המינים של בעלי החיים שבייתנו כמקור למזוננו הם רוב שני השלישים האחרים. חיות הבר, שנדחקו לשוליים, תופסות 5% בלבד ממסת החולייתנים או אף פחות מזה. עם התיישבותנו בשטחים הולכים וגדלים של כוכב הלכת שלנו, שינינו לגמרי את תפוצת אוכלוסיות חיות הבר, או את מה שנותר מהן, וגרמנו, במתכוון או שלא במתכוון, לנדידת בעלי חיים וצמחים לאזורים מרוחקים על פני הגלובוס וכך להיווצרות נוף ביולוגי אחיד יותר בעולם כולו. ואם לא די בכך, אנחנו משמידים במו ידינו כל כך הרבה מינים עד שהמגוון הביולוגי של כדור הארץ עלול לספוג כבר בתוך מאה או מאתיים שנה פגיעה דומה לזו שהכחידה את הדינוזאורים מעל פני האדמה. התמורות האלה יבואו לידי ביטוי בעתיד הרחוק בשכבות סלעי המשקע, שבהן ייראה בבירור המעבר ממקבץ מאובנים אחד למשנהו.


ציר הזמן: מתי החלה תקופת האנתרופוקן?
האנושות המודרנית מייצרת חומרי פסולת בכמויות אדירות כל כך עד ש"מאובני הטכנולוגיה" – משקעי הפלסטיק והבטון – עתידים להפוך לחלק בלתי נפרד מסלעי המשקע הנוצרים כיום. הראיות המצטברות, הנאספות בידי מדענים, תומכות בדעה שהפעילות האנושית מבשרת תקופה גאולוגית חדשה על פני כדור הארץ: תקופת האנתרופוקן. לדברי מדענים, זו תהיה תקופה גאולוגית מובחנת, נפרדת מתקופת ההולוקן, שהחלה עם נסיגת הקרחונים לפני כ-11,700 שנים; ויש היגיון בקביעת קו הגבול המפריד בין שתי התקופות במחצית המאה ה-20. סימני תקופת האנתרופוקן (ראו בתרשים) נפוצו בכל רחבי כדור הארץ, אומר קולין ווטרס מן המכון הגאולוגי של בריטניה. "למעשה, אנו, בני האדם, הפכנו לכוח גאולוגי חדש."
(טקסט ותרשים: קייטי פיק; מקורות: "תקופת האנתרופוקן נבדלת מן ההולוקן באופן פונקציונלי וסטרטיגרפי", קולין נ' ווטרס ועמיתיו, סיינס, כרך 351, ינואר 2016, לרבות האזכורים המצוינים בו; הסוכנות להגנת הסביבה של ארה"ב.)

בינתיים מביאים בני האדם את כמות העדויות הגיאולוגיות לפעילותם לרמות שלא נודעו כמותן. בדומה לטביעות כף הרגל שהותירו אחריהם הדינוזאורים או למחילות שחופרות תולעי ים גם אנחנו מייצרים "עקבות מאובנים". המכרות ובורות הקידוח שלנו חודרים לעומקים של קילומטרים בבטן האדמה, עמוק כל כך עד שהעקבות שמותירה הפעילות הזאת מצלקים את כוכב הלכת שלנו לעד. הערים שהקמנו על כדור הארץ והנוף העירוני ששינה את פניו לבלי הכר משתקפים כמו בתמונת ראי מתחת לפני האדמה ביסודות התת־קרקעיים של הבניינים שבנינו, בקווי הצינורות המסתעפים תחתם ובמערכות הרכבות התחתיות.

שינוי נצחי או בר־חלוף?

ככלל, אנו בני האדם מותירים אחרינו שורה ארוכה ביותר של טביעות אצבע גיאולוגיות. אך האם הפעילות האנושית אכן תשנה לעד את מפת השכבות הגיאולוגיות של כדור הארץ ותעצב מחדש את מהלך ההיסטוריה, וכך תגדיר תקופה חדשה שתזכה להכרה מדעית רשמית בלוח הזמנים הגיאולוגי? או שמא עם היעלמות המין האנושי מעל פני האדמה יחדש כדור הארץ את ימיו כקדם וישחק עד דק את המבנים שהקמנו, וגורלם יהיה כגורלה של האימפריה האדירה שהקים המלך המצרי אוֹזִימַנְדִּיאָס בסונטה הידועה הנושאת את שמו שכתב המשורר האנגלי פרסי ביש שלי? מוקדם עדיין לדעת.

למרבה המזל, ארבעה מיליארדי שנים של שכבות גיאולוגיות מלמדים אותנו לא מעט על הצפוי לנו. ובכן, מתברר כי כשקרום כדור הארץ מתרומם כמו במקומות שבהם נוצרים רכסי הרים, כוחות הטבע שוחקים מבנים על פני השטח ושרידיהם נסחפים כחלקיקי משקעים לימים ולאוקיינוסים מרוחקים. כשקרום כדור הארץ שוקע – כפי שקורה ברבים מאזורי הדלתה הגדולים בעולם – בשכבות הנערמות מתחת לפני השטח משתמרים לעתים קרובות אף עקבות בני חלוף לכאורה כמו עלים, זרדים וטביעות כף רגל. אזור סן פרנסיסקו, שנדחף כלפי מעלה על ידי כוחות טקטוניים, עתיד ככל הנראה לעבור תהליכי בליה ולהישחק עד עפר. לעומת זאת, ניו אורלינס, שנגחאי ואמסטרדם יותירו אחריהן שפע של עקבות – שרידי המבנים המסיביים המפארים אותן, לצד חומרי משקע כגון אלומיניום, פלסטיק וקרמיקה – וכן שלדים ובהם שיניים עם סתימות מתכתיות ומפרקים מלאכותיים. כשבעתיד הרחוק, בעוד מיליוני שנים, ידחפו כוחות טקטוניים שכבות אלה כלפי מעלה, יחשפו סלעי המשקע החדשים שכבה גיאולוגית מובחנת, שכבת האנתרופוקן.

חלק מן התשובה לשאלה אם השינוי הנוכחי ישתמר כתקופה גיאולוגית מובחנת נמצא גם בהשתמרותם של מאובנים ובהשלכות ארוכות הטווח של הפעילות שלנו, בני האדם. פגיעת המטאוריט שהביאה את תור הקרטיקון לקִצו התרחשה בן רגע, וגל ההדף שיצרה שכך בתוך שעות ספורות. אך השלכותיו של אירוע זה עיצבו מחדש את הסביבה הביולוגית למשך מיליוני שנים, וההשפעה ארוכת הטווח שלו עדיין ניכרת גם בימינו. בהחלט ייתכן שאלמלא פגע אותו מטאוריט בכדור הארץ, הדינוזאורים היו ממשיכים למשול בכוכב הלכת שלנו והאדם כלל לא היה מופיע על פני האדמה.

הפעילות האנושית עשויה גם היא להשפיע על כדור הארץ במהירות (גם אם לא באופן פתאומי כמו פגיעת מטאוריט) ולחולל בו תמורות מרחיקות לכת שיהיו ניכרות זמן רב לאחר שהמין האנושי כבר לא יאכלס אותו. רבים מתהליכי השינוי מתרחשים בקצב מואץ, אך חלקם, כמו הכחדת המינים, שינוי האקלים העולמי ועליית מפלס פני הים, מצויים רק בשלביהם המוקדמים. בלא תלות במועד שבו יקיץ הקץ על עידן הדלקים המחצביים, השפעתו לא תתפוגג במהרה והוא עתיד להותיר את רישומו למשך מיליוני שנים. (והציוויליזציה האנושית, שהתפתחה בסביבה היציבה של תקופת ההולוקן, תיאלץ להסתגל לסביבה עולמית בלתי יציבה שתהיה נתונה לשינויים מתמידים עוד דורות רבים.)

אנחנו עשויים להשאיר אחרינו חותם ארוך טווח גם במובן אחר. הפעילות האנושית היא כוח מורכב, משתנה ורב־פנים הרבה יותר מפגיעת מטאוריט או נסיגת קרחונים. העוצמה הגיאולוגית המרשימה שלנו מונעת בכוח האינטליגנציה, כושר הביצוע, ויחסי הגומלין החברתיים המפותחים שלנו, שבאמצעותם אנחנו מעבירים ידע נרכש לבני מיננו. התכונות האלה אפשרו לנו לפתח את הטכנולוגיה שמקיימת אותנו, ושמתפתחת בעצמה בקצב מואץ, שנה אחר שנה.

זוהי התהוות של טכנוספרה (כפי שמכנה זאת הפרופסור בדימוס מאוניברסיטת דיוק פיטר האף) שיכולה להיחשב לתולדה של הביוספרה. יש לה דינמיקה משלה ששליטתנו עליה חלקית בלבד, והיא טומנת בחובה את האפשרות שתתפתח בינה מלאכותית שבקרוב תוכל להתחרות בתבונתנו שלנו. מבין כל השינויים הגלובליים המתרחשים כיום וצפויים לעצב את עתידו הגיאולוגי של כוכב הלכת שלנו, הטכנוספרה היא בגדר הנעלם הגדול. היא עשויה ליצור אנתרופוקן שונה, אולי מתקדם יותר, אך כזה שבו לא בני האדם הם שינהלו בהכרח את העניינים. לעת עתה יכולים המדענים לקבוע רק את מאפייני ההווה. האם כדור הארץ שבני האדם מחוללים בו שינויים מהירים ומרחיקי לכת העתידים להטביע בו את חותמם לעד ראוי להכרה מדעית כמייצג תקופה חדשה בלוח הזמנים הגיאולוגי?

הגיאולוגים הדנים בכך עדיין לא הגיעו להחלטה. עליהם להשיב תחילה לשורה של שאלות כבדות משקל. למשל: היכן עובר קו הגבול שמגדיר את תחילת תקופת האנתרופוקן? התשובות שהוצעו לשאלה מתחילות בזמנים קדומים, לפני אלפי שנים, כשהפעילות האנושית נתנה לראשונה את אותותיה בנוף כדור הארץ, ומגיעות עד לעתיד הרחוק שבו תתממש מלוא השפעתה. מטעמים מעשיים, נראה כי ראוי לקבוע את קו הגבול בנקודה שבה החלה "ההאצה הגדולה", העלייה יוצאת הדופן בקצב גידול האוכלוסייה, בשימוש באנרגיה ובתיעוש באמצע המאה ה-20. מנקודת זמן זו ואילך מתאפיינות השכבות הגיאולוגיות בעלייה ניכרת במשקעי הבטון, הפלסטיק והפלוטוניום ובשרידיה של תמורה ביולוגית עמוקה.

הגיאולוגים מנסים לאתר כעין "מסמר זהב": נקודת ייחוס שתיבחר בקפידה ותשמש כציון דרך גלובלי לראשיתה של תקופה חדשה. האם את התשובה יספקו חלקיקי הנשורת הרדיואקטיבית של ביקועים גרעיניים או חלקיקי הפחמן הלכודים בשכבות השלג והקרח של גרינלנד ואנטארקטיקה, בשכבות המשקע של אגמים ופיורדים מרוחקים ועמוק בקרקעית הים? או שמא יהיה זה סמן אחר כלשהו? אולי העקבות המסגירים של שינויים ביוכימיים שהשתמרו בטבעות עצים ובפסי גדילה שנתיים של מושבות אלמוגים? החיפוש אחר תשובות לשאלות האלה עדיין בעיצומו.

מאמר זה פורסם בעיתון Scientific American ותורגם ונערך בידי רשת אורט ישראל

לקריאה נוספת

 

0 תגובות