עניין של מחזור

בשנת 2007 נתקלה סוזן בראון בכוח הדחייה של דם המחזור. היא חקרה מה נוזלי הווסת עשויים לחשוף על בריאות האישה ורצתה לאסוף נתונים מחתך רחב של נבדקות, מעבר לסטודנטיות המתנדבות באוניברסיטת הוואי בהילו (Hilo), שם עבדה כפסיכולוגית אבולוציונית. חברי צוותה של בראון פתחו דוכן ליד הכניסה לכלבו וולמארט בהילו ותלו שלט שבו נכתב "מחקר על המחזור החודשי". ואז הם המתינו. במשך אחר צהריים שלמים נשים וגברים ראו את השלט ועקפו את הדוכן בזהירות, בלי ליצור קשר עין.

כשישה חודשים לאחר מכן הציגו בראון ועמיתתה לין מוריסון את ממצאיהן בכנס השנתי של אגודת האנתרופולוגים הביולוגיים האמריקאית. גל של "ציוצים מתוחים" עבר בקהל כשמוריסון תיארה איך נשאה דגימות של דם מחזור במסדרון המעבדה שלהן כדי לנתח רמות של הורמונים וסמנים ביולוגיים אחרים. "המשתתפים לא התנגדו לדיון כללי על המחזור הנשי", מסבירה בראון, "אבל התקשו עם דם הווסת עצמו".

הרתיעה הזו השפיעה על מערכת היחסים של נשים עם הגוף שלהן, כמו גם על הדרך שבה המערכת הרפואית מתמודדת עם נשים כשמשהו בבריאות של מערכת הרבייה שלהן משתבש. "קשר השתיקה ביחס לווסת נמצא בליבת הדרך שבה המדע הזה נעשה", אומרת בראון על חקר הווסת.

או שמא לא נעשה כלל. קשה להעריך כמה כסף מושקע בחקר המחזור, אבל מומחים מסכימים שהתחום סובל מתת-מימון. "זהו מצב של ביצה ותרנגולת, שבו אין די מימון למחקר, כך שגם אין ממש דרך לכמת את המחסור הזה במחקר", אומרת אליזבת יוקו (Yuko), ביואתיקנית מאוניברסיטת פורדהם.

עם זאת, הפרעות במחזור הן תופעה נפוצה להפליא. כשחוקרים מערב הסעודית סקרו 738 סטודנטיות מכללה במחקר מ-2018, הם מצאו ש-91 אחוז מהן דיווחו על בעיית מחזור אחת לפחות: חלקן מקבלות מחזור באופן לא סדיר או כלל לא; אחרות דיווחו על דימום יתר וכאבים. מחקרים מראים שכמעט אחת מכל חמש נשים חווה התכווצויות וסתיות קשות מספיק כדי להגביל אותה. בערך אחת מ-16 נשים ברחבי העולם סובלת מאנדומטריוזיס, מחלה שבה דם ורקמה וסתיים נודדים החוצה מהרחם ויוצרים חבורות כואבות בתחתית הבטן. ואחת מעשר נשים לוקה בתסמונת השחלות הפוליציסטיות, שהיא חוסר איזון הורמונלי שמשבש את המחזור שלהן ואחראי לבעיות פוריות רבות. "לגיטימי לטעון שמוטב להשקיע את המשאבים שלנו בחקר נושאים של חיים ומוות", אומרת יוקו, "אבל הטיעון הזה אינו תקף, כי הרי אין מחסור במימון למחקרים על בעיות זיקפה".

מחזור הווסת, כמובן, חיוני לרביית בני האדם, ולכן להישרדותם. זהו גם אחד מהתהליכים הביולוגיים שמייחדים אותנו, מכיוון שבני אדם, שימפנזים, עטלפים וחדפי פיל הם בין בעלי החיים היחידים על כדור הארץ שחווים אותו. חלק הארי של נקבות היונקים מאותתות על פוריותן דרך התייחמות, כלומר תקופה שבה הן מבייצות ומפגינות את נכונותן המינית באמצעות איברי מין נפוחים, שינויים התנהגותיים או שינוי ניכר בריח הגוף. גוף האישה, לעומת זאת, מסתיר את החלון הקריטי הזה. במקום זה, הסימן הגלוי ביותר לפוריות הוא דם הווסת, שבאופן אירוני מופיע אחרי שחלון הפוריות נסגר.

רירית הרחם מתעבה לאורך המחזור הנשי עם העלייה ברמות האסטרוגן. אם אף אחת מהביציות שמשתחררות בביוץ לא התחברה עם זרע והשתרשה ברירית בתור זיגוטה מופרית, רמות האסטרוגן והורמון נוסף בשם פרוגסטרון צונחות, ומעוררות את הרחם להשיל את הרירית המעובה כדי לאפשר את תחילתו של מחזור חדש.

גביעוניות יכולות להיות תחליף שימושי לטמפונים ולתחבושות היגייניות | צילום: ג'יימי צ'אנג

אולם מעבר לתמונה הבסיסית הזאת, מדענים עדיין נאבקים להבין שאלות בסיסיות למדי: מדוע התהליך הזה משותף לנו ולשישה מיני עטלפים לפחות, למשל, אבל לא לקופים? ומהו בדיוק דם הווסת? "הוא שונה למדי מדם רגיל", מעירה בראון. "אנחנו יודעים שהוא לא נקרש, והוא שופע גורמי חיסון, אבל איננו יודעים ממש מה הם עושים".

גם לא ברור מדוע אנו נפטרות מהרקמה הביולוגית הזו בצורה דרמטית כל כך, בשעה שנראה שמרבית נקבות היונקים המיוחמות סופגות את רירית הרחם שלהן בחזרה בתום כל מחזור. עוד פחות מכך ידוע לנו על הסיבות לכך שנשים רבות כל כך – עד 80 אחוז לפי הערכות מסוימות – חוות התכווצויות, נפיחות, התעלפויות, התקפי עצבנות או תסמינים אחרים מיד לפני תחילת הווסת.

"אנחנו יודעים כל כך מעט על המחזור", אומרת טומי-אן רוברטס, נשיאת האגודה לחקר המחזור הווסתי ומרצה לפסיכולוגיה ממכללת קולורדו, ולעיתים קרובות גם מה שמדענים יודעים לא הועבר היטב לציבור. "בגלל זה היחס שלנו לווסת הוא שלילי באופן גורף. יש לזה השלכות אמיתיות על האופן שבו אנו יכולים להתחיל להבין את המחזור הבריא, כמו גם הפרעות הקשורות במחזור ואת אפשרויות הטיפול הזמינות בהן".

הסתרת הווסת

קשר השתיקה לבש צורות רבות. ב-1920 רופא הילדים ההונגרי בילה שיק (Schick), שעבד בווינה, פרסם אוסף של תצפיות אנקדוטליות: כשביקש מאישה במחזור לסדר פרחים, הם נבלו בתוך דקות ספורות. כשהשווה בין בצק ללחם שהכינו כמה נשים, הכיכר שאפתה האישה במחזור פיגרה בתפיחתה ב-22 אחוז לעומת האחרות. שיק הסיק שדם המחזור מכיל רעל כלשהו.

בראשית שנות ה-50 השתמשו מדענים מאוניברסיטת הרווארד ב"רעלני וסת" (menotoxins) והזריקו דם וסת לחיות כדי לבדוק את השפעתו. חלק מהחיות הללו מתו, כנראה משום שדגימות הדם הכילו חיידקים וזיהומים אחרים. הניסויים הללו לא הניבו הרבה נתונים שימושיים, אך התפיסה שלדם הווסת יש תכונות מסתוריות ואפילו מסוכנות נותרה נוכחת בספרות המדעית ובדמיון התרבותי שלנו.

בשנות ה-50 המאוחרות, חקר המחזור כבר הוסט כמעט כולו להתמקדות במניעת היריונות לא מתוכננים, בתקופה שבה שיעורי התמותה של יולדות ופעוטות היו גבוהים באופן מטריד, בעיקר בקהילות עניות. ב-1923 כתבה האחות מרגרט סנגר (Sanger), שהייתה פעילה חברתית ומייסדת של ארגונים בתחום שהפך בהמשך ל"תכנון המשפחה",  ש"מניעת היריון משמעותה חירות לנשים ולגברים גם יחד".

ב-1951 היא פגשה פיזיולוג בשם גרגורי פינקוס (Pincus), שביצע את מה שנחשב בזמנו להפריית המבחנה הראשונה של ארנבות. בעזרת המימון של סנגר הקים פינקוס מעבדה לבחינת נוסחאות של גרסאות סינתטיות של הורמונים שמווסתים את המחזור הווסתי. הוא חבר לרופא המיילד והגינקולוג ג'ון רוק (Rock) מבוסטון, כדי לבצע ניסויים קליניים בתרופה.

פינקוס ורוק החלו במחקר על כשישים נשים מבוסטון וסביבתה, והמשיכו משם לפורטו-ריקו, לצורך הניסוי המקיף הראשון בתרופה, שמינהל המזון והתרופות של ארצות הברית (FDA) יאשר ב-1960 כגלולה הראשונה למניעת היריון. הם גייסו 265 נשים פורטוריקניות, רבות מהן עניות, למחקר שלא הגיע לרמת ה"הסכמה מדעת" הנדרשת כיום. 22 אחוז מהמשתתפות נשרו מהמחקר לאחר שדיווחו תופעות לוואי כמו בחילות, סחרחורות, כאבי ראש והקאות. המנהל הרפואי של המחקר טען שהגלולה "גרמה ליותר מדי תופעות לוואי כדי שתוכל להינתן לשימוש כללי". ובכל זאת, היא שווקה.

גלולות למניעת היריון. שחרור האישה, אך לא בלי מחיר | צילום: שאטרסטוק

שיווק הגלולה נחגג כמובן כפריצת דרך עצומה. "זו היה האמצעי הראשון למניעת היריון, פרט להתנזרות מיחסי מין, שהיה בשליטתה המלאה של האישה", אומרת אליזבת קיסלינג, חוקרת לימודי נשים ומגדר מאוניברסיטת וושינגטון.

אי אפשר להפריז בתיאור החופש שהגלולה העניקה לנשים, שאלמלא כן חיי הפוריות שלהן היו נתונים במידה רבה בשליטת גברים. אבל השחרור הגיע עם תג מחיר. עד סוף שנות ה-60 דיווחו המשתמשות ברחבי ארצות הברית על אותם תסמינים שתועדו בניסוי בפורטו ריקו. למרות שינויים רבים בהרכב הגלולה בעשורים הבאים, תופעות הלוואי ממשיכות להטריד רבות מהנשים שנוטלות את הגלולה. נראה שגם הסיכון ללקות בסרטן השד, קרישי דם ושבץ עלול לעלות.

במסעם למען חופש מיני לנשים, נדמה שסנגר, פינקוס ורוק התעלמו מההשלכות של כיבוי המחזור הנשי הטבעי, מסבירה קיסלינג. במילים אחרות, מדענים מצאו איך לעקוף את המחזור הרבה לפני שהחלו לנסות להבין מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל.

רק בסוף שנות ה-80 החלו מדענים להתמודד עם השאלה הגדולה יותר, שהיא מדוע המחזור מתרחש בכלל. עוד כשהייתה סטודנטית, הביולוגית האבולוציונית בוורלי א' שטרסמן (Strassmann) כתבה מאמר על האופן שבו הסתרת הביוץ עשויה לעודד הורות אבהית יותר. (היות שחלון הפוריות של האישה פחות או יותר בלתי נראה, הוא מעודד את מה שהחוקרים מכנים התקשרות זוגית: זכרים אנושיים משקיעים בפחות מערכות יחסים מיניות ומגינים על צאצאיהם כדרך להבטיח את אבהותם). שטרסמן, כיום אנתרופולוגית באוניברסיטת מישיגן, רצתה לחקור את גישתם של בני אדם כלפי המחזור באמצעות איסוף נתונים בקהילה שבה נשים מעבירות חמישה לילות בכל מחזור בלינה בבקתות מבודדות משאר השבט.

ב-1986 יצאה שטרסמן למאלי לצורך מחקר שדה בקרב בני הדוגון (Dogon), קבוצה אתנית של מגדלי דוחן הדבקים במסורותיהם. דוגונים המקיימים את מנהגי דתם מאמינים שנוכחותה של אישה במחזור מחללת את חפצי הדת במגורים המשפחתיים. חוקרים לא שקלו מעולם את האפשרות שהאמונות הדתיות הללו נובעות ממניע כלשהו הקשורה לפוריות. אולם לדברי שטרסמן, היא שיערה שזאת הייתה "תבנית תרבותית המגולמת בדת שאכן שירתה את הרבייה באופן ישיר". אף שחקר קהילות ילידיות מודרניות יכול רק לרמוז על אורח חייהם של בני אדם לפני אלפי שנים, שטרסמן קיוותה להראות שהטאבו התרבותי הוותיק ביחס למחזור התפתח כדי לתמוך במטרות אבולוציוניות רחבות יותר שלנו.

במהלך עבודת השטח הראשונית שלה חקרה שטרסמן במשך קרוב לשלוש שנים את השימוש הקהילתי בבקתות וסת, ואספה דגימות שתן מ-93 נשים כדי לבחון רמות הורמונים ולהוכיח שהשימוש שלהן בבקתות תאם את תבנית המחזור האמיתית שלהן. היא גם ראתה כמה מהר רוב הנשים נכנסו להיריון שוב לאחר שביקרו בבקתה. אף על פי שלכאורה המנהג נועד לבודד את הווסת מהחברה, הבקתות עצמן מוקמו כך שתהיינה גלויות לחלוטין לסככה שבה משתמשים הגברים בקהילה. כך שהבקתות חשפו את מצב הפוריות של האישה לעיני בעלה ומשפחתו בלי קשר לרצונה. (כפי שהזכרנו קודם, נשים נכנסות ל"חלון הפוריות" שלהן אחרי הווסת).

מנהגים דתיים אחרים הקשורים לווסת, כמו מצוות הטהרה ביהדות המחייבת אישה לטבול במקווה אחרי הווסת, עשויים לנבוע גם הם מהצורך של גברים לעקוב אחר פוריות האישה ולתזמן בהתאם לכך את הפעילות המינית. ואף על פי שהגלולה מאפשרת לנשים רבות לשלוט כיום בחיי הפוריות שלהן בדרכים שמייתרות את הצורך במנהגים כאלה, הטאבו עדיין נוכח, אומרת רוברטס. "אנו עדיין חושבים על המחזור כעל דבר שנשים צריכות להסתיר ולבודד".

האבולוציה של המחזור

אומנם עבודתה של שטרסמן התמקדה בהבנת המקורות הביולוגיים של דעות קדומות על המחזור, אך הנתונים חשפו גם מאפיינים חשובים של תהליך המחזור עצמו. מה שהיה כנראה הממצא המצוטט ביותר שלה פורסם בשנת 1997 בכתב העת Current Anthropology: לאורך ההיסטוריה האנושית, וסת הייתה אירוע לא נפוץ. הסיבה לכך היא שנשים נטו להיכנס להיריון בגיל צעיר, ללדת הרבה ילדים ולבלות זמן רב בהנקה בקהילות שאמצעי מניעת ההיריון אינם זמינים בהן, בהשוואה לקהילות שבהן נעשה שימוש תדיר באמצעים אלו.

"אנחנו חושבים על מחזור כעל דבר שקורה 12 פעמים בשנה, אבל אם את בהיריון ואז מיניקה למשך תקופה ארוכה, זה מסתכם בשנתיים או שלוש שנים ללא וסת עבור כל ילד", מסבירה שטרסמן. הנתונים שלה הראו שנכון לשנות ה-80 אישה דוגונית ממוצעת קיבלה וסת רק כמאה פעמים בחייה, לעומת האמריקאית הממוצעת שחוותה כ-400 מחזורים במהלך החיים. והחוויה של הדוגוניות דומה יותר למה שכל הנשים חוו לאורך ההיסטוריה לפני פיתוח הגלולה.

השכיחות הנמוכה הזאת של הווסת לאורך ההיסטוריה עוזרת להסביר מדוע בני האדם התפתחו בצורה כזאת שהם עושים דבר שעלול להיות נקודת תורפה גדולה עבורם, כמו הפרשת דם – הגורם לאובדן ברזל, חלבון וחומרי תזונהנה נוספים, וסביר להניח שגם מושך טורפים. זה יכול גם להסביר מדוע הווסת והשבוע הקודם לה נוטים להיות קשים כל כך עבור נשים רבות.

מייקל גיליניגס (Gillings), חוקר אבולוציה מולקולרית באוניברסיטת מקוארי באוסטרליה, החל להתעניין בחוויה הנשית של תסמינים קדם-וסתיים (PMS), אחרי שתסמונת בשם הפרעה דיספורית קדם-וסתית (PMDD) התווספה למהדורה החמישית של מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) בשנת 2013.

ההפרעה מוגדרת כהופעה של רוגז, דיכאון וחרדה חמורים שבוע או שבועיים לפני הווסת, והתסמינים שוככים יומיים או שלושה אחרי תחילת הווסת. אבל בדומה למלומדים פמיניסטים רבים, גילינגס סירב לקבל את האפיון של שינויים במצבי רוח כסוג של מחלת נפש.

"עד 80 אחוז מהנשים מדווחות על תסמינים כאלה, כך שתסמינים קדם-וסתיים הם דבר נורמלי, לא הפרעה פסיכולוגית", הוא אומר. "אז עלינו לשאול את  עצמנו האם בשלב כלשהו בהיסטוריה היה יתרון בהופעת התסמינים הללו?"

ב-2014 הוא פרסם בכתב העת Evolutionary Applications מאמר שבו טען שתסמינים קדם וסתיים מעניקים לנשים אנושיות יתרון אבולוציוני, מכיוון שהם מעוררים מתח בין בני זוג וכך עשויים לסייע לאישה לפרק מערכת יחסים עם גבר לא-פורה. "קשה להוכיח השערה כזאת", הוא מודה. ובתקשורת הציגו אותו כאדם שאינו רגיש לסבלן של נשים. "דמותי הוקעה בחמש יבשות", הוא אומר.

חלק מהחוקרים התעמתו עם טענתו של גילינגס שהתסמינים הקדם וסתיים הם תולדה  של האבולוציה – וטענו ששורשי התופעה טמונים בתרבות יותר מאשר בביולוגיה, כיוון שהיא מתבטאת בצורות רבות ושונות מסביב לעולם. בעיני רוברטס הרעיון הזה בעיקר מושפע מקשר השתיקה סביב המחזור ונועד להקל בחשיבות רגשותיהן של נשים.

מדענים חלוקים ביניהם גם לגבי השאלה אם הדימום עצמו משרת תכלית אבולוציונית. "מעולם לא נראה הגיוני בעיניי שאנחנו שותתות דם בזמן שחיות אחרות סופגות אותו בחזרה לגופן", אומרת בראון. ביולוגים אבולוציוניים רבים חושבים כיום שהמאפיין החיוני שבמחזור הנשי איננו הדימום, אלא היכולת של הרחם לעבות את הרירית כהכנה להשרשה ולהיפטר ממנה כשאיננה נחוצה עוד.

"רירית בריאה דורשת תמיכה מטבולית קבועה, כך שיותר משתלם אנרגטית עבור גוף האישה להרוס אותה ולבנות אותה מחדש בכל מחזור, מאשר לשמר אותה במוכנות מתמדת להשרשה של עובר", מסבירה שטרסמן. מערכת הדם האנושית יוצרת רירית רחם דמית במיוחד. "הפיזיולוגיה שלנו לא מאפשרת ספיגה מחדש, אז רוב הדם משתחרר בתור וסת", היא אומרת. דימום עשוי אם כן להיות תוצר לוואי שולי של האבולוציה, ולא יתרון.

עולם ללא מחזור?

אם תהליך פליטת הדם של הווסת אינו נושא כל תועלת בריאותית ברורה או יתרון אבולוציוני, ואם לאורך ההיסטוריה נשים אפילו לא עשו זאת בתדירות גבוהה כמו בימינו, אז מדוע, בעידן שאחרי הגלולה, נשים ממשיכות לעשות את זה בכלל? התשובה היא שחלקן כבר לא. בינואר השנה פרסם הקולג' המלכותי למיילדים וגינקולוגים בלונדון הנחיות חדשות שאישרו לדלג על גלולות הפלצבו בערכות למניעת היריון, במטרה לצמצם את תדירות המחזורים או להימנע מהם לגמרי.

אף שההכרה הרשמית הזאת היא דבר חדש, הביצוע אינו כזה. דיכוי רפואי של הווסת זכה לעידוד מצד רופאים, כלי תקשורת ונשים המתוסכלות מהכאבים, שינויי מצב הרוח וחוסר הנוחות במחזור החודשי שלהן. גם תעשיית התרופות הפנתה את תשומת ליבה: בתור החוקרת שמדדה וכימתה לראשונה את תדירות הווסת האנושית, שטרסמן התבקשה להציג את נתוניה בפני יצרני תרופות, שהציעו כמה גרסאות של הגלולה ושל אמצעים אחרים למניעת היריון שנועדו לאפשר לנשים לדלג על הווסת לעיתים קרובות יותר, ואף להימנע ממנה לגמרי.

דילוג על הקושי החודשי הזה יחסוך מנשים כאב מתיש, דימום כבד וממושך, מיגרנות ותסמינים נוספים שיכולים לשבש מאוד את איכות חייהן. קרוב לרבע מהנשים בגיל הפוריות ונערות מתבגרות, המתמודדות עם סוגים נוספים של כאבי מחזור, עלולות להימצא בסיכון גבוה יותר לפתח מצבים נוספים של כאב כרוני. "אנו חושדים שהחוויה המחזורית של כאב וסתי חודשי משנה בדרך כלשהי את האופן שבו נשים מסוימות מעבדות סוגים שונים של כאב", מסבירה לורה פיין (Payne) המנהלת מחקר כאב עבור התוכנית לרפואת ילדים בבית הספר לרפואה דיוויד גפן באוניברסיטת קליפורניה. 

עבור רופאים רבים שניצבו בפני מטופלות שהמחזור שלהן גרם להן בעיות, "הגלולה יכולה להיחשב כמעט תרופת פלא במה שנוגע לבריאות האישה", כדברי הגינקולוג ג'ונתן שפיר (Schaffir) מאוניברסיטת אוהיו סטייט. אבל האם זה אכן המצב?

"הגלולה איננה מטפלת במצבים האלה", אומרת קיסלינג. "זוהי דרך לדחות את הטיפול בהם". עשויות למשל לעבור יותר מעשר שנים בין תחילתה של המחלה לבין אבחונה של אישה כחולת אנדומטריוזיס, בין השאר כי רופאים ממהרים לרשום תרופה לנערות המדווחות על התכווצויות כואבות בלי לבחון אם יש סיבה לתסמינים, אומרת האנדוקרינולוגית ג'רילין פריור (Prior) מאוניברסיטת בריטיש קולומביה.

וגם אם גרסה אחת של הגלולה עשויה למסך בהצלחה להקטין את תסמיני האישה, גרסה אחרת עלולה להחמיר אותם. "את עשויה לבזבז שנים בדילוג מגלולה אחת לאחרת, בלי למצוא מזור", מציינת קיסלינג, שפרסמה מאמר על האופן שבו נשים "מטפלות זו בזו", לטוב ולרע, בפורומים מקוונים, שבהם הן חולקות מרשמי רפואה אלטרנטיבית וטיפים נוספים מתוך תסכול מהיצע הפתרונות הדל שיש לרופאיהן.

אפליקציות לטלפון כמו "Clue" עוזרות לנשים לעקוב אחר המחזור שלהן | צילום: ג'יימי צ'אנג

שטרסמן ורבים אחרים חוששים מפני ההשפעות הבריאותיות של דיכוי הווסת באמצעות תרופות, שעלול כפי שהיו חוות בעברן האבולוציוני או אפילו כיום, כשהן שומרות על מחזור סדיר עם הגלולה. "נכון שמחזור וסת חודשי אינו נחוץ", היא אומרת, "אך מי שלוקחת יותר פרוגסטין לא חיה כמו אימהותינו לפני 500 או אלף שנה". המחקר מראה ששימוש בגלולה מצמצם את הסיכון לסרטן רירית הרחם וסרטן השחלות, אך מגדיל מעט את הסיכון לסרטן השד, שבץ וקרישי דם.

בשנת 2017 פרסמו שטרסמן ועמיתיה מאמר בכתב העת Evolution, Medicine & Public Health שעקב אחרי האופן שבו חשיפה להורמונים סינתטיים משתנה בהתאם לסוג הגלולות למניעת הריון שבהם אישה משתמשת. "אנו יודעים שנשים אמריקאיות חוות יותר מחזורים מהדוגוניות, כי הן מתחילות לקבל וסת מוקדם יותר ויולדות פחות ילדים, ואנו יודעים שקבלת מחזורים רבים קשורה לסיכון מוגבר לסרטן השד", היא מסבירה, ומציינת שהקשר נובע כנראה מחשיפת יתר להורמונים המצטברת במהלך המחזורים הנוספים הללו. "אבל איננו יודעים איך הסיכון הזה מושפע מהחשיפה להורמונים שנשים מקבלות גם משימוש מתמשך בגלולות למניעת היריון".

אחרי שניתחו נתונים מ-12 מחקרים, לצד המידע בעלוני הגלולות למניעת היריון, הגיע הצוות של שטרסמן למסקנה שגלולות מסוגים מסוימים חושפים נשים למנה גבוהה פי ארבעה של פרוגסטין (גרסה סינתטית של פרוגסטרון המצויה בגלולות), לעומת הפרוגסטרון שגופן היה מפריש במחזור הטבעי שלו.

איש אינו יודע בוודאות איך תשליך בטווח הרחוק החשיפה הזאת להורמונים סינתטיים על נשים שישתמשו בגלולה כדי לדכא באופן מוחלט את המחזור שלהן. פער הידע הזה מתקשר לדאגות הרחבות יותר בנוגע לבורותנו בנושא הווסת. אילו רוק ופינקוס היו מתחילים את עבודתם כשברשותם הבנה עמוקה יותר של האבולוציה והתכלית של המחזור, איך זה היה משפיע על פיתוח הגלולה? האם לנשים היו יותר אפשרויות – ואפשרויות ממוקדות יותר – לנהל את כאבי הווסת שלהן וההפרעות הקשורות בהם?

בסיבוב האחרון הזה של קשר השתיקה סביב הווסת, התנערות מהמחזור במקום לחקור את מורכבויותיו עלולה לשאת איתה השלכות בלתי צפויות על הבריאות, אומרת פריור. "הנתונים שיש לנו לגבי הגלולה מגיעים מדורות של נשים שנצמדו ללוח הזמנים של מחזור של 28 ימים ונשארו עליו הרבה פחות שנים מנשים בנות זמננו", אומרת קיסלינג. "מה שקורה עכשיו", כשנשים משתמשות בבקרת היריון לצורך דיכוי ארוך טווח, "הוא הניסוי הרפואי הלא מבוקר הגדול ביותר שנעשה על נשים בהיסטוריה כולה".

תרגם: גל מנלה

פורסם במקור בגיליון מאי 2019 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן